אהבה, מילה פשוטה משמעות מסובכת- פרק 19 חלק א’

״קרם הגנה יש?״ קלרה עברה על הרשימה שבידה.
״יש״ השבתי בחיוב.
״פדים? למקרה שיהיו תקריות לא נעימות"היא בדקה ואני הובכתי.
״קלרההה״ רטנתי והיא העמידה פני תמימה.
״מה?״ היא שאלה בתום לב ״אני בסך הכל לא רוצה שהמקום שאליו אתם הולכים יהפוך לזירת רצח״ היא אמרה ואני צחקתי.
״יש, יש פדים״ השבתי בחיוב לבסוף וכיווצה את הרשימה לכדור נייר שכביכול יזרק לפח.
״אז אני חושבת שסיימנו, קדימה ילדה,סגרי את המזוודה וטוסי לישון מחר את בחמש על הרגליים״ היא פקדה עליי וטפחה על גבי.
״זה מטומטם להעיר אותנו בחמש בבוקר, טיול צריך להיות כיף, ולקום מוקדם זה לא כיף״ התלוננתי.
״קדימה רגזני, פיפי ולמיטה״ היא נשקה למצחי ויצאה מהחדר.

״תשמרי