אהבה, מילה פשוטה משמעות מסובכת 2 – פרק 16- פרק אחרון לסיפור❤️

דניאל הצמיד את פיו לגב כף ידי ועצמתי את עיניי בחזקה כשעוד ציר הגיע.
״לולה?״ ליאור עמד בפתח החדר וישר משכתי את ידי בחזרה אליי.
״לולה?״ דניאל צמצם את עיניו בכעס והפנה את מבטו אליי בסוג של אשמה.
״כן, לולה.״ ליאור אישר בתום וכתב כמה דברים על דף, דניאל קם ממקומו והתקדם לליאור בעצבים, תופס בשולי חלוק הרופאים שלבש והצמיד אותו לקיר.
״רק אני! קורא לה לולה.״ הוא קרא בעצבים וליאור שמר על פנים קשוחות.
״תשחרר אותי מטורף!״ ליאור דרש ואני נשמתי עמוק, מרגישה שכל שנייה שעוברת אני עלולה להתעלף.
״שמע אני לא פראייר וכמו שאתה רואה אני וחדר הכושר חברים טובים.״ ליאור התרברב וגיחכתי, דניאל נעץ בי מבט קודר והורדתי את חיוכי.
״אממ… אני חושבת שאני עומדת ללדת, אז אם לא אכפת לכם.״ אמרתי בתמימות ובניסיון מוסווה להפריד בניהם.
דניאל הביט בליאור עוד כמה שניות ושיחרר אותו, ליאור סידר את חלוק הרופאים שלו וניגש אליי.
״את בסדר?״ ליאור שאל.
״חוץ מהעובדה שאני פאקינג הופכת להיות אימא אתה שואל?!״ חצי שאלתי חצי צעקתי בהתחכמות עצבנית ועצמתי את עיניי בחזקה.
~~

״מזל טוב מור ביטון יש לך בן.״ ליאור אמר והגיש את הבוטן הקטן לאחות בכדי שתעטוף אותו.
לאחר כמה שעות של כאב, צרחות ודמעות ילדתי את הבן שלי.
״הוא כזה קטן.״ דניאל קרא באהבה ונתן לי אותו, הייתי מותשת אבל בכוחות האחרונים שלי הצלחתי להחזיק אותו.
״אנחנו יכולים לקרוא לו בוטן?״ שאלתי את דניאל בציניות והתחלתי לדמוע מאושר, הוא היה הדבר הכי קטן ויפה שראיתי, ליטפתי את פניו הקטנות בעזרת אצבעי.
״אומייגאד, אני לא מאמין שפספסתי את זה!״ אוראל נכנס בצעקות לחדר.
״חתיכת היסטרי!״ אלה צעקה ונכנסה מיד אחריו.
״מה קורה אחותי, ספרי לי איך זה שיצור חי יוצא לך מהכוס?״ היא שאלה בבוטות ושתינו צחקנו, היא חיבקה אותי והסבה את מבטה בכדי להביט בתינוק.
״אל תדאג קטן, הדוד ההומו שלך כאן!״ הוא המשיך לצעוק וצחקתי, הגשתי את הבוטן הקטן לאוראל והוא אחז בו בעדינות, הנחתי את ראשי בחזרה על המיטה ועיניי החלו להיעצם מעצמן, דניאל הביט בי והבחין בעייפות שלי.
״יאללה חברים, בואו נתלהב ממנו בחוץ, ניתן למור לישון.״ הוא אמר ודחף את כולם החוצה, הודיתי לו בחיוך קטן והוא קרץ לי בחזרה.
עצמתי את עיניי ולאט לאט שקעתי בשינה עמוקה.
~~

-נקודת המבט של דניאל-
״נו, היא ילדה?״ ליהי שאלה והתיישבה על הכיסא שאל מול הקפיטריה המגעילה שהייתה שם.
״תנחשי.״ עניתי בהתחכמות והתיישבתי על הכיסא שעל ידה, נזכר ביום בו אימא של מור שתתה יותר מדי והתנחמנו באותו המקום בכוס קפה.
״איך הילד? יפה כמוך או בסדר כמוה?״ שאלה בארסיות ונשפה על הלק הטרי שזה עתה מרחה.
״מכוער כמוני.״ עניתי בכעס ולרגע שאלתי את עצמי מה אני עושה איתה.
כבר תקופה שאני מרגיש איתה חרא, למען האמת אף פעם לא אהבתי אותה, היא סתם מילאה את החלל הריק בריקנות שלה.
״טוב שמעי, תקופה שאני רוצה להגיד לך את זה,״ אמרתי וגירדתי את אחורי ראשי בחוסר נעימות.
״זה כבר לא ילך בנינו.״ רמזתי שאני רוצה להיפרד, הוא הפסיקה את עיסוקיה עם הלק והביטה בי בהלם.
״אתה נפרד ממני?״ היא צווחה בכעס והנהנתי.
״זה בגללה נכון?!״ היא המשיכה לצעוק והנדתי בראשי לשלילה, למרות שכן, זה אך ורק בגלל מור.
היה סבבה עם ליהי, היא הייתה נחמדה והכל, אפילו טובה במיטה אבל היא לא השתוותה למור, לרמה שבה אהבתי אותה.
״חתיכת חלאה!״ היא צעקה וסטרה לי, תופסת בתיק הצד השחור והיוקרתי שלה ומתחילה ללכת לכיוון המעלית.
״זה לא אני זו את!״ צעקתי ושמתי חב שהתבלבלתי במשפט, זה לא היה רלוונטי בדיוק, היא כבר הייתה רחוקה בכדי לשמוע את זה.
אחזתי בלחיי הכואבת והלכתי לכיוון המדרגות בכדי לעלות ולבקר את תמר, לא לפני שחזרתי על צעדיי בכדי להביא לה כוס קפה.
~~

