אהבה, מילה פשוטה משמעות מסובכת- פרק 30

״תעביר לי את המחט וחוט אדום״ ביקשתי מדניאל והוא מילא את בקשתי.
השבוע טס במהרה, כיף לי איתו כל כך, אלה עדיין כועסת עליי שקיבלתי החלטה כזו ואפילו לא שיתפתי אותה ואת תמר, היא אמרה שהוא יפגע בי כל כך חזק וכשזה יקרה היא לא תהיה שם לצדי.
״יש לי חרבות מפלסטיק במחסן״ הוא אמר בשמחה וחייכתי, תופרת עוד כפתור לחליפת הפיראט שלו, וגוזרת חוט שנפרם מחליפת הפיראטית שלי.
לאחר התחננויות רבות, וטענה מצידו שלישון זה משעמם ושיהיה כיף אם נעשה תחפושת ביחד, כמו תמיד נכנעתי והסכמתי בתנאי שייתן לי להכין אותן, סריגה ותפירה היו תחביבים שלי מגיל צעיר ואם יכולתי לנצל את זה עכשיו למה לא.
״וזהו״ הכרזתי וחתכתי את החוט בעזרת שיניי.
״אשת אשכולות שלי״ הוא אמר בצחוק ונישק אותי.
״גם מבשלת, גם תופרת, גם אופה וגם יפה״ הוא אמר ונתן לי נשיקה בין כל שתי מילים.
״איש אשכולות שלי״ אמרתי גם אני בצחוק
״גם חנפן גם חנפן גם חנפן וגם יפה״ אמרתי הכל בנשימה אחת ולבסוף נתתי לו נשיקה חטופה.
הוא הרים אותי וזרק אותי על המיטה, גוהר מעליי ומנשק אותי.
״אני אראה לך מה זה לקרוא לי חנפן״ הוא איים בצחוק.
״אווו אני מפחדת״ זייפתי פחד והרעדתי את רגליי בכוונה.
הוא נישק את צווארי במקום הרגיש שלי, לא הפסקתי לצחוק, ניסיתי להעיף אותו ממני אך הוא תפס בפרקי ידיי ולא נתן לי לזוז.
״אני מצטערת״ פלטתי מבין כל פרצי הצחוק שלי ״אתה מושלם, אתה מושלם״ אמרתי כל דבר אפשרי שהיה יכול להוריד אותו ממני, הוא החטיף עוד נשיקה אחת בכדי להתגרות והפסיק.
״אני יודע, אני יודע את לא צריכה לצעוק את זה״ הוא אמר בגאוותנות ודחפתי אותו מעליי.
״אם תרזה עשרה קילו ותנמיך את עצמך, ככה זה יהיה קרב הוגן״ הצעתי הצעה לא אפשרית ונשכבתי עליו, בטני כנגד בטנו וראשי הונח על שתי ידיי שהונחו על חזהו, הבטתי בו והוא אליי בחזרה.
הוא העלה טיפה את ראשו ונישק אותי וכשלא היה לו נוח הוא הפך אותנו, עכשיו אני מתחתיו, הוא הזיז את שיערי הארוך מפניי ונישק אותי.
עד מהרה הנשיקה הקטנה התגלגלה כמו כדור שלג והפכה למלאת תשוקה, ידו טיילה על זרועי באטיות והמשיכה במורד גופי עד שהגיעה לשולי חולצתי, מרים אותה מעט ומעביר את אצבעו על בטני, הכנתי את עצמי נפשית לריב קטן שהולך לקרות.
כבר במשך שבועיים הוא רוצה שנשכב וכל פעם נאלצתי לדחות אותו בטענה שאני עדיין לא מוכנה, הוא התעצבן כמה פעמים, כל פעם יותר מהאחרת, פחדתי לאבד אותו בגלל זה אבל אין מצב אני לא מוכנה עדיין.
הוא ניסה להרים את חולצתי ועצרתי אותו
״דני״ מלמלתי באי נעימות והוא עצר בפתאומיות, מתרחק ממני, ידעתי.
עצמתי את עיניי, מנסה לשמור את הדמעות שלי לעצמי, לא רוצה או יכולה לריב יותר, אני כל כך אוהבת אותו, אבל הוא חייב להבין.
