אהבה מילה פשוטה משמעות מסובכת- פרק 31

התעוררתי לאחר שעת שינה אחת, הכיתוב הדיגיטלי על השעון שבחדרי הורה שהשעה חמש לפנות בוקר. ואין מצב שאני הולכת להירדם.
חלפתי על פני חדר ההורים שלי, שניהם ישנו עדיין, המשכתי לחדר האמבטיה ונכנסתי לתוכה.
״אוי אלוהים״ מלמלתי לעצמי, הייתי נראית כמו המוות בכבודו ובעצמו, היו לי שקים סגולים או שחורים מתחת לעיניים, עיניי היו אדומות ונפוחות ושיערי היה נראה כאילו התחשמלתי, הרגשתי נורא גם מבחינה פיזית וגם נפשית, אך ידעתי שכמה שארצה אני לא אוכל להירדם.
צחצחתי שיניים ושטפתי את פניי, סידרתי את שיערי וירדתי למטה בכדי להכין לעצמי כוס של נס קפה.
גם אם הייתי רוצה לבכות לא הייתי יכולה, שחררתי כל דמעה אפשרית אתמול, על המכנס של אוראל כך שזה היה נראה כאילו הוא השתין במכנסיים.
כשהוא הלך באחת בלילה בערך לאחר ששמע את כל הקיטורים והתמרמרויות שלי נצמדתי לפלאפון, מחכה לשיחה מדניאל שאולי יש בו טיפת שכל והוא יודע שלא התכוונתי למה שאמרתי אתמול, לכלום.
הכל היה כל כך טעון, צעקות חזקות כל כך, ואף כוונה לאף מילה שנאמרה, בדקתי בערך כל חמש דקות את ההודעות ואת השיחות, אבל כלום, פשוט כלום.
התיישבתי בסלון עם הנס קפה, מעבירה לMTV ששידרו שירים רגועים.
התלבטתי אם להישאר בבית, לחדש את מלאי הדמעות ולבכות בלי סוף, או ללכת לבית ספר, לראות את דניאל ולבכות בלי סוף.
צליל הודעה נשמע ואני קפצתי מיד בכדי לראות ממי.
-אלה: אוראל סיפר לנו, אני לא יודעת אם את ערה אבל תהיי מוכנה בשבע אנחנו באים לאסוף אותך-
התאכזבתי מעט שזה היה מאלה ולא מדניאל אבל זה היה נחמד מצידה לחרוג ממנהגה ולא לצעוק עליי ״אמרתי לך!״ כמו ילדה קטנה.
גנבתי את תיק האיפור מהשידה שבחדר ההורים והלכתי בצעדים שקטים לחדרי.
הוצאתי משם את המייקאפ בכדי למרוח תחת עיניי ולטשטש מעט את העיגולים השחורים שנוצרו תחת עיניי.
אני כן אלך, עדיף לי לבכות ליד השלישייה מאשר פה בבית ולחבק כרית.

״היי״ נכנסתי למכונית ופיהקתי.
״אלוהים״ אוראל ואלה קראו ביחד
״מה קרה?״ שאלתי בהיסטריה, ואוראל הגיש את ידו לכיוונה של אלה שהושיטה לו את תיק האיפור שלה.
״איך רואים שבחיים לא התאפרת״ אוראל הניד בראשו, הבטתי במראה של הנהג, זה באמת היה נורא.
אוראל סידר לי את המייקאפ ואני נשענתי על כתפו.
״נו אז למה רבתם?״ תמר שאלה והביטה בי ממראת הנהג.
״הוא רצה שנשכב ואני לא הסכמתי״ קיצרתי להם את העניין.
״אני ידעתי! הוא חתיכת חרמן שרצה רק לזיין אותך!״ אלה התעצבנה והעיפה את ידיה לכל עבר, רציתי לצעוק עליה שהוא היה כל כך טוב איתי ושזה לא הכוונה שלו אבל שחשבתי על זה הכל היה נראה נכון.
״אל תעשי לה הרגשה יותר חרא ממה שיש לה עכשיו״ אוראל דרש ממנה ונעץ בה עיניים.
״סליחה מורץ׳״ היא אמרה בשם החיבה שהיא המציאה לי וחייכה קלות, החזרתי חיוך מאולץ והמשכנו בנסיעה.
