אהבה, מילה פשוטה משמעות מסובכת- פרק 32

-נקודת המבט של דניאל-
״עופי מפה!״ צעקתי, תופס בשערות ראשי, כמעט תולש אותן, הבחורה הלא מזוהה אספה את בגדיה במהירות ויצאה מביתי.
כבר כמה ימים מהפרידה, כבר כמה ימים שאני לא מוצא את עצמי, כבר כמה ימים שאני הולך ומשתגע.
הסתובבתי בעצבנות ברחבי הבית, מאז הפרידה אני מנסה להשתחרר מעט, לדפוק מהצד בכדי להסיח את דעתי, לשתות כמו שצריך ולא לחשוב על מור המזוינת שאני כל כך אוהב.
הייתי טיפש, יכולתי להחזיר אותה, יכולתי להגיד שאני מצטער אבל התנהגתי כמו חרא.
אני מתגעגע אליה יותר במשך כל יום ואנחנו לא ביחד בסך הכל שישה ימים, אני טיפש מזוין.
מנעול הדלת נפתח והדלת אחריה, אימי העייפה הגיעה אחרי משמרת לילה כשקים מעטרים את תחתית עיניה.
״היי דני״ היא אמרה בחום, היא יודעת שקשה לי, היא יודעת על מור, היא יודעת למה נפרדנו, היא הבן אדם שלי לשיחות נפש, לא תשפוט אותי או תחשוב שאני זבל, כי היא יודעת מי זה הבן שלה.
״היי אימא״ אמרתי, מוריד את תיקה מכתפה ותולה אותו על השולחן במטבח.
״צמאה?״ שאלתי וחיבקתי אותה.
״רצון עז לתה״ היא ביקשה והוצאתי ספל ושקיק תה בכדי להכין לה.
״מה קרה אתה עצבני?״ היא שאלה כשהגשתי לה את כוס התה והתיישבתי על הספה הסמוכה לה.
״אני מתחרפן אימא״ התוודיתי ופלטתי אנחה עמוקה.
״אתה אשם בזה, רק אתה״ היא אמרה, מפנה אצבע מאשימה (לא פיזית, זה ביטוי).
״את לא חייבת להזכיר לי את זה כל יום״ רטנתי והעברתי את ידי בשערי.
״דני אני מזהירה אותך מלבד זה שאהבתי אותה כמו הבת שאף פעם לא הייתה לי היא זו ששמרה לי את הספה הזו טהורה, אז תיזהר אם תניח עליה בחורה שהיא לא מור״ היא הזהירה ואני לא הבנתי אם היא צינית או רצינית.
״תהיי בטוחה שלא מור תשב עליה וגם אף אחת אחרת״ אמרתי, מיואש מהמצב שבו אני נמצא ומהידיעה שמור לא תשב עליה יותר וגם לא אף אחת אחרת, אני לא מסוגל לגעת באף אחת אחרת.
״קדימה, תעשה טלפון לרון וצאו קצת״ היא דרבנה אותי והנדתי בראשי לשלילה, מניח את זרועי על עיניי.
״תזיז כבר תתחת השמן שלך, אני אתקשר אליו אם אתה לא״ היא איימה ואילצה אותי לקום.
״נודניקית״ התלוננתי ותפסתי את האייפון שהונח על השולחן, חייגתי את מספרו והצמדתי לאוזני.
״אה אחי?״ הוא שאל בקול צרוד, הוא כמובן קם משינה.
״מה קורה ידובון אכפת לי, הערתי אותך?״ שאלתי חדור מרץ.
״כן״ הוא אמר ישנוני.
״חבל״ צחקתי ״תתארגן חצי שעה אני אוסף אותך נלך לשתות״ אמרתי ואימי פערה את עיניה.
״מה?״ שאלתי כשניתקתי את השיחה.
״אתה צריך לשאול אותי אם אני מסכימה לך לשתות״ היא כעסה.
״אני בן 18 אני יכול לעשות מה שאני רוצה״ אמרתי והוצאתי לשון בהתגרות, אימי הנידה בראשה.