״היי ילדה יפה.״ אמרתי ונישקתי את ראשה של תמר, מגיש לה את כוס הקפה מקרטון שהבאתי מהקפיטריה.
״שלום שובר לבבות.״ היא ענתה בחיוך ואחזה בכוס בשתי ידיה הקטנות.
״מור ילדה לפני חצי שעה.״ אמרתי והתיישבתי בספה שם.
״כן ראיתי את הקטן, אוראל רץ לכאן כמו בחורה יחד איתו, אני חושבת שהוא יותר נרגש ממך.״ היא אמרה וצחקה.
״כן…״ גיחכתי גם אני והעברתי את ידי בשיערי.
״הוא דומה לך,״ היא אמרה וחייכתי חיוך יהיר.
״חתיך כזה״ הוסיפה וקרצה אליי.
״מה קרה אתה נראה כמו אחד שנפל לו הזין? תחייך קצת.״ היא אמרה בנימה ״מבואסת״ ולאחר מכן שלחה חיוך קטן, גיחכתי וריצדתי במבטי ברחבי החדר.
״אני לא יודע מה יש לי תמר, יש לי ילד, דבר שחיכיתי לו תשעה חודשים, טוב, שבעה ואני מרגיש חרא!״ צעקתי ודפקתי את ידי על משענת הספה, כועס ואני לא יודע על מה.
״בגלל מה?״ היא שאלה באי הבנה.
״אני חושב שזה בגלל מור, הכל בגלל מור!״ צעקתי.
״אתה יודע, מור הייתה כאן כמה שבועות לפני ההריון,״ היא דיברה והשפילה את מבטה לכוס הקפה, הסטתי את מבטי אליה וחיכיתי שתמשיך לדבר.
הלב שלי החל לדפוק מהר יותר וחזק יותר כשהיא דיברה עליה.
״היא בכתה, למעשה היא לא הפסיקה לבכות, כששאלתי אותה מה קרה היא סיפרה שכשעוד היה לה מפתח לבית, זאת אומרת זה היה בתחילת הקשר שלה עם ליאור ושלך עם הילי…״ היא החלה לדבר בחוסר ביטחון, לא הבנתי מה המטרה בדבריה.
״ליהי.״ תיקנתי אותה והיא זרקה את ידה באוויר בבלבול.
״היא רצתה לשבת ולדבר איתך, להסדיר את העניינים טיפה, כשהיא נכנסה לבית היא שמעה… קולות, היא תפסה אותך ואת הילי באמצע סקס.״ היא המשיכה לדבר והלב שלי נפל.
״ליה-״ תיקנתי אותה אך נקטעתי באמצע.
״זה לא משנה אתה לא מבין? הילי, בילי, שמילי, היא עדיין ראתה אתכם שם, על המיטה שלך ושל מור! איפה שאתה ומור ישנתם, עשיתם סקס, צחקתם, בכיתם! היא סיפרה לי שבאותו הרגע היא הבינה והפנימה שהיא איבדה את אהבת חייה!״ היא צעקה והתחילה לדמוע, הסטתי את מבטי לחלון הגדול שהיה שם בכדי לא לפגוש במבטה.
הרגשתי כאילו הלב שלי עשוי מזכוכית והמילים שלה היו אבן, כל מילה הוטחה חזק יותר בלב שלי, הרגשתי את הוא מתנפץ, הרסיסים היו רבים מדי בכדי לאחות אותו בחזרה.
״אתה יודע שעד לפני שבועיים היא וליאור אפילו לא ישנו באותה מיטה?!״ היא צעקה וניגבה את דמעותיה בעזרת גב כף היד שלה, הייתי המום.
״אתה מטומטם דניאל מזרחי! אתה פשוט מטומטם!״ היא צעקה ופתחתי את פי בכדי לדבר אך לא היה לי מה לומר.
״צא מפה.״ היא דרשה בשקט.
״תמר…״ אמרתי בתחינה אך היא עצרה אותי בתנועת יד פשוטה.
״צא מפה, חברים זה בסדר אבל משפחה זה לפני הכל, ומור היא משפחה.״ היא אמרה בקול תקיף וקר.
כאילו בשנייה מתמר החייכנית והמתוקה היא הפכה לתמר הקשה והקרירה.
תפסתי את רגליי ויצאתי החוצה.
~~
״היי לולה.״ נעמדתי בפתח החדר של מור, היא החזיקה את התינוק, שלנו והרימה את מבטה כששמעה את קולי, מחייכת חיוך קטן.
״היי דוני.״ היא השיבה וחייכה חיוך גדול יותר, חיוך מאושר, סגרתי את הדלת אחריי ונעלתי, לא רוצה שאף דוקטור יפריע לי, במיוחד לא ליאור.
התיישבתי ליד מור על המיטה, מביט בתינוק הקטן שלנו ומלטף את שיערה החלק שאפילו אליו התגעגעתי.
״יש לו את העיניים שלך.״ היא אמרה כשעיניה עדיין נעוצות בו.
״אמרתי לך שהוא יהיה חתיך.״ אמרתי בהתרברבות ושנינו צחקנו.
אני חושב שהמילים של תמר, פגעו בי, פגעו בי חזק, אבל במחשבה שנייה הן גם העירו אותי.
״אני צריך לספר לך משהו,״ אמרתי בהיסוס והיא השיבה אליי מבט מודאג.
״אני חושב שאני מתאהב בך מחדש.״ אמרתי וגיחכתי, פניה התאבנו לכמה שניות, עיניה עדיין תקועות בשלי ופיה פעור במקצת.
״א…אנ…״ היא גמגמה, העיניים שלה הוצפו בדמעות והיא טמנה את ראשה בחזי, עטפתי אותה בשתי ידי, נושק לראשה.