פקחתי את עיניי, רואה אותו יושב בקצה המיטה עם גבו אליי, התיישבת ונגעתי בזרועו אך הוא העיף אותה ממני, הכל הולך להיהרס.
״אתה צריך להבין אותי״ התחננתי
״אני כל הזמן צריך להבין אותך״ הוא אמר וקם מהמיטה בפתאומיות, נרתעתי ממנו ונשענתי לאחור על מיטתי.
״אתה לא יכול להכריח אותי״ אמרתי ושפתי התחתונה רעדה, בכל רגע סכר הדמעות שלי יתפרץ, אני לא רוצה לריב איתו.
״תקשיבי, אני הייתי רגיל לסקס כל יום, עם כל הנשים השונות בכל התנוחות השונות״ הוא אמר לא בקול צעקני אך גם לא סימפתי.
״לא מעניין אותי מהנשים או מהתנוחות שעשית פעם, תחליט או שאתה מכבד אותי ואני מבליגה או שזה נגמר״ הצבתי לו אולטימטום, והוא סוף סוף הביט בי, עצבני מתמיד ועוד על מה ולמה?, על סקס?.
״את מציבה לי פה תנאי?״ הוא שאל ופלט גיחוך, הנהנתי בביטחון למרות שבתוך תוכי כולי קרסתי.
״במשך חודשיים אני סותם תפה ומכבד אותך״ הוא הפיל את האשמה עליי.
״מחר״ אמרתי בקול
״מה?״ הוא קימט את מצחו כלא מבין
״מחר זה חודשיים״ הסברתי בעצב כשאני יודעת שבכל רגע נתון יכול להיות שלא נגיע אפילו לחודשיים שלנו יחד.
״מה זה משנה לעזאזל״ הוא רטן
״זה מה שחשוב לך? להכניס תזין שלך לתוכי?, בשבילך זה סתם עוד אחת לאוסף שלך, אבל בשבילי? זה הרבה יותר, וחבל לי שאתה לא מבין את זה״ ניסיתי דרך שונה, אם אספר לו איך זה בשבילי אולי הוא יגלה טיפת חמלה.
״מתי את תביני אותי?״ הוא שאל ברוגז כאילו עשיתי משהו חמור.
״אתה גורם לי להצטער על כל רגע ורגע שאני לידך, אולי אני באמת צריכה איזה ילד טוב מבית טוב שיבין אותי, רצוי אשכנזי, תמים וטוב, כזה שלא ילחץ עליי ויגרום לי אי נוחות, אה כן, כזה שיאהב אותי״ אמרתי בהתגרות, לחצתי על הנקודות הרגישות שלו, בדיוק כמו שהוא לחץ על שלי.
״את חושבת שאני לא אוהב אותך?״ הוא אמר בקול שהבהיל אותי.
״אני כבר לא חושבת כלום״ משכתי בכתפיי בעצבנות, מחכה שהכל יגמר בכדי שכבר אוכל לבכות לכרית שלי.
״אני אוהב אותך יותר מהחיים שלי״ הוא אמר בכנות, אני יודעת את זה, אני אוהבת אותו יותר מכל דבר אחר בעולם הזה, אבל זה לא יכול להמשיך ככה.
״זה לא נראה ככה״ אמרתי בכאב ועיניו נעשו כהות.
״את צוחקת נכון?״ הוא צחק מעצב
״אתה רואה חיוך?״ שאלתי שאלה רטורית ומשכתי את ברכיי לבטני.
״מההתחלה הייתי צריך לדעת שאסור לי להתקרב אלייך אפילו״ הוא הרים את
קולו, פגוע, בדיוק כמוני.
״אתה חושב שלי זה קל?״ שאלתי וירדה לי דמעה על הלחי, לא בכיתי פשוט לא יכולתי להחזיק אותן יותר.
״אני מת למחוק את הדמעות האלה אבל אני פשוט לא יכול להתקרב אלייך״ הוא אמר משפט כל כך רך בקול כל כך קשה, קברתי את ראשי בין ברכיי והתחלתי לבכות.
