אהבה ממבט ראשון/ פרק רביעי

בבוקר אני קמה לקול השעון המעורר. אני מכבה אותו ופותחת את הארון שלי בשביל להוציא בגדים.
יש לי כבר בגדים על השולחן. חולצת בית ספר, סוודר וטייץ. אבל משום מה לא מתחשק לי ללבוש אותם היום.
אני מוציאה מהארון חולצה עם V, ג׳ינס קצרות ומעיל בלי שרוולים. אני לוקחת את החזייה הכי יפה שלי, ורודה בהירה עם לבבות קטנים, ולובשת אותה.
המראה הזה מוצא חן בעיניי.
אני לוקחת את התיק שלי ויורדת למטה, וכבר רואה את השקית החומה עם ארוחת הבוקר מחכה לי על השולחן. אני מכניסה אותה לתיק ויוצאת אל תחנת האוטובוס, שם אני פוגשת את ג׳יני.
״היי,״ אני ניגשת אליה בהיסוס. ״מה קורה?״
״אוי, רוזה!״ היא מחבקת אותי ונראה היה שהיא מתאפקת לא לבכות. ״ההורים שלי, הם, הם-״
״מה קרה, ג׳ין?״ אני שואלת ומביטה בה.
״הם התגרשו, בגלל זה לא הגעתי לבית ספר- סליחה שהתעצבנתי עלייך..״
״זה בסדר,״ אני מחבקת אותה. ״מה דעתך לבוא לישון אצלי היום? יום חמישי היום, מחר אין בית ספר.״
״באמת?״
״בטח.״ אני מחייכת. ״אני אביא פופקורן ויהיה אדיר.״
״תודה!״ היא מחבקת אותי שוב. ״אני מקווה שזה יעודד אותי..״
״אני אדאג לכך.״ אני אומרת כשהאוטובוס מגיע. אני מושיטה לנהג את הכרטיסייה שלי בזמן שג׳יני בוחרת לנו מקום.
״הלכת על מראה שונה היום,״ היא אומרת ומצביעה על המעיל ועל החולצה. ״ממתי את לובשת חולצות V?״
״סתם, רציתי להיראות קצת אחרת.״ אני מושכת בכתפי. ״אסור לי?״
״ברור שמותר לך,״ היא אומרת.
אנחנו עוצרים ב10 תחנות שונות, ואז מגיעות לבית הספר. אני יורדת איתה מהאוטובוס.
״אבל לא הגעת יומיים,״ אני אומרת ומביטה עליה. ״למה?״
״אהה, אימא לקחה אותי ליום כיף כפיצוי על מה שקרה,״ אומרת ג׳יני. ״היא קנתה לי שרשרת ואמרה שאביא את זה לחברה שלי.״
אני מחייכת, מצפה שהיא תביא אותה לי. ״אהה..״ היא מבינה. ״כאילו, את יודעת. כשתהיה לי בת זוג.״
״נבהלתי!״ אני דוחפת אותה קלות והיא צוחקת. אנחנו נכנסות לכיתה ורואות את שיין וזאק משוחחים ביניהם.
״הוא באמת חתיך,״ היא אומרת. ״למרות שאני לסבית הוא ממש חמוד.״
היא מתיישבת לידו. ״מה קורה?״ הוא שואל. ״זו חברה שלי- ג׳יני,״ אני מראה לשיין.
״כבר הספקתם להתחבר?״ מגחכת ג׳יני.
אני מתקרבת לשיין. ״היא לסבית. ואל תזכיר לה את זה,״ אני לוחשת באוזנו. הוא מהנהן קלות. ״ואת- תזכרי שאנחנו אמורים להיות זוג. אז אל תעשי בעיות ויהיה בסדר.״
אני נרתעת. ״א-אבל זה היה סתם בצחוק!״ אני אומרת. ״כדי להרחיק את קליאו!״
״אל תדאגי,״ הוא מחייך. ״אנחנו לא צריכים- להתנשק, או..״
הוא מסמיק ויושב במקומו ליד ג׳יני, והם פותחים בשיחה על עונת הכדורגל. אני יושבת על כיסאי לצד זאק.
״תקשיב,״ אני מתחילה. ״פגשנו אתמול, אני ושיין- את קליאו בגינה. היא שאלה מה אנחנו עושים ושיין אמר לה שאנחנו זוג.״
״אתם-?!״ הוא השתנק. אני דופקת על גולגולתו. ״מה פתאום?! נראה לך שהוא ירצה אותי? סתם, חשבנו, אה- לכתב ספר ביחד..״ אני משפילה את מבטי. ״רק תגיד לג׳יני, בסדר?״
הצלצול נשמע, וזרם של תלמידים נכנסים לכיתה, כולל קליאו. ״את חייבת לי,״ הוא רטן ושב לצייר במחברתו את כוכב מאדים. אני פותחת את המחברת שלי ורואה את הנשיקה ששיין צייר שם אתמול. אני צובעת אותה בהצללות ומעבירה אליה את אצבעי, כאילו הייתה משי.