״את לא חושבת שהקצנת מדי? להיפרד? עד כדי כך?״ תמר שאלה
״זה לא שהיה לי מה לומר בנושא, מבחינתו זה או כן או לא וכשאמרתי לא הוא התעצבן תמיד, אם הוא לא מבין אותי מי אני שאבין אותו?״ הסברתי לה, במחשבה שנייה הייתי צריכה להישאר בבית ולישון, אין לי כוח לספק יותר מדי מידע.
״מה אני אעשה אם אראה אותו?״ אמרתי בעצב.
״תירגעי, הוא ירוץ אלייך כמו כלבלב ואתם תשלימו״ תמר אמרה בחיוך, הילדה הזאת צופה ביותר מדי סרטים.
״הוא אפילו לא התקשר״ תירצתי לה
״הוא בטח היה טעון מאתמול״ היא הרגיעה אותי, פלטתי אנחה ונשענתי על החלון.

הגענו לבית הספר ועיניי החלו מרצדות בין כל התלמידים, מחכה למצוא את הנער הגבוה והחייכני שעד אתמול היה שלי, אך לא מצאתי אותו.
״את שקופה מדי״ אוראל נעץ את מרפקו בצלעותיי.
״בואי תעשי לי טובה״ הוא אמר ומשך אותי לספסל ליד אלה ותמר.
״נראה לכם שתוכלו להשלים?״ אלה שאלה ופתחה שקית קטנה של עוגיות אוראו, מחלקת לכל אחד עוגייה.
״לא נראה לי, ואם כן לפחות לא בקרוב, היית צריכה להיות שם כדי להבין״ אמרתי ולרגע נחנקתי מהעוגייה, מה לעזאזל.
״קלטו״ קראתי והחוותי בראשי אליה.
נטלי עברה שם, לבדה, בלי נוי ושיר, שערה צבוע חום שזה הצבע המקורי שלה, היא עם מכנסי טרנינג ונעלי בובה שטוחות, בלי התיק צד המטופש שלה, אלא עם ילקוט סטיב שחור, ביקשתי מתמר שתצבוט אותי בכדי לראות אם מה שאני רואה זה אמיתי, וזה אמיתי.
״העולם נדפק או משהו?״ אלה אמרה פעורת פה, כמו כל בית הספר שהיה בחצר.
״לגמרי נדפק״ אוראל הסכים איתה ואני גיחכתי, נשענת לאחור על הספסל ומניחה את רגליי על הספסל.
בזווית עיני ראיתי את דניאל יושב עם רון, גיא ועוד איזו אחת שהנחתי שהיא משכבת י׳.
״תאחלו לי בהצלחה״ אמרתי וקמתי מהספסל, מתקדמת לדניאל, הוא היה שמח למדי והתחרטתי לרגע שהלכתי אליו, אבל זה מאוחר מדי.
״דניאל״ קראתי והוא הסב אליי את מבטו, משועשע, הרגשתי בדיוק כמו אותו היום שהפיץ עליי שמועות.
״תכירו, זאת ששברה לי תלב״ הוא אמר בגיחוך אך אף אחד לא צחק והייתי אסירת תודה על כך.
״תפסיק להיות תינוק ובוא נדבר כמו שצריך״ אמרתי ולבי הלם כל כך חזק עד כדי פחד שישמע אותו.
״חשבתי שהסדרנו הכל אתמול״ הוא אמר וגלגלתי את עיניי, החברים שלו הבינו אותי והתפזרו מהמקום רק היודניקית עדיין ישבה.
״לא הבנת שאנחנו רוצים לדבר?״ אמרתי בעצבנות, היא שלחה אליי מבט מאיים וכמעט תלשתי לה את האף מהמקום, היא קמה והלכה בעצבנות.
״לא, למה העלבת את מאי?״ הוא אמר בציניות מגעילה.
״זה מאיה״ היא קראה מרחוק וצחקה, לטשתי בה מבט, חתיכת כלבה.
״אז על מה רצית לדבר שככה הברחת את כולם?״ הוא שאל בזלזול והתרחקתי ממנו מעט, כל כך שונה ממי שהוא באמת, כל כך רע וגועלי.
״כלום״ אמרתי, מתחרטת על כל שנייה שהחלטתי להתקרב אליו, עוברים לתכנית ב׳, לשכוח ממנו.
״קרא חזרה לחבר׳ה שלך ואל תשכח את מאיה שאותה בטוח תוכל לזיין״ אמרתי בחיוך והלכתי משם.
