אהבה, מילה פשוטה משמעות מסובכת 2 – פרק 14

הפרק מוקדש לאור101 הנסיכה ולפרינססה המדהימה… אוהבת מלא❤️
—————————

״את כאן לבד?״ האחות שאלה אותי והנהנתי, הלכתי אחריה לחדר ונשכבתי על המיטה שהייתה צמודה אל הקיר.
״חכי כאן בבקשה.״ היא אמרה בשלווה ויצאה מהחדר הלבן והקר שאפיין את בתי החולים, הבטתי על התקרה והייתי ריקה ממחשבות, דניאל רצה לבוא בכדי לדעת מה המין של התינוק הקטן, הדבר היחידי שמחבר בנינו, הדבר היחידי שנותר לנו במשותף, כל השאר היסטוריה.
התנגדתי בכל תוקף והוא נאלץ להישאר בבית, לא מגיע לו לשבת לידי ולראות את האולטרסאונד אחרי כל מה שאירע השבועיים האחרונים.
״מור ביטון?״ איש הנראה בשנות העשרים לחייו נכנס לחדר, גבוה, עם שיער חום ועיניים ירוקות וקרות שלא התאימו לחיוך החם שלו.
״זאת אני… אני מניחה.״ אמרתי בחיוך והתיישבתי, הוא נעמד מולי ולחץ את ידי, חייכתי קלות ולחצתי את ידו בחזרה, העיניים שלו היו מהפנטות, מרוב ששקעתי בהן לא שמתי לב שאני לוחצת את ידו יותר מדי זמן ומיד שחררתי את ידי משלו באי נוחות.
״דוקטור יצחק, ליאור יצחק.״ הוא אמר בנימוס וחייך חיוך חושף שיניים, הנהנתי ולא יכולתי לא לחייך בחזרה.
״אני מור ביטון, בעצם אתה כבר יודע.״ אמרתי והרגשתי טיפשה לרגע, אני נראית כמו בת עשרה, הפסקתי ללפף את שיערי סביב אצבעי והורדתי בהדרגה את החיוך המטומטם שהיה על פניי.
ליאור התעסק עם כמה ניירות ולרגע חשבתי עד כמה לא מתאים לו להיות רופא, יותר מתאים לו להיות מתאגרף מסוקס או איזה שוטר שיטיח אותי באגרסיביות על קדמת המכונית.
׳אוי לא, אזעקת מחשבות מלוכלכות׳, צעקתי על עצמי במחשבתי וריכזתי את עצמי
בחזרה.
״שכבי בבקשה על הגב ותרימי את החולצה.״ הוא ביקש ועשיתי כבקשתו, הוא לקח את השפורפרת ולחץ עליה, מורח לי בעדינות את הג׳ל הקר על הבטן.
״את פה לבד?״ הוא שאל והסתכל על המסך, ממשיך למרוח את בטני.
״כן.״ צייצתי והסתכלתי עליו, היד שלו הייתה חמה ונעימה כזו.
״אני לא רוצה להיות חטטן אבל איפה בעלך?״ הוא שאל ועכשיו הביט בי, לקחתי אוויר ושחררתי אותו באטיות.
״אני לא נשואה.״ אמרתי וכאב לי טיפה בחזה כשאמרתי זאת, הוא בטח חושב שאני זונה.
״חבר?״ הוא ניסה שוב וריצדתי עם עיניי ברחבי החדר, נושכת את שפתי התחתונה באי נעימות, פאק! חרא! פאק!
״אין לי חבר,״ אמרתי והוא המשיך להביט בי, נעתי טיפה באי נוחות והוא שם לב לכך, מחזיר את מבטו למסך.
״למעשה נפרדנו לפני שבועיים, הוא בגד בי.״ הסברתי כדי שלא יחשוב שאני איזו אחת שמתפרפרת ונותנת לכל אחד לגעת בה ולהכניס אותה להריון, הוא הסתכל עליי שוב, הפעם במבט מוזר מדי, השפלתי את מבטי לעקבי הסטילטו השחורות מעור שנעלתי, למזלי בצקות עדיין לא התחילו לי וגם לא התנפחתי כמו בלון, נראיתי יותר כאילו בלעתי כדור כדורגל וזהו.
״למה אתה מסתכל עליי ככה?״ שאלתי בטיפה כעס והוא גיחך, צמצמתי את עיניי ושילחתי בו מבט רצחני.
״אני…״ הוא החל לדבר וגיחך שוב באמצע.
״אני פשוט לא מבין איך הוא יכול לעזוב אותך,״ הוא אמר בקול גבוה וטיפה התעצבן, פניי רפו וחייכתי חיוך קטן, לוקחת את דבריו כמחמאה.
״אני פשוט לא מבין איך אפשר לעזוב בחורה כשהיא בהריון!״ הוא חידד את דבריו והפעם הבנתי את כוונתו, הוא לא התכוון להחמיא לי, הוא דיבר על ההריון, חיוכי דעך כשהבנתי זאת.
״אוקיי אני מצטער על ההתפרצות הקטנה הזו.״ הוא אמר בהתנצלות וחזר לשלווה שלו, הוא לקח את המכשיר והניח אותו על בטני, מתחיל להניע אותו קדימה, אחורה ולצדדים.
״אוקיי, אני לא רואה כאן שום דבר חריג, הכל כמו שצריך, דופק, התתפתחות עוברית, הכל מתקדם מצוין.״ הוא אמר וחייך, חייכתי גם אני והמשכנו להביט במסך.
״את רוצה לדעת את המין?״ הוא שאל והתחבטתי עם עצמי לרגע.
״כן.״ אמרתי בביטחון לבסוף וחייכתי שוב, התרגשות עצומה בשביל מילה אחת קטנה.
״בן.״ הוא אמר ופניי קרנו מאושר.
״אני חושב שסיימנו כאן להיום.״ אמר והושיט לי נייר שאוכל לנגב איתו את הג׳ל מבטני.
לרגע כל המחשבות שלי על למסור ילד לאימוץ נעלמו כלא היו, חלמתי כבר על איך שאני שוכרת לעצמי בית ומתחילה לגדל אותו, נצא יחד לגן החיות ולפארקים שכונתיים, אני אקנה לו גלידה והחבר׳ה יהיו הדודים שלו, דניאל יראה אותו פעם בשבוע, וגם זה רק לכמה שעות.
״תודה!״ אמרתי והורדתי את חולצתי בחזרה, הוא הושיט את ידו ללחיצת יד, העפתי את ידו וחיבקתי אותו מרוב השמחה שאפפה אותי, הוא היה מופתע אך לבסוף חיבק אותי גם מתוך אקט של נימוס.
״ביי!״ אמרתי בשמחה והתחלתי להתקדם באלגנטיות החוצה, נקישות העקב שלי נשמעו במיוחד על רצפת הפורצלן שהייתה בחדר, יצאתי למסדרון שהיה יחסית שומם, והנחתי את התיק על כתפי.
״הי מור?!״ קריאה נשמעה והסתובבתי, ליאור התקדם אליי ונעמד במרחק של מטר ממני, הטיתי את ראשי לצד בחיוך ורמזתי בחיוכי שיחל לדבר.
״אני מסיים משמרת היום מוקדם יחסית, רציתי לדעת אם תוכלי לתת לי את הכתובת שלך ולהיות מוכנה בשמונה?״ הוא שאל בחיוך שובה לב ונשמתי נעתקה, הוא כן חושב שאני מיוחדת בסופו של דבר.
״אני יודע שסיימת קשר לא מזמן ואם תסרבי אני אבין.״ הוא הוסיף וביטלתי את דבריו בעזרת ידי.
״לא זה יהיה מצוין דווקא!״ צהלתי ושלפתי את העט מכיסו של חלוק הרופאים שלבש וכתבתי על ידו את כתובת ביתי.
״רק בן כמה אתה?״ שאלתי בחשדנות.
״עשרים ושבע?״ אמר בהיסוס, ספק אנר ספק שאל.
״אני אוכל להסתדר עם זה.״ אנרתי ומשכתי בכתפיי, דוחפת את העט חזרה לכיסו.
״אז נתראה?״ שאל.
״נתראה.״ אישרתי והסתובבתי בחזרה.
~~

