אהבה, מילה פשוטה משמעות מסובכת 2 – פרק 13

הפרק מוקדש למעייני שכל כך אוהבת אותם פרודים ולפירפירושה שנתנה לי אחלה סיפור להעביר איתו את הלילה, אוהבת❤️
————————–
–
נקודת המבט של מור-

״בת דודה של דניאל?״ אגם קיפצה בהפתעה והתחלתי לרתוח מזעם, על דניאל, על הכלבה הקטנה הזו ועל עצמי שהאמנתי לחרא הקטן הזה.
״אני לא בת דודה של דניאל! אני מור ואני חברה שלו!״ צעקתי והתקדמתי לספה, כמעט מרימה את ידי בכדי לסטור לה.
״לשעבר לפחות…״ תיקנתי את עצמי והקפתי את הספה, מרימה את הבגדים שלה מהרצפה ויוצאת למרפסת.
״הגיע הזמן שלך ללכת לפני שגם אותך אני אזרוק מכאן!״ אמרתי באיום וזרקתי את החולצה והטייץ שלה מחוץ לבית, הבגדים התעופפו ברוח הקרה ונחתו על המדרכה, כמה עוברים ושבים הרימו את ראשם בכדי לראות מאין הבגדים הגיעו.
״קדימה צאי!״ פקדתי עליה ולפתי את מרפקה, מובילה אותה לפתח הבית בחזייה ותחתונים בלבד וסוגרת אחריה את הדלת.
״נחמד מצידך אתה יודע, לשחק אותה כאילו אתה פגוע ואז ללכת ולזיין אחרת, אני רואה שיש לך פטיש לנשים מהעבר.״ אמרתי בקרירות לאחר שסגרתי את הדלת והתקדמתי למטבח בכדי למזוג לעצמי כוס מים.
בנוסף לכל החרא שהרגשתי התווספה תחושת הבגידה, ציפיתי לחזור לדניאל האוהב לא לדניאל הבוגד.
ציפיתי שהוא יחכה לי, הבטחתי שאני אחזור, וחזרתי, מהר מהמצופה, לא ידעתי שנמאס לו ממני כל כך מהר.
אני הולכת לשבור אותו, הוא לא יבין מאיפה זה בא לו בכלל, אני פשוט צריכה קצת זמן עד שהמכה של החיים שלו תבוא.
חזרתי לדלת ולקחתי את שתי המזוודות, מתקדמת לחדר שבסוף המסדרון, מול החדר העתידי של התינוק שבינתיים חא הולך לגור בבית הזה בכלל.
סיכמנו זה יהיה מעין ״חדר אורחים״ במקרה ויבואו לבקר, יש שם מיטה מרווחת וטלוויזיה שתלויה על הקיר, החדר צבוע בירוק עדין ורצפת הפרקט בצבע חום אגוז משתלבת מצוין עם הארון שגם הוא היה בצבע חום אגוז.
הנחתי את שתי המזוודות על המיטה והתחלתי פורקת אותן, מכניסה את הבגדים לארון.
״מה את עושה?״ דניאל הגיח לחדר ונעמד לידי, מניח את ידיו על מותניו ונועץ בי מבט.
״פורקת את הדברים שלי, זה לא ברור?״ אמרתי בתמימות שכמובן תעצבן אותו, עקפתי אותו והנחתי עוד ערימה של חולצות בארון.
״את לא יכולה לעבור לחדר הזה!״ הוא קבע, אין לי מושג מה הייתה כוונתו במשפט אבל לא ממש היה לי אכפת, אני נשבעת לעצמי שמהיום אני לא מייחסת חשיבות לאף מילה שתצא מהפה שלו.
״בטח שאני יכולה, אני יכולה להביא לכאן גברים שאוכל להשתעשע איתם, בדיוק כמו שאתה יכול להביא בחורות.״ אמרתי בחיוך מתגרה וטפחתי לו על הכתף בחברותיות מזויפת כזו, הוא אחז בפרק ידי שהייתה על כתפו וזרק את ידי מטה, זה כאב, אבל לא רציתי להתרגש באופן שאני אתחיל לבכות עכשיו, השתמשתי בבכי שלי כנשק יותר מדי בזמן האחרון.
״אבל אל תדאג,״ אמרתי באנחת הקלה. ״אתה לא תראה אותי עוד הרבה, כי ממחר אני הולכת לחפש דירה.״ אמרתי באושר שגם הוא היה מזויף, הנחתי את המזוודות הריקות על הרצפה ויצאתי חזרה מהחדר.