״אז זהו זה נגמר? ככה זה מסתיים? יותר צפיתי אותנו נפרדים בגלל בגידה שלך לא בגלל שטות כזו״ הרמתי את ראשי והבטתי בו, הוא הסתכל עליי, סערת רגשות התחוללה בו אני בטוחה בכך, אך פניו לא הראו כלום, שום הבעה לא נראתה בהן.
״אני תמיד אהיה אשם אה?״ הוא הרים את קולו.
״עזוב, לך פשוט לך״ אמרתי וכאב עצום השתלט על חזי, גרוני היה חנוק מדמעות, והתפללתי שיגמר כבר.
״אז זהו זה אה?״ הוא גיחך, דרך כל כך מטומטמת להסתיר את הכאב שלך.
״אם זה היה תלוי בי היינו ביחד שנים, מתחתנים ומקימים משפחה, אבל מערכת יחסים מורכבת משניים ולי יש רק חמישים אחוז בעניין״ אמרתי בצרידות, מתקשה לדבר.
״לא נישאר ידידים אפילו?״ הוא שאל ופרץ בצחוק גדול, תפסתי את שלט הטלוויזיה שהיה לידי וזרקתי עליו, החטאתי לצערי.
״את מטורפת?״ הוא צעק מבהלה, מכסה השלט נפתח ושתי הסוללות התגלגלו ברחבי החדר.
״זה נגמר״ צעקתי.
״תודה לאל״ הוא צעק חזרה, כאילו הכרחתי אותו להישאר.
״עוף מפה״ צעקתי והצבעתי על הדלת
״ושלא תנסה אפילו להתקשר או להתנצל״ הוספתי ודמעות חדשות מיהרו להחליף את הישנות.
״תהיי בטוחה״ הוא אמר כל כך חזק שכל הבניין רעד, הוא יצא וטרק את דלת חדרי, התפרקתי לתוך הכרית, מגששת במיטתי מקווה למצוא את האייפון.
״הלו״ אמרתי בקול רועד.
״מה קרה?״ אוראל אמר בקול היסטרי.
״נפ…נפרדנו״ גמגמתי, לא מסוגלת להשחיל מילה מבין כל הדמעות.
״בן זונה״ שמעתי לראשונה את אוראל מקלל, הקו נותק ואני זרקתי את האייפון לידי על המיטה, לא מפסיקה לבכות.
אוהבת אותו כל כך אך שונאת אותו באותה המידה.

״בואי לכאן״ אוראל התיישב על מיטתי, גררתי את עצמי והנחתי את ראשי על ברכיו והוא שיחק בשיערי, הדבר היחידי שיכול להרגיע אותי.
"אלה צדקה" לחשתי
"אלה בכלל לא צדקה,הוא בן אדם טוב אבל הוא גם חרא" אוראל ניסה לנחם אותי, ידו ליטפה את גבי שוב ושוב והשנייה עברה על שיערי, בדקות אלה הודיתי לאלוהים שיש לי אותו.
״אני אוהבת אותו" אמרתי ומיררתי בבכי.
"אני יודע" הוא אמר בהבנה.

-נקודת המבט של דניאל-
נכנסתי לבית, טורק את הדלת אחריי כל כך חזק שהיא כמעט נתלשה ממקומה, רציתי לצרוח על הכל, על מור, על אלוהים, על העולם ובעיקר על עצמי.
התהלכתי בעצבנות מחדר לחדר, עדיין לא מעכל מה קרה עכשיו, עד שהבנתי, זה נגמר, אני לא אחבק אותה יותר, אני לא אנשק אותה יותר, אני אשמע את הצחוק המתגלגל שלה אבל זה לא יקרה בגללי, מישהו אחר יגע בה וזה לא יהיה אני,
רק מהמחשבה הזו יכולתי לצאת מדעתי, תפסתי באגרטל שהייתה על שולחן האוכל וניפצתי אותו על הרצפה.
״לעזאזל״ צעקתי, סוף סוף משהו הזדהה איתי האגרטל הזה, שבור כמוני.
איבדתי אותה בשביל לספק את עצמי, אני כל כך מפגר, הייתי ונשארתי חרא, פעם חרא תמיד חרא.
אני לא מאמין שאיבדתי את אהבת חיי.