״מה איתו? הוא בסדר?״ דניאל התקיף אותי בשאלות בדיוק כשנכנסתי הביתה.
״מזל טוב דניאל מזרחי, יש לך בן.״ אמרתי בקרירות ונכנסתי לחדר שהפך לשלי מזה שבועיים.
סגרתי את הדלת אך רגלו של דניאל עצרה בעדי, לא נלחמתי, שחררתי את אחיזתי מהדלת ונשכבתי על המיטה כשפניי מול התקרה.
״עד מתי תמשיכי ככה? כבר שבועיים שאת מתעלמת ממני.״ דניאל כרע ברך וראשו היה בגובה שלי, הוא הניח את ידו על שלי שהונחה על בטני הבולטת, הזזתי את ידי משלו והמשכתי להביט בתקרה בפנים חתומות.
״ראיתי היום דירה להשכרה,״ התעלמתי משאלתו ודיברתי בקול קר ונטול רגישות.
״מחר אני הולכת לבדוק אותה, אני מאמינה שעוד השבוע אתה לא תראה את הפנים שלי פה.״ המשכתי ופניו נפלו.
״שאלתי משהו.״ הוא הזכיר לי והטיתי את ראשי לצד, מביטה בו.
״לא צריך להיות חכם גדול כדי להבין שלא נחזור.״ החזרתי את ראשי למצבו הקודם והמשכתי להביט בתקרה הריקה, דניאל השפיל את ראשו לרגע וחזר להביט בי.
״אנחנו עוד נחז…״
״אנחנו לא!״ קטעתי את משפטו עוד לפני שהספיק לסיים אותו.
״אנחנו לא…״ חזרתי על דבריי בקול רועד ופניו הקשיחו, רציתי להוציא אותו מהחדר ולהמשיך לבכות, כמו כל יום בשבועיים האחרונים.
״הכל בגלל אגם?״ הוא שאל ונעמד בחזרה.
״זה הרבה יותר מסובך דניאל, אתה כבר לא אוהב אותי ואני יותר מדי פגועה, אז פשוט דיי.״ אמרתי בביטחון אך עם קול רועד, הוא הביט בי עוד כמה שניות, עיכל את דבריי ויצא, לא לפני שבעט בדלת בחזקה.