קליאו עושה רעש רב כשהיא נכנסת לכיתה. נראה שהיא לא ששה להודיע לאף אחד שהמוזרה- כלומר אני, יוצאת עם הגבר הכי סקסי בשכבה. ולכן נראה שמצאה לה מישהו אחר. לא נאה כמו שיין, אבל מקובל מאוד. היא מתקרבת אליו ומנשקת אותו. הוא נראה מופתע, והחבורה שלה שורקת בהתפעלות. אני רואה את לשונן מתחככות זו בזו ומסבה את מבטי.
״טימותי?״ אומרת גרינבלד, שבדיוק הגיעה, ומפנה את אצבעה אל קליאו טימותי. ״את חיי האהבה שלך תשמרי ליום אחר. סנדרס, תחזור לכיתה. יש לך שיעור כימיה וגברת מרי אמרה לי לקרוא לך.״
כל הכיתה נופלת על הרצפה מרוב צחוק, וקליאו מסמיקה. הילד ששם משפחתו סנדרס יוצא מהכיתה, אדום לא פחות. קליאו שולחת אליי מבטי חימה.
גרינבלד מתאפקת לא לחייך ובקול נוקשה אומרת: ״התחלנו ללמוד על מורשת העם. פתחו בבקשה את ספריכם בעמוד 135.״
אני מוציאה את ספרי ופותחת אותו בעמוד הנדרש. זאק מקריא בקול משעמם עד מוות את תחילת נושא הלמידה. אני כותבת פתק לשיין.
״קליאו חושדת במשהו. כדאי להיזהר. רוזה״
אני מעבירה לו אותו והוא קורא כמה רגעים. הוא משרבט משהו מאחורה ומחזיר לי את הפתק.
״יהיה בסדר. פשוט לא נלך למסיבות ולא נצטרך לשחק נשיקה-סטירה.״
״הודעת כבר לג׳יני?״
״כן. היא אמרה שאת אדירה.״
אני צוחקת קלות וכותבת: ״טוב, בסדר. אז אני רגועה. רק תשתדל לא לעשות שום דבר שטותי, כי להיפרד אנחנו לא יכולים. אחרת בלונדה תחגוג פה.״
הוא מהנהן ומסב את ראשו אליי. ״את באמת אדירה.״ לוחש בשביל שגרינבלד לא תשמע אותו.

״את רוצה לכתוב עוד היום?״ שואל אותי שיין כשאנחנו יוצאים מהכיתה.
אני מתפתה להגיד ״כן״, אבל אומרת: ״אני לא יכולה. ג׳יני באה לישון אצלי היום.״
הוא נראה מאוכזב. ״רגע,״ אומר ומביט עליי בחיוך. ״אולי גם אני אבוא? נזמין גם את זאק ויהיה אדיר!״
אני מחייכת חיוך עצבני. ״אמממ.. בסדר, כן. כיף.״
אני מחייגת את המספר של זאק, שהלך לבריתה של בת דודה שלו עד אחר הצהריים.
״הלו?״ אני שומעת את קולו וברקע קולות מוסיקה שמחה.
״זאק,״ אני אומרת. ״הזמנתי היום את ג׳יני לישון, ושיין הציע גם לבוא וחשבתי… אולי גם אתה תגיע?״
״בסדר.׳ הוא לא נשמע מרוצה. ״באיזו שעה?״
״שבע וחצי.״
״אני אגיע.״ הוא אומר. ״להתראות.״
אני מנתקת ופוערת עיניים גדולות לכיוונו של שיין. ״מה הקטע שלו? זה נשמע כאילו הכרחנו אותו לבוא איתנו.״

בשעה שבע עשרים-וחמש מסודרים בסלון שלי ארבעה מזרונים, בכל אחת 2 כריות, שמיכה וקופסת פופקורן. הדלקתי מוזיקה וחיברתי את הפלייסטיישן לחשמל. שאלתי את אימא שלי אם אני יכולה להזמין את החברים שלי והיא הסכימה. אחותי עדיין בצבא, ואמי ואבי יצאו לסרט כדי לאפשר לנו קצת ״פרטיות״.
נשמעת דפיקה בדלת. אני פותחת ובפתח נמצאת ג׳יני, עם תיק הגב הגדול שלה שהיא תמיד מביאה לכל מקום. ״היי!״ היא מחייכת ומחבקת אותי קלות. ״אז איפה המסיבה?׳
אני מורה על המזרנים והיא תופסת את זה שהכי קרוב לקיר. ״אני לידך!״ צחקתי ונשכבתי שם.
״פלייסטיישן.״ ג׳יני הביטה במבט חודר על המכשיר.
״אני אנצח אותך, נסיכת הקרח!״ קראתי בקול נמוך.
״לא תביס אותי, מלך האש!״ היא ענתה וצחקה. זרקתי לה שלט. נשמעה דפיקה בדלת. היינו באמצע משחק סוער. מלך האש כמעט ניצח את מלכת הקרח, אבל היא רימתה.
״מי זה?״ אני שואלת.
אני פותחת את הדלת ורואה את שיין, לבוש בבגדים בלויים. התיק שלו הוא תיק בית הספר.