סימנתי לשלישייה שלא הלך טוב ושיש לי לשירותים, הם הנהנו בעצב ובקצב אחיד, עיניהם של התלמידים ננעצו בי במבטים מרחמים ורציתי להיעלם, פשוט להיעלם.

״חרא״ צעקתי וטרקתי את דלת הכניסה לשירותים, נשענת עליה ומחליקה מטה, קוברת את פניי בין רגליי ומתחילה לבכות בשקט, שאף אחד לא יעבור וישמע בטעות.
״מור?״ מישהי דפקה והרמתי את ראשי במהרה, מוחקת את דמעותיי, נושמת עמוקות ופותחת את הדלת, מופתעת לראות את נטלי השונה.
״נטלי?״ שאלתי בהפתעה והיא משכה אותי לחיבוק חם, חיבקתי אותה בחזרה, כבר אמרתי שהעולם נדפק.
״בואי ספרי לי מה קרה״ היא שאלה והתיישבנו שתינו על רצפת השירותים, בדיוק כמו אותו היום שאני ואלה ישבנו, רק שהיא לא אלה.
״נפרדנו״ אמרתי בפשטות, מושכת בכתפיי ובאפי ביחד.
״את זה כבר כל בית ספר יודע״ היא אמרה וגיחכתי בעצב.
״למה נפרדתם? הוא בגד בך?״ היא התעניינה, התלבטתי אם לספר לה, היא האקסית שלו בכל זאת, במחשבה שנייה היא באה אליי, מה שהיא לא רגילה לעשות בדרך כלל, למעשה היא לא עושה בכלל, במחשבה שלישית אני לקחתי לה אותו ובמחשבה רביעית היא בטוח תבין אותי, לעזאזל! שוב יותר מדי צדדים.
״את יכולה לספר לי״ היא אמרה בחיוך מרגיע כששמה לב שאני מתלבטת, ידה הונחה על ברכי ומבטה שידר חום.
״הוא דיי הציב לי תנאי״ התחלתי לדבר, לקחתי נשימה והמשכתי ״הוא רצה שנשכב ולא הסכמתי, אנחנו אפילו חודשיים לא היינו ביחד״ המשכתי והיא הנהנה.
״כל כך אופייני לדניאל״ היא הנידה בראשה מצד לצד ואני זרקתי את ראשי לאחור, עוצרת את הדמעות שמאיימות לפרוץ וקרובות לזוויות עיניי.
״זה כל כך חרא״ אמרתי ודמעה השתחררה מבין עיניי, לא מחיתי אותה, נותנת לה להמשיך במורד לחיי, מרגישה אותה על עורי.
״מי כמוני יודעת״ היא חייכה בעצב, כל כך הרבה שמחה מזויפת בתוך בועה גדולה של עצב.
״את מוכנה להסביר לי מה עבר עלייך שככה חזרת לשיער המקורי שלך?״ העברתי את הנושא, להשתחרר מעט מהכאב, מהעצב, מדניאל.
״לא יודעת, פשוט אני חושבת שהשתניתי״ היא אמרה בחיוך, הפעם אמיתי, העברתי את ידי בשערה.
״ככה פתאום החלטת להשתנות?״ שאלתי בפליאה והיא הנידה בראשה לשלילה.
״דווקא היה מישהו שנתן לי דחיפה ענקית״ היא הרחיבה את חיוכה, ופלטתי צחוק.
״אני חייבת להודות שהחום הולם אותך״ החמאתי לה, היופי שלה באמת נראה לעין כשהיא לא ניסתה ליפות את עצמה יותר מדי.
״יותר נוח בלי העקבים המזורגגים האלה״ היא צחקה וגם אני, שמנו לרגע בצד את כל היריבות בנינו, בין ההורים שלנו, חוזרות לימים שהיינו צוחקות תמיד.
״אני אומרת לך, צריך לפתוח קבוצת תמיכה לנפגעות פעולות הדניאל״ הצעתי בצחוק והיא הנהנה בנחישות, שמחה שהכעס והעצב נמוגו.
״כמה אני אוהבת אותך בת דודה״ היא קראה בשם הכינוי שלנו בילדותנו.
״גם אני אותך בת דודה״ השבתי וחיבקתי אותה, עיניי האמנם היו אדומות מהבכי, אך פי צחק ללא הפסקה, צמאה לימים של פעם.
.התגעגעתי אליה כל כך.