אהבה, מילה פשוטה משמעות מסובכת 2 – פרק 11

הפרק מוקדש למשתמש 130 המדהימה אוהבת אותך ❤️
———————————–

״השיחה מועברת למענה הקולי…״ הקול נשמע מעבר לקו הטלפון ואני נאנחתי באכזבה.
״לא נורא לול, הם ידעו על הנכד שלהם וזה עוד יהיה ממך״ דניאל אמר וחפן את פניי בשתי ידיו המוכרות והחמימות.
״אוקיי?״ הוא שאל והנהנתי עם חיוך קטן שאומר- הכל בסדר, לא, לא הכל בסדר.
״מספיק עם הפרצוף הזה לולה״ הוא ביקש ממני, מנסה לחלץ אותי מבריכת האכזבה והבאסה שבה כמעט וטבעתי.
״אני צריכה חיבוק״ אנרתי ונשענתי על החזה שלו, הוא עטף את גופי בשתי ידיי, התחפרתי עם ראשי בחזה שלו ושאפתי את הבושם שנדבק לחולצתו, הוא ליטף את גבי מעלה ומטה באיטיות.
״אתה יודע שאני שמחה שאתה איתי בזה״ שאלתי והוא המהם בהסכמה, נשמתי עמוק והוא חיזק את חיבוקו.
מחשבה ריצדה בראשי, לוקחת אותי כמה חודשים קדימה כשיהיה לי כבר תינוק או תינוקת, המחשבה על להיות אימא עדיין הלחיצה אותי, אני פוחדת לפשל או לאכזב את דניאל בצורה כלשהי.

כבר חודשים שלמים שאני מעמידה את עצמי בתור אימא, אני מרגישה שדניאל קצת מיהר עם השמחה ומבלי שהוא התכוון הוא דחף אותי להסכים לזה ושוב הגעתי לאותה מסקנה כמו בעשרים פעמים האחרונות בהן חשבתי על כך.
אני לא מוכנה להיות אימא.

