אהבה ממבט אחרון- פרק 34

אני שוכבת על המיטה, במקום שעוד לא ספוג בבכי שלי. אני לא נותנת לאף אחד להיכנס, רק לאדוארד.
הוא שיקר לי, המילים הידהדו בראשי מספר פעמיים ודמעות זלגו לי כשחשבתי על זה שלא אראה אותו לעולם, למה הוא קם ועזב אותי?! בטוח שיש לו סיבה!.
ואולי אין לו?… התחלתי להיזכר בהכל: מתי נפגשנו לראשונה, לאן יצאנו בפעם הראשונה, והכל הכל, ואז כשהגעתי לדייט האחרון שלנו, התחלתי לבכות.
—–
שבוע עבר. יום שני היום, ואדוארד, עדיין לא הגיע לבית הספר.
לא דיברתי עם אף אחד, פיספסתי כמה ימים בבית הספר. 
יום שישי.
נוי זרקה לעברי פתק " מה קורה?! את לא מדברת כמעט! את לא עושה שיעורים ואת נראת נורא!" לא החזרתי לה פתק. אולי אני נשמעת קצת דרמטית אבל אני באמת רוצה שאדוארד יחזור, רק כדי להגיד לי ולהסביר לי למה הוא הלך, לפחות.
אחריי הלימודים, רצתי הבייתה בבכי ושמעתי את נוי קוראת לי, אבל לא עצרתי, רצתי ללא עצירה.
אבל לא רצתי הבייתה, רצתי לאזור המגורים של אדוארד. רצתי לשם וגיליתי שם מקום ריק, ללא בתים, ללא פנסים, ללא כלום. נפלתי על ברכיי בבכי "לא!" ניסיתי לשכנע את עצמי "זה לא ייתכן! זה לא ייתכן!"
———
לא זזתי משם, הבטתי סביבי רק כל הזמן "זה ייתכו.." מילמלתי אחריי שתיקה קצרה "זה ייתכן" הדמעות עדיין זלגו לי וחלק עמדו לי בגרון, אדוארד הלך, ללא שום סימן או התראה, וזהו, אבל יש עוד מקום שאני יכולה לחפש אותו, עוד מקום אחד.
———-
כשנכנסתי הבייתה אמא שלי דיברה עם אבא שלי, אבל אז כשנכנסתי היא רצה אליי וחיבקה אותי "אוי אלוהים ג'וליאנה! מה קורה לך בזמן האחרון?! אני לא יכולה לראות אותך ככה" לפני שנכנסתי הבייתה, שכחתי לשטוף את הפנים שלי ועכשיו אני עדיין אדומה מבכי "אמא.. אני בסדר" מילמלתי ואז אבא ניגש אלינו "לא את לא" אמר.
"אני באמת בסדר" אמרתי ועליתי לחדר שלי, אבל לפני זה שמעתי את שני ההורים שלי אומרים "מה נעשה איתה?" ואבא אמר "אל תדאגי.. תני לה עוד כמה ימים, זה גיל כזה" ואז נכנסתי לחדר ולא שמעתי יותר.