״באנו ללמוד למבחן או משהו?״ אני צוחקת ומזמינה אותו להצטרף עם ג׳יני למשחק. אנחנו מתחלפים, כל פעם מישהו אחר.
״איפה זאק?״ אני שואלת אחרי עשרים דקות.
״תתקשרי אליו- לא! זוזי, מלכת הקרח! אני אקרע אותך!״ אמר שיין תוך כדי משחק.
אני הולכת לנייד שלי ומחייגת את המספר שלו. ״איפה אתה?׳ אני שואלת. ״אני-״ הוא משתעל. ״לא מרגיש טוב.״
״באמת?״ אני שואל ומחמיצה פנים. ״טוב, תרגיש טוב.״
״זאק לא מגיע,״ אני אומרת לחבריי בעוד הם מסיימים את המשחק. ״שבע-אפס!״ קראה בניצחון ג׳יני והניפה את אגרופה.
״טוב, אני לא יודע מה איתכם, אבל אני מת להתקלח,״ אומר שיין. ״מלכת הקרח התישה אותי.. מותר לי, רוזה?״
אני מהנהנת, והוא מוציא מגבת מהתיק שלו ומטפס לקומה השנייה. אני מסתכלת על ג׳יני ומצחקקת.
״אממ.. רוזה?״ הוא צועק אליי מלמעלה. ״המים קרים ממש! או שאני לא מבין את הכפתורים-״
״אני באה״ אני אומרת ונאנחת. כל אחד שבא לבית שלי מסתבך עם המקלחת.
אני מגיעה לדלת המקלחת, באה לפתוח אותה ובשנייה האחרונה אומרת, ״תשים על עצמך מגבת, לעזאזל!״
הוא פותח לי את הדלת. השיער שלו כבר נרטב, ו.. חזהו מלא הקוביות כמו קורץ אליי להצטרף אליו.
״א-אני- אתה לא יכול להתכסות גם שם?״ אני יורה עליו.
״לא,״ הוא אומר וצוחק.
זה הכפתור של המים החמים,״ אני אומרת ומצביעה על הכפתור הכחול. ״וזה של הקרים. המטומטם שבנה את הבית הזה החליף בין החמים לקרים. זה הכל.״
״תודה, רוזה,״ הוא מחייך. ״עכשיו, אכפת לך לצאת כדי שאני אוכל להתפשט?״
״ברור״ אני אומרת ונועצת מבט אחרון בחזה שלו. אני יוצאת מהדלת וסוגרת אותה.
ג׳יני ממתינה לי למטה ואומרת בלי מילים: ״איך הוא?״
״חתיך אש!!!!!״ אני לוחשת ומכסה את פניי. ״8 קוביות, לא ייאמן…״
״העיקר האישיות,״ היא מצטטת בשלווה ויושבת לצדי על המזרן.
תוך כמה דקות הוא יורד, לבוש בבוקסר בלבד. אני זורקת עליו שמיכה.
״מה אמרנו עליך?!״ אני אומרת כאילו עצבנית, והוא צוחק שנית ונשכב על המזרן הפנוי לצדי.

״..איימי, אני אוהב אותך..״
״גם אני אוהבת אותך, רוג׳ר!״
שתי הדמויות בסרט התנשקו. ״אני לא חושבת שג׳יני אוהבת את זה,״ אני אומרת ומביטה עליה. ״אוי- היא נרדמה.״
״לא פלא,״ אומר שיין ומכסה את עצמו בשמיכה עוד יותר. ״ממש קר כאן. לא הדלקת חימום?״
״הדלקתי,״ אני אומרת נעלבת, וניגשת למזגן. ״ברור שקר לך, תראה איך אתה לבוש.״
״אין לי משהו אחר,״ הוא אומר וחוזר להביט בסרט.
אני מרגישה מבוישת. אני דופקת קצת על המזגן. ״שיט, הדבר המטומטם הזה שוב התקלקל.״
״אז אין מזגן?״
״לא.״
״יש לך עוד שמיכה בשבילי?״ הוא שואל ומתרומם קצת. קצת מחזהו נשאר חשוף, ואני מרגישה שפניי מתלהטות.
״אין לי כוח להביא.״ אני מחמיצה פנים. ״אבל יש את של זאק, הוא לא פה..״
אני זורקת לו אותה והוא מתכסה. ״תביא קצת,״ אני צוחקת ומושכת את השמיכה אליי.
״היי, נתת לי את זה!״ הוא מושך חזרה. ״אם את רוצה שמיכה, תתקרבי לכאן.״
אני מביטה עליו, ורואה שהוא רציני לגמרי. אני מתקרבת לכיוון שלו והוא מכסה אותי בשמיכה.
במשך זמן מה אנחנו מביטים אחד בשני, עיניים ירוקות מול כחולות, ואני מרגישה שזה יותר מדי בשבילי. אני מסובבת את פניי ועיניי נעצמות. אני מרגישה בידו השרירית מכסה אותי בשמיכה ומצפה שתשוב ומקומה, אבל היא נשארת שם, חובקת אותי כאילו הייתי בובה.