״דניאל״ אמרתי בשקט, לא מפרה את השלווה הנעימה.
״מה קטנה?״ שאל והרפה את חיבוקו מעט, מביט בי ומחכה שאדבר, הסטתי את מבטי לחולצתו ושיחקתי בה טיפה.
״אל תכעס עליי״ ביקשתי והוא צמצם את עיניו באי הבנה.
״מה קרה מור?״ הוא שאל והזכיר את שמי מה שמראה את רצינותו.
״אולי לא נגדל את הילד הזה?״ שאלתי בחשש והוא אוטומטית התנתק ממני.
״מה? מה זאת אומרת?״ הוא שאל במעט כעס, כל חמלה שהייתה בקולו נעלמה כלא הייתה ועיניו כאילו חדרו לתוכי.
״אני לא מוכנה להיות אימא,״ אמרתי וגירדתי את ראשי בספקנות.
״ניסיתי, באמת שניסיתי לחשוב עליי בתור אחת שתחליף טיטולים ותכין בקבוק בארבע בבוקר ותחיה עם ריח של פליטות, אני מסוגלת לעשות את זה אבל אז הבנתי שזה הרבה יותר מכל העסק הזה״ אמרתי בתסכול ונאנחתי, דניאל היה נראה כמו אחד שלא מאמין לאף מילה שיוצאת מהפה שלי.
״את צוחקת עליי נכון?״ הוא שאל ברצינות אבל זה היה נראה כאילו הוא מחפש את הבדיחה שבמשפט שלי.
״הלוואי״ אמרתי ובלעתי את הרוק שעמד בגרוני, הוא ליקק את שפתיו בעצבים והעביר את ידו בשיערו, הוא קם מהספה והעיף את האגרטל שהיה על הפינת אוכל, האגרל עף לרצפה אך לא התנפץ מאחר והיה עשוי ממתכת.
ישבתי שם והבטתי בו מוציא את זעמו, לא נרתעתי ולא כעסתי עליו, הבנתי אותו כי גם אני כעסתי על עצמי.
״כל השלושת חודשים האלה נטעת בי תקוות, אני כמו מפגר האמנתי שנהיה משפחה״ הוא אמר מגחך ומניד בראשו, נשמתי עמוק ושילבתי את ידיי על חזי.
״גם אני כמו מפגרת האמנתי שנהיה משפחה, גם אני כל שלושת החודשים האלו ניסיתי לשכנע את עצמי שאני יכולה לגדל מישהו, אבל נחש מה דניאל? אני לא״ אמרתי והטחתי את ידיי על ברכיי בהגזמה, הוא הסתובב עצבני כמה פעמים ובעט בכמה חפצים שהיו שם.
״תראה,״ אמרתי ועצמתי את עיניי לרגע, לוקחת נשימה וממשיכה.
״זה יהיה מגעיל לבקש ממך להבין אותי, אבל תנסה״ ביקשתי ועשיתי כמה תנועות ידיים בין לבין בכדי לנסות להרגיעו, אך שוב ללא הצלחה.
״איך אני יכול להבין אותך אם את לא מבינה אותי? לא מוכנה? מתי תרצי להביא ילד? כשתהיי בת שישים?!״ הוא שאל ונהיה אדום בגלל שאמר הכל במשפט אחד ולא נותר לו אוויר, עיניי לא חדלו מלהביט בו ולרגע הצטערתי שהעליתי את הנושא.
״אני מצטערת שאני לא יכולה להיות אימא מספיק טובה לילד שלך דניאל״ אמרתי ודמעה שלא ציפיתי לה זלגה מבעד לעיני, מיהרתי למחוק אותה ונשמתי שוב בכדי לשמור על עצמי ולא להתפרק מולו.
״את יכולה מור״ הוא אמר בקול משכנע, עצמתי את עיניי שוב והנדתי בראשי לשלילה.
משהו התנפץ והייתי חייבת לפקוח את עיניי, דניאל עמד באמצע החדר ולמרגלות רגליו התמונה שלי ושלו ביום סיום הלימודים הייתה מנופצת על הרצפה.
״אני אגיד לך מה הכי מדהים?״ שאלתי והנחתי את סנטרי גב הספה.
״איך שעברו חודשים וגם שנים, הרבה דברים השתנו, אבל מה לא השתנה דניאל? אתה״ אמרתי והצבעתי עליו בהאשמה, הוא צחקק והסיט את ראשו לאיזו פינה ובהה בה כמה שניות.
״זה מצחיק, כי אני יכול לומר את אותם דברים עלייך,״ אמר וגיחכתי בזלזול. ״נשארת אותה מניפולטיבית, מגעילה,״ אמר והחל למנות את דבריו על אצבעותיו.
״אגואיסטית…״ הוא המשיך שכאב לי למשמע מילותיו, זה היה נראה כאילו הוא דיבר בכנות והרגשתי עוד יותר רע עם עצמי.
״אתה צודק,״ אמרתי וחייכתי בעצב, הוא הסתכל עליי בהפתעה.
״מגיעה לך מישהי יותר טובה״ הוספתי וכאב לי טיפה בחזה מלחשוב עליו עם אחרת, עברתי את הסרט הזה לפני כמה שנים ואני לא מתכוונת לעבור את זה שוב.
דניאל עמד שם והביט בי בשוק, עבר הרבה זמן מאז דיברתי על עצמי ככה, מבטו התרכך והוא ניסה לומר משהו אל זה היה נראה כאילו מילותיו נתקעו.
״אל תגידי את זה, את מספיק טובה בשבילי, את יותר מדי טובה בשבילי״ הוא סוף סוף הצליח לדבר וחרטה נשמעה בקולו, הוא עושה את זה בשביל לגרום לי להרגיש טוב עם עצמי, כזה דניאלי מצידו.
דפיקות נשמעו ודניאל ניגש לדלת בכדי לפתוח, זה היה שליח הפיצה.
התאבון שלי אבד מזמן ובטני התכווצה מהלחץ ומדברים עליהם התחלנו לדבר.
דניאל לקח את מגש הפיצה ושילם לשליח, סוגר את הדלת אחריו וחוזר להביט בי כשהפיצה עדיין בידו.
״מה אנחנו הולכים לעשות?״ שאלתי אותו ונשכבתי על הספה, כאב לי בכל חלק בגוף וחשתי בחילה.
״אני לא יודע״ הוא אמר והניח את מגש הפיצה על השולחן, הוא התקדם לספה ונגע בראשי, הרמתי אותו מעט ודניאל התיישב, נשכבתי עליו והוא שיחק בשיערי.
״אני אוהבת אותך״ אמרתי בכנות ונגעתי בידו החמה.
״אני יודע.״
״מה אנחנו מנסים לעשות בעצם?״ שאלתי
והתענגתי על מגע ידו.
״אני לא יודע״ הוא אמר שוב והניד בראשו, פורע את שיערו בעצבנות ובתסכול.
״בוא נעשה ככה, אם אני אלד את הילד ואמסור אותו לאימוץ אתה תכעס?״ שאלתי והוא הנהן, נאנחתי והנהנתי גם אני בהבנה.
״אתה עדיין תרצה לגור איתי?״ שאלתי ומשכתי בכתפיי בשאלה, הוא שירבב את שפתו התחתונה כלא יודע.
״רק כן או לא דניאל״ אמרתי והתרוממתי מרגלו למצב ישיבה.
״לא״ הוא אמר והניד בראשו לשלילה.
״אני מבינה.״
העברתי את ידיי על יריכיי הלוך ושוב וקמתי לבסוף, הלכתי לחדר בצעדים קטנים, משתדלת לא לדרוך על הזכוכיות.
כנכנסתי לחדר פתחתי את הארון והוצאתי שתי מזוודות, דניאל מיהר לחדר אחריי ונעמד בפתח, מבועת.
״מה, מה את עושה?״ הוא שאל בלחץ ומיהר לעצור אותי.
״דוני, בוא נעשה הפסקה אחד מהשנייה, תן לי קצת זמן לחשוב עם עצמי״ ביקשתי והוא שמט את ידיו מהמזוודה חזרה לגופו, מבין את בקשתי.
״כן, אנחנו סתם מתערבבים״ הוא אמר וזרק אחת מידיו באוויר, הוא לא היה רגוע והסתובב ברחבי החדר.
״אתה עושה לי סחרחורת״ אמרתי בזמן שהעברתי כמה ערמות בגדים מהארון למזוודה.
״איפה תגורי?״ הוא התעלם ושאל בלחץ, נשכתי את פנים הלחי שלי וסידרתי את הערימה במזוודה.
״אלה תצטרך קצת חברה אני מאמינה״ אמרתי והנהנתי בנחישות, הוא עדיין לא היה רגוע.
״זאת פרידה?״ הוא שאל ומשכתי בכתפיי.
״אתה זה שלא יכול לגור איתי.״
״אני יכול.״ הוא אמר, משקר לעצמו, מקודם הוא אמר שהוא לא יכול, על מי הוא עובד?
״בוא נהיה כנים, אתה תכעס עליי כל הזמן ושנינו יודעים מה קורה כשאתה כועס״ אמרתי והנחתי את ידי על זרועו השרירית, רוצה שיבין את הצעד שלי.
״כן…״ הוא אמר ויצא מהחדר בסערה.
׳עוד לא מור, רק עוד כמה דקות, תהיי רחוקה ממנו ואז את יכולה לבכות׳, פקדתי על עצמי
דניאל צעק ובעט בספה, עצמתי את עיניי ומשכתי באפי, מזדרזת עם אריזת הדברים, יודעת שזה הצעד הנכון בשביל שנינו.

בזמן האחרון אני רק עושה לו רע, עם ההורים שלי ועם הבכיות שלי, עם העצבים וההורמונים, הוא לא נראה לי מאושר, לפחות לא כמו פעם.
סגרתי את שתי המזוודות והנחתי אותן על הרצפה, גררתי אותן לעבר הסלון וראיתי את דניאל יושב על הספה ובוהה בנקודה על הקיר.
״ביי דוני״ אמרתי והתקרבתי אליו, מנשקת את הלחי שלו ארוכות, מביטה ביופי שלו עוד כמה רגעים אחדים, הוא לא שם לב אליי, כאילו הוא קפא, ליטפתי את כתפו והסתובבתי לכיוון היציאה.
הפיצה עדיין הייתה על השולחן, זה היה נראה כאילו אף אחד לא הולך לגעת בה בזמן הקרוב.
״אני עוד אחזור״ אמרתי לפני שיצאתי והוא עדיין לא הזיז את מבטו מאותה נקודה בה בהה.

יצאתי מהבית וסגרתי אחריי את הדלת, דמעה נפלה על החולצה שלי ובעקבותיה באו עוד הרבה.

מה אני מנסה לעשות למען האלוהים?