״אני מצטער שזה יצא ככה…״ הוא אמר בנימה מתנצלת וגירד בראשו באי נעימות, צחקתי בקול והסתובבתי אליו.
״איזה מזל שאמרת את זה דניאל, עכשיו אני עומדת לרוץ לזרועותיך אז תתכונן.״ אמרתי בציניות וחזרתי למטבח, מוציאה לי כמה דברים שאוכל לנשנש אל מול הטלוויזיה בזמן שאני אבכה חרישית אל מול איזו תכנית שתעביר לי את הלילה.
״לא רציתי שזה יצא ככה, אבל כבר תקופה שאני מרגיש שזה כבר לא אותו הדבר.״ הוא דיבר בשקט, זרקתי עליו את כוס הזכוכית שהייתה בידי והוא בשנייה האחרונה התחמק והיא פגעה בקיר והתנפצה.
״לא יכולת להגיד לי את זה לפני שהכנסת אותי להריון?! למה נתת לי לחיות באשליה, בלה לה לנד?!״ צעקתי והוא הביט בי מבוהל, התקדמתי אליו בצעדים גדולים, מאחר והייתי עם נעליים לא פחדתי מהזכוכיות.
הכעס והזעם גאו בי, הרגשתי את כולי מתפרצת, הרגשות, ההורמונים, השנאה שהצטברה כלפי דניאל בשעה האחרונה.
״אה? לא יכולת לומר לי שאתה כבר לא אוהב אותי לפני שדחפת ת׳זרע שלך לגוף שלי?!״ צעקתי שוב ודחפתי אותו בחזקה, הוא מעד קלות אחורנית וייצב את עצמו שניה לאחר מכן.
זה היה נראה שהמילים שהוצאתי מפי פגעו בי יותר מאשר פגעו בו, המחשבה על כך שהוא לא אוהב אותי בזמן שאני לא יכולה לחיות בלעדיו שברה אותי, מבפנים כמובן.
״אני אוהב אותך, פשוט לא כמו פעם.״ הוא אמר, הפעם בביטחון, רציתי לצרוח כל כך חזק עד כדי כך שאני ארעיד את הבניין, רציתי לקחת סכין ולדקור אותו שוב ושוב, אבל כלום, שום דבר לא יכולתי לעשות חוץ מלהביט בו במבט מתייסר.
״אל תדאג, שינוי בתכניות, אני אגור כאן, ואגרום לך להצטער על זה, מעכשיו אתה כלום חוץ מהאבא של התינוק שלי, אתה תתעורר כל יום במיטה ריקה ותראה אותי בידיעה שאתה לא יכול לחבק, לנשק או אפילו לדבר אליי, אין בעיה תביא בנות לכאן, בהתחלה זה קצת יפריע לי, אבל אז אני פשוט אצחק על היאוש שלך למצוא מישהי כמוני!״ צעקתי והמשכתי לדחוף אותו עד שכמעט הוא דרך על הזכוכיות.
דיברתי גלויות, לא מסתירה את הרגש שלי ותוך כדי מתכוונת לכל מילה, עניין של זמן עד שהוא יצטער על זה, וכשהוא יצטער אני כבר אהיה רחוקה ממנו, רגשית.
״סיימת?״ הוא שאל ברוגע והרמתי את גבותיי בהפתעה, זה כל מה שיש לו לומר אחרי הנאום שדפקתי?
הטחתי את ידי בלחיו וצליל הסטירה הדהד בחדר, הוא לא הזיז את ראשו ורק סימן אדום של כף ידי הוטמע על לחיו.
״עכשיו כן!״ צעקתי ושעטתי לחדר שלי, טורקת את הדלת אחרי, נועלת אותה ומניחה את האוכל שנשאר בידי ולא נזרק על דניאל על השידה שעל צד ראשי.
התיישבתי על המיטה והשפלתי את ראשי לרצפה, הבטן הקטנה שלי נראתה גם היא בזווית העין והתחלתי לדמוע, כל הערב הזה הוא יותר מדי בשבילי.
נשכבתי על המיטה וטמנתי את ראשי בכרית, צורחת את כל הכאב שלי שנבלע אל תוך הכרית וקול הצרחה התעמעם ונחלש.

עכשיו אני לגמרי לבד.