אני חושב שאם המצב לא היה ככה, אולי בזמן אחר, אולי במקום אחר, אולי בדמיון, יכולנו להיות משפחה מאושרת.
~~

-נקודת המבט של מור-
״אני אוהבת אותך, אתה שובר אותי דניאל, אתה פשוט שובר אותי.״ יללתי לתוך החזה שלו ואחזתי את הבוטן הקטן בצורה שלא יפול, בזווית העין שלי ראיתי את העיניים של הקטנצ׳יק נעוצות בשנינו וגיחכתי מעט, מגיל קטן הוא צריך לסבול את שנינו, אני חושבת שהוא יהיה הילד הכי מתוסבך שיש.
״אולי תתני לי דבק ואני אנסה להרכיב אותך מחדש?״ הוא שאל בצחוק וצחקקתי מעט מהעניין שהוא הופך כל רגע רציני לצחוק.
״אני מצטער, אני מצטער שהיית צריכה לסבול בהיריון שלך אותי ואת הרוע שלי, את ליהי ואת הסצנה המביכה שראית אותנו יחד במיטה.״ הוא אמר בהתנצלות על סף התחננות למחילה.
״תמר סיפרה לך הא?״ שאלתי והרמתי את ראשי ממנו, מנגבת את דמעותיי ומניחה את הבוטן בעגלה הקטנה.
״נתנה לי מכה חזקה מדי.״ הוא אמר וחיבק אותי בחזרה, נשכבתי עליו ושיחקתי עם אצבעותיי, מרגישה מבולבלת מכל מה שעובר עליי.
״את חושבת שתוכלי לסלוח לי יום אחד?״ הוא שאל בביטחון והמשכתי לשחק עם אצבעותיי, מפסיקה לרגע בכדי למחות עוד דמעה שירדה ללא התראה מוקדמת.
״מי יודע? אולי יום אחד גם נחזור.״ אמרתי בקלילות אופטימית ומשכתי בכתפיי.
״אולי גם נתחתן.״ הוא עלה על הגל ולקח עוד צעד קדימה.
״ואולי נעשה עוד שני בוטנים קטנים.״ המשכתי את מה שהתחלנו.
מצאתי את זה משעשע, לדבר על העתיד שלנו בנימה כל כך אופטימית כשהכל נראה חסר תקווה בינתיים.
״ואולי עוד אחד בטעות כי תשכחי לקחת את הגלולה בגלל שאת כזו מגושמת.״ הוא מצא לנכון לצחוק עליי והכיתי את החזה שלו בצחוק.
״אולי, יום אחד…״ אמרתי בחיוך והרמתי את ראשי אליו והוא החווה לי במבטו לכיוון התינוק הקטן שנשך את ידו העוד יותר קטנה.
״אולי נקרא לו אור?״ שאלתי בהתרגשות.
״אתה יודע הוא זה שנתן לנו אור בין כל החושך ששרר בנינו.״ ניסיתי לשכנע אותו ועל מבטו נראה מבט מרוצה.
״מה את אומרת על, אור בוטן מזרחי?״ הוא שאל בהתלהבות וצחקתי.
״כן!״ צעקתי בהתרגשות ולקחתי את אור בחזרה אליי.
״אור מזרחי, יפה כמו אימא שלו, טיפש כמו אבא שלו…״ אמרתי במלמול והוצאתי את ידו מהפה בעדינות, דניאל שמע זאת וגיחך, נושק לראשי באהבה.
מי יודע? אולי יום יבוא ונחזור.

יש הרבה אי ודאויות בחיים שלי, הרבה דברים שאני לא בטוחה בהם, אבל יש דבר אחד שאני בטוחה בו.
אני אהבתי את דניאל מזרחי, אני אוהבת את דניאל מזרחי ואני אוהב את דניאל מזרחי עד יומי האחרון.