אהבה, מילה פשוטה משמעות מסובכת- פרק 3

"היי ילדה מה קורה? כנסי." קלרה אמרה בחיוך חם אחרי שהתנתקנו מהחיבוק, היא נכנסה לבית בעודה מנגבת את ידיה במגבת המטבח ואני אחריה.
התיישבתי באחד מכיסאות המטבח צופה בה מנגבת את השיש בעזרת הסמרטוט הלח שעמד לרשותה שלוש פעמים בשבוע.
"למה את כל כך נסערת צ'יקה?" היא שאלה והמבטא הארגנטינאי התגלגל על לשונה, היא הסתובבה ונשענה על השיש כששמה לב שאני שותקת יותר מדי זמן.
"לא כלום." אמרתי בביטול והעברתי את אחת מאצבעותיי בשיערי, היא חייכה חיוך מזלזל והמשיכה להביט בי.
"את מתכוונת לספר לי או שאני פשוט אחזור לשטוף את הכלים?" היא הציבה לי אולטימטום והרמתי את מבטי אליה, היא עדיין הביטה בי במבט מלחיץ שפשוט גרם לי להוציא את הדברים מפי גם מבלי שרציתי.
"זה לא משהו מיוחד את יודעת…" עניתי ביובש וניסיתי להתחמק ללא הצלחה.
"מור…" קלרה אמרה כהזדמנות אחרונה, נאנחתי שנית והתחלתי לספר לה.
"הבריון?" שאלה בכדי לוודא שאנחנו מדברות על אותו אחד והנהנתי, לרגע המונח "בריון" נשמע לי כל כך רע, כל כך… אכזרי, אבל כן, דניאל הוא בריון, תרתי משמע.
"כן, אותו האחד שתמיד מתגרה באוראל," אישרתי, "היום הוא פשוט דחף אותו, ככה סתם בלי סיבה!" התחלתי לה לספר את אירועי היום כשקולי צפצפני ומעצבן.
"לא יכולתי לשבת בצד כשהוא פשוט דוחף אותו ככהה, בלי סיבה, אז פשוט אז קמתי וצעקתי עליו! ומה הוא עשה?!" שאלתי ברטוריות ועוד לפני שהיא הצליחה להוציא הגה מהפה המשכתי להתקיף כאילו אני במלחמה, "הוא הגיב ברוגע, כאילו הוא לא עשה כלום את מבינה?!" צעקתי לבסוף והיא נראתה מבועתת.
"כ…כן" היא עוד לא הספיקה להשחיל משפט ואני המשכתי במסע ההרג התיאורתי שלי.
" אחרי שחשבתי שנפטרתי ממנו, הגעתי הביתה, ראיתי את הסדרה שלי ואז יצאתי קצת לגן לקרוא, ואין לי מושג הוא הגיע משום מקום והתחיל להציק לי, שוב!" המשכתי לצווח וכשסיימתי משכתי את ברכיי לחזי בעצבים.
"את יודעת אפילו אני התחלתי לא לחבב את הבחור." היא אמרה במטרה להרגיע אותי אחרי שהיא נרגעה בעצמה, גיחכתי ונענעתי בראשי מצד לצד ביאוש.
הלכתי לסלון זרקתי את עצמי על הספה לקחתי את השלט מהשולחן והתחלתי לזפזפ בטלוויזיה, על הממיר השעה הייתה 20:30.
"את מוכנה להסביר איך כל פעם שאני מדברת אתך הזמן עובר כל כך מהר?" שאלתי את קלרה בקריאה ובקול לא מבין.
"זה פשוט שאת לא שמה לב כמה שאת מדברת צ'יקיטה." היא התיישבה יחד איתי על הספה וניגבה את ידיה במגבת.
"איזה מזל שיש לי מישהי בת חמישים שנראית כמו בת שלושים ומתנהגת כמו בת שבע עשרה שאוכל לחפור לה." אמרתי בחיוך והיא פרעה את שיערי.
למרות ששטפה את כל הבית והתפלשה בחומרי הניקיון עדיין היה לה ריח טוב של לבנדר עדין מה שהזכיר לי שהריח היחידי שנידף ממני זה זיעה וסירחון.
"אני חייבת להתקלח אני מסריחה." קבעתי ונעמדתי.
"אכלת משהו?" היא שאלה בדאגה אימהית שלה לא זכיתי מאימא שלי.
"פיצה קפואה?" חייכתי חיוך תמים ומשכתי בכתפיי.
"בחייך מורי, אם תמשיכי ככה את תהיי אנורקסית, עכשיו מה את רוצה שאני אכין לך?" היא שאלה מיואשת כבר ממני, הייתי רעבה, בכל זאת בקושי אכלתי היום.
"לא ממש אכפת לי." אמרתי בפשטות ועליתי במדרגות.
"את תאכלי כל מה שאני יכין?" היא שאלה בספקנות.
"כן למה לא?" שאלתי בקול מעט נעלב והיא שרבבה את שפתה התחתונה כלא יודעת.
"יופי," סיכמה לבסוף, "עכשיו תעלי להתקלח כשתרדי האוכל יהיה מוכן." הורתה לי והנהנתי.
עליתי לחדרי, לקחתי פיג'מה והלבשה תחתונה ונכנסתי לחדר המקלחת.
מילאתי את האמבטיה עד לחצי, בדקתי שהמים בטמפרטורה הרצויה ופשטתי כל פיסת בד שהייתה על גופי.
נכנסתי לאמבטיה והשרירים שלי אוטומטית נרגעו ורפו תחת המים החמים, זה מה שהייתי צריכה אחרי היום הארוך והעצבני הזה.
~~

אחרי חצי שעה יצאתי מהמקלחת, התנגבתי והתלבשתי בבגדי הפיג'מה שארגנתי לעצמי מבעוד מועד.
לאחר מכן ירדתי למטה והיה פתק על השולחן,
"מור יקירתי הייתי חייבת ללכת לעבודה במרפאה, אימא התקשרה היא תגיע היום מאוחר, הכנתי לך ארוחת ערב, תאכלי הכל ותעלי לישון אוהבת."
חייכתי והסתכלתי על הגז שעליו הייתה מונחת מחבת ובתוכה חביתה, ועל השולחן הייתה מונחת צלחת עם סלט וכמה גבינות.
אספתי את שיערי הרטוב לפקעת רופפת ועצלנית והתקדמתי בכדי לקחת את הצלחות, בחיי שהייתי רעבה, התיישבתי בפעם המי יודע מה על הספה היום ואכלתי מול הטלוויזיה, כשסיימתי עייפות נפלה עליי, גררתי את עצמי למיטה ונרדמתי.
~~

"מור! קדימה, אפ על הרגליים יש לי לקוח חשוב היום." אימא קראה לחוצה כמו בכל בוקר כשבא אליה לקוח עשיר שמעוניין בזבל מצויר.
"לא שוב." מלמלתי לעצמי בבכיינות, הייתי עדיין מותשת למרות שישנתי יחסית מוקדם, לא ניסיתי להתחנן לעוד חמש דקות כי ידעתי שאני בסופו של דבר אצטרך לקום.
פקחתי את עיניי, קמתי מהמיטה כמו בכל בוקר ועשיתי את סידורי הבוקר.
לא היה לי כוח לבית הספר, לא לדניאל ,לא לבלונדות ,לא למורות ואפילו לאוראל, תמר או אלה, אבל אין ברירה.
לקחתי חולצת בית ספר רגילה עם טייץ מאחר ויש לנו ספורט היום, נעלתי את נעלי הספורט שלי, קלעתי צמה וסידרתי אותה על כתפי.
ירדתי למטה ואימא כרגיל הכינה את כוסות הנס קפה של הבוקר תוך כדי מלמולים על כך שהיא מאחרת, היא הושיטה לי את כוס הקרטון ושעטה החוצה, זרקתי את התיק על כתפי ויצאתי אחריה, נועלת את הדלת אחריי.
נכנסתי למכונית, נזהרת שלא לשפוך את כוס הקפה על אחד מריפודי העור של המכונית. "נרדמת מוקדם אתמול" היא אמרה כשעיניה על המראה בניסיון לצאת מהחנייה מבלי לשרוט את הצבע.
"זה לא שנרדמתי מוקדם זה פשוט את הגעת מאוחר." התחכמתי ולגמתי מהנס החם ששרף את לשוני.
"הייתה לי השראה אתמול, אז נשארתי לצייר קצת." היא אמרה בטון מתנצל ואני גיחכתי בזלזול, מקווה שהנסיעה תעבור מהר.
"מה עם אבא? לא ראיתי אותו כבר יומיים." העברתי נושא לפני שריב יפרוץ.
"הוא מחוץ לעיר סוגר איזו עסקה." היא הסבירה באדישות.
"תתקשרי אליו הוא ישמח לשמוע אותך." היא הוסיפה באותו הטון שלא הראה כלל התהבות מהריון שהיא בעצמה הציעה.
"כבר נראה." אמרתי ובדיוק הגענו. "ביי יום טוב." נשקתי ללחייה כמו כל בוקר ויצאתי מהאוטו.
כרגיל איחרתי, אמנם בחמש דקות שזאת כבר התקדמות אבל עדיין איחרתי, רצתי טיפה והגעתי לכיתה מתפללת שאולי קרה נס קטן והמורה עדיין לא הגיעה, אבל לפי השקט ששרר מבעד לדלת הנחתי שהיא בכיתה.
פתחתי את הדלת ועמדתי בכניסה, המורה הבחינה בי והכנתי את עצמי לירידה קטנה מצידה, הסתכלתי על המורה המיואשת שעמדה מול הכיתה.
"אין לך תירוץ חדש נכון?" היא שילבה את ידיה על החזה כהרגלה ואני הנדתי בראשי לשלילה, עיניי ריצדו לעבר הכיתה הכל נראה כהרגלו.
"שבי." המורה אמרה וקטעה את ההתבוננות הקצרה שלי.
העברתי חיוך לתמר ואוראל שישבו מאחוריי ומאחורי אלה והתיישבתי בכיסא המיועד לי, המורה דיברה על הסכסוך הערבי ישראלי ואני הייתי עסוקה בלנסות להירדם, אין לי מושג מאיפה העייפות הזו נחתה עליי אבל היא נחתה.
דלת הכיתה נפתחה ואני הרמתי את ראשי לראות במה מדובר, המנהלת עמדה בפתח כל הכיתה עמדה, היא נכנסה ונעמדה ליד המורה "שבו." היא הורתה בחיוך וכולנו מילאנו את בקשתה, חיכינו בקוצר רוח לדעת מה פשר הגעתה לכיתה.
"טוב, תלמידים יקרים ברבעון הזה של הלימודים בחרנו אני וצוות המורים להתנסות החוויה טיפה שונה ולהפוך את שיעורי המדע מעניינים טיפה יותר עבורכם, ברבעון הזה אין מבחן." ישר קולות התלמידים החלו למלא את החדר בקריאות שימחה וגם אני חייכתי חיוך מרוצה "אני מבקשת תנו לי לסיים!" היא דפקה על השולחן והשתיקה את כולם במהרה.
"כמו שאמרתי ברבעון זה אין מבחן אך תהיה לכם עבודה בזוגות להגשה." איך ששמענו את המילה זוגות מיהרנו אני,אלה,תמר ואוראל לחלק בנינו מי יהיו הזוגות מבין ארבעתנו.
"זוגות שאנו נבחר" היא הוסיפה לאחר רגע והשביתה את השמחה הקטנה.
"מטרה היא לגבש בין החברים בכיתה שאינכם מספיק מכירים בכיתה, הפרויקט הזה יעביר לכם הרחבת אופקים לימודי וחברתי"היא אמרה ואני גלגלתי את עיניי, אני ברביעיה הזו כי אלו הילדים שאליהם רציתי להתחבר, לא לאף אחד אחר מהכיתה הדפוקה הזו, המורה שלפה מהקלסר שלה חבילת מכתבים והגישה למנהלת.
"במכתבים האלו מפורטים הליכי העבודה, מהו הנושא, תאריך ההגשה ומי בן או בת הזוג שלכם" היא החלה מחלקת לכל ילד את המכתב שלו היא התקרבה לשולחן שלנו והגישה לאלה, היא פתחה אותו לאט לאט.
"לעזאזל" היא פלטה. "סופיה, השקטה ההיא." הודיעה והפנתה את ראשה לקצה השני של הכיתה, שם סופיה ישבה בפינה.
"אבל למה" תמר התלוננה ואוראל פרץ בצחוק.
"נטלי." הוא פלט ומיהרתי לצחוק יחד אתו. אוראל קיבל מכתב בדיוק אחרי תמר.
"את מי אתה קיבלת?" שאלתי בסקרנות.
"אני לא רוצה לדעת." הוא אמר ודחף לי את המכתב, פתחתי אותו וקראתי "תירגע זה לא גרוע כל כך בסך הכל קיבלת את, רון." אמרתי וצחקתי, פרצופו של אוראל נפל.
"בכלל לא גרוע, אני בסך הכל הולך להיות בחברתו של החבר הכי טוב של דניאל, הוא הולך לעשות לי את המוות!" הוא אמר וקבר את ראשו בין שתי ידיו.
המנהלת התקדמה והגישה לי את המכתב האחרון, התפללתי שזה יהיה מישהו שאני אוכל לסבול, הצלצול נשמע וכולם יצאו החוצה חוץ ממני ומהשלישייה, פתחתי את המכתב ופי נפער.
"אוי אלוהים" כולנו אמרנו יחד, רון דניאל ועמית, ליצן, הצלע השלישית בחבורה שלהם נכנסו לכיתה, רון ועמית הלכו לכיוון המקום של רון וחיפשו משהו בתיק ודניאל התקרב אליי וחיוך ממזרי שגדל עם כל צעד התפרש על פניו.
"נו אז איך עובר היום שלך עד עכשיו? שותפה." שאל בהתעניינות מזויפת ומתגרה, מדגיש את המילה "שותפה" החזרתי לו מבט כעוס.
הוא הסתובב ויצא ביחד עם עמית ורון ושוב, אני נשארתי שם רותחת מזעם.