״בן שמונה עשרה אבל זה עדיין הבית שלי עם החוקים שלי, אם אתה תשתכר אתה לא תיכנס, אתה לא מביא אף בחורה מזוהמת הביתה ואתה משאיר את האוטו שלי שלם, ברור?״ היא דרשה בתקיפות והנהנתי.
"אה כן, אם שתית יותר מדי ואתה לא יכול לנהוג, תישן שם" היא התלוצצה וצחקתי.
״לכי לישון כבר״ דחפתי אותה בעדינות ופניתי לחדרי בכדי להתלבש.
שלפתי ג׳ינס רגיל וחולצת טישרט לבנה, סידרתי את שיערי מעט, נעלתי נעליים ויצאתי.
הנסיעה מהבית שלי לביתו של רון היא משהו כמו רבע שעה מאחר והוא גר בחלק אחר של העיר.
״מה קורה?״ הוא שאל וטפח על גבי.
״משתדל לחיות״ אמרתי וחייכתי.
״לאן הולכים?״ הוא התעניין וזרק הביט בעצמו דרך המראה הצדדית.
״ג׳וני״ סיכמתי במילה אחת והוא הנהן.

ריח העשן של הסיגריות המחניקות הציף את הפאב של ג׳וני ואני התקשיתי לנשום, אני ורון נדחקנו בין כל האנשים והגענו לבר.
״הכי חזק שלך״ אמרתי לברמן ותוך דקה היה לי משקה.
״תירגע אחי אתה נראה כאילו התגרשתם״ רון אמר וגיחך, לגמתי מהוויסקי.
״כולה חודשיים, עכשיו תוכל לחזור ולדפוק את מי שתרצה״ הוא ניסה לעודד אותי ולתת לי את היתרונות בלהיות רווק, חרטה, אני מעדיף להתנזר מסקס ולהיות עם מור, חבל שרק עכשיו הבנתי את זה.
״תאמין לי שניסיתי, כל יום במשך שישה ימים אישה שונה״ הסברתי את המצב והנדתי בראשי ״בשנייה שרק הורדתי להן תחולצה לא יכולתי והעפתי אותן״ המשכתי, כל כך מיואש.
״המצב קשה אה?״ הוא הבין סוף סוף והנהנתי, לוגם בשלוק את כל הכוס.

-נקודת המבט של מור-
״את אומרת לי שבחיים לא שתית בירה אפילו״ נטלי שאלה בהפתעה בזמן שנכנסנו לפאב המסריח מריח של סיגריות.
החלטתי להשתחרר מעט ולנסות לגשר את כל השנתיים של הנתק ביני לבין נטלי, לשבת בבית ולהתייפח על מה שקרה היום לא יעזור לי.
התיישבנו על אחת הספות והתחלנו לדבר, למורת רוחי היא הזמינה שתי בירות אבל זרמתי.
היא סיפרה לי שאימא שלה בגדה באבא שלה בגלל שהוא היה כל הזמן בעבודה והם היו על סף גירושים אבל זה כביכול עבר והם מנסים לשקם את הנישואים שלהם רק בשבילה ובשביל אחותה, היא סיפרה לי שבגלל זה היא התנהגה ככה בשביל מעט תשומת הלב שהיא לא קיבלה בבית ולרגע הצלחתי להבין אותה, גם אני אחת שלא מקבלת תשומת לב במשפחה אבל אני פשוט מצאתי דרך אחרת להתמודד עם זה.
״נטלי?״ מישהו קרא והסבנו שתינו את ראשנו לעברו.
״ג׳וני?״ היא קראה בשמחה וקמה בעדי לומר לו שלום.
״בקושי הצלחתי לזהות אותך!״ הוא פער את עיניו, כנראה מהלוק החדש שלה, הוא התיישב לידה וקלט אותי.
״מה שלומך מור?״ הוא חייך
״הכל טוב ג׳וני״ אילצתי חיוך, לא חיבבתי אותו במיוחד.
״דניאל פה למה את לא איתו?״ הוא שאל באי הבנה וצמצם את עיניו, חרא!.
״הוא לא סיפר לך?״ התפלאתי והוא הניד בראשו.
״נפרדנו״ לקחתי נשימה ופלטתי אנחה והוא נשך את שפתו התחתונה כסימן למבוכה, רגע, רגע, רגע.
״הוא פה?!״ שאלתי בצעקה והוא הנהן.
״שיכור מהתחת״ הוא אמר ברחמים, הודעתי לנטלי שאני תכף אחזור והלכתי.
התחלתי לחפש אותו, נדחקת בין האנשים עד שאיתרתי אותו.
.מנשק מישהי אחרת.
לקחתי נשימה עמוקה.
״למה ציפית? זה היה כזה צפוי״ הקול שבראשי הקניט אותי וגרם לי להזיל דמעה של כאב, כל הגוף שלי השתתק, לא יכולתי לזוז כאילו הדביקו אותי לרצפה בדבק שתי שניות, כאילו כוח המשיכה לקח ברצינות את התפקיד שלו ומשך אותי חזק מדי, כאב לי בחזה, כאב לי בכל מקום בגוף, אבל לא יכולתי לזוז, עמדתי שם וראיתי אותו מנשק מישהי אחרת, אילצתי את רגליי לקחת את עצמן ולהתחפף משם.
״לאן הלכת?״ נטלי תחקרה אותי.
״לשירותים״ עניתי בתמימות ושתיתי חצי מהבירה בבת אחת, אני צריכה לשתות, צריכה לשכוח את המחזה המסריח שכרגע ראיתי, צריכה להעביר את הכאב.
״וואו וואו תירגעי בת דודה, לא סוף העולם״ היא חטפה את הבירה מידי.
״דווקא כן״ אמרתי לעצמי במחשבה לא יכולה להפסיק להביט לכיוונו של דניאל.
שתיתי את החצי השני והטחתי את הבקבוק על השולחן.
״יותר טוב״ אמרתי והתנשמתי.
״ראית את דניאל בדרך?״ היא שאלה והנהנתי.
״נו ו…?״ היא אמרה בחיוך וציפייה.
״מחליף נוזלים עם איזו כלבה״ גיחכתי ועיניי התמלאו דמעות, הוא לא יכל ללכת לפאב אחר?, חייב להיות איפה שאני נמצאת?.
״גאד״ היא אמרה וחיבקה אותי חיבוק מנחם, לעזאזל, אלוהים, שרוף אותי.
״זה בסדר, מותר לו, אנחנו לא ביחד יותר״ ניסיתי להצדיק אותו, אך יותר מזה ניסיתי להבהיר לעצמי שהוא לא שלי יותר.
״אפילו שבוע לא עבר, זה לא בסדר מור, זה לא בסדר״ היא ליטפה את גבי והעברתי חתיכת שיער שנפלה על פניי אל מאחורי אוזני.
"למה את מצפה? שהוא ישב בבית ויבכה עליי?" גיחכתי בכאב.
"זה עדיין לא בסדר" היא ניסתה לשכנע אותי.
״את צודקת״ הסכמתי בסופו של דבר ״זה לא בסדר״ השפלתי את ראשי, לקחתי נשימה וקמתי.
״אלוהים יודע מה אני הולכת לעשות עכשיו״ הודעתי לה וקמתי ממקומי, הכלבה ודניאל עדיין היו בשלהם, הפרדתי בניהם באגרסיות ומשכתי את דניאל לשירותים, נעלתי ונתתי לו סטירה, ריכזתי את כל הכאב שלי בסטירה הזו, הצליל שהיא הפיקה גרם לי הנאה, אני לא סדיסטית, אבל זה כל כך הגיע לו.
״יותר טוב״ מלמלתי לעצמי ויצאתי משם מחייכת.
התקדמתי לכיוון היציאה ונטלי השתרכה אחריי.
"מה עשית שם?" היא התעניינה.
"מה שהייתי צריכה לעשות מזמן" חייכתי וחיבקתי אותה.