אהבה ממבט אחרון 2- פרק 25

התקשרתי אל אדוארד, כולי רועדת ומזיעה מפחד, מנסה להתקרב כמה שיותר לפינה. "אד..אד..אד..אדוארד?" אמרתי בקול רועד ושמעתי רעשים מוזרים "אדוארד?..".
ואז שמעתי צחרה וממנה "ג'וליאנההההה! תצילי את עצמך ואת ההורים שלך אני-" ואז השיחה נותקה.
אבל מה הכי הפחיד אותי באותו רגע- ששמעתי את השאגה הזאת ששמעתי בחלום שמעתי איפו שאדוארד היה.
—
"תתעוררו כבר!" צעקתי וניערתי את שניי ההורים הישנונים שלי שהתעוררו לאט לאט.
"מה קרה ג'וליאנה?" שאלה אמא ואני צעקתי "תתלבשו מהר- אנחנו צריכים לברוח מכאן, מהר!" צעקתי ושניי ההורים שלי רצו במהירות- שניהם לכל מקום שהיו צריכים ותוך שתי דקות הם היו מוכנים.
"אל תשכח את המפתחות אבא" אמרתי לו והתחלנו לרוץ בריצה מטורפת, כמו בחלום שלי.
"אז את יכולה למה אנחנו לעזא-" ופתאום נשמע שאגה וכולנו נעצרנו ואני מילמלתי "התשובה מולך".
ואז ראיתי אותם. הם היו שלושה בגלימה שחורה והם התקדמו לעברנו באיטיות ובחיוך אפל. הייתה שם נערה אחת שנראתה בת 20- 21 כזה ושני גברים שהיו מבוגרים יותר ממנה.
"סוף סוף אנחנו נפגשים ג'וליאנה" שמעתי את קולה של הנערה שהורידה את הגלימה שלה והיא הייתה בלונדינית עם עיניים אדומות, היא דיי דמתה לערפדית, לומר ת'אמת.
"מה את רוצה?" אמרתי בכעס, מנסה להגן על הוריי.
"את לא תצליחי להגן על כולם" אמרה הנערה ומחאה כף ופתאום בכפות ידיו של המפלצת הופיעו- אדוארד, בריין ודרק ונוי, הם נראו פצועים, מאוד.
"תעזבי אותם" אמרתי בכעס, כולי כבר מחכה איך אני אפוצץ אותה במכות אבל אפשר לעשות את זה יותר בעדינות- להשתמש בקסם שלי שירשתי מאמי.
הנערה צחקה "תקשיבי- בואי נעשה כך. אנחנו נשחרר את החברים שלך אם תלכי איתנו" את המילה האחרונה היא הדגישה וחייכה חיוך ניצחון- מרושע כזה.
הבטתי לעבר אדוארד ואז לעבר נוי ונאנחתי "אני אבוא איתכם" התחלתי לצעוד לעברם עד ששמעתי את קולו של אדוארד "אל תעשי את זה" הוא לא צעק, הוא אמר את זה בשקט, כאילו לא יכל לצעוק יותר, כאילו מישהו לקח ממנו את הצעקות.
ראיתי איך הנערה מתחילה לכעוס וקלטתי שהיא הולכת להרוג אותו והתנפלתי עלייה והקסם שלה עף לכיוון המפלצת שהתעלף או מת מיידית.
"את קיבלת יפה את האומץ שלך" אמרה הנערה בנשיפות קצרות ואז רצה לעברי ודחפה אותי אחורה, והנפילה הייתה קשה, יותר משחשבתי ולפני שעצמתי את עיניי שמעתי "אמא שלך הייתה צריכה לתת לך שיעורים, כי את חלשה מדי".
—–
כשפקחתי את עיניי ראיתי במטושטש את אדוארד שעשה תנועות מהירות ושמעתי הצווחות של נוי ואז שוב עצמתי את עיניי.
—–
"שמישהו יעזור לי!" שמעתי את קולה של אמי וכשפקחתי את עיניי ראיתי עדיין במטושטש את אדוארד, בריין, דרק, שניי ההורים שלי ונוי, כולם מביטים עליי.
"אני.." מילמלתי והבטתי באדוארד ולאט לאט הראייה שלי הסתדרה וראיתי אותו טוב.
"אדוארד.." מילמלתי והרגשתי איך הוא מרים אותי כמו ילדה קטנה ושמעתי איך הוא אומר "תנו לי לטפל בה.. זה ייקח כמה שבועות אבל.." הרגשתי איכשהוא שהוא מביט בי וחייכתי ושמעתי את אמא אומרת "בהחלט, נעביר את הדברים שלה".
עכשיו הבטתי באדוארד והוא חייך לעברי ונישק אותי בלחיי "אל תדאגי ג'וליאנה, הכל יהיה בסדר".
המשפט הכל יהיה בסדר הוזכר לי הרבה פעמים בחיים אבל לא באמת זה קרה בכל הפעמיים..
—–
כשהגענו לבית של אדוארד החדש (כן יש לו עוד בית חדש) נעמדתי על הרגליים אבל כל שנייה נפלתי "אמ.. עדיף שאחזיק אותך עד שנגיע לחדר הזמני שלך" הינהנתי והלכתי איתו, אבל לא הצלחתי לחשוב על כלום, הרגשתי רק שאני מוגנת ובטוחה כי אדוארד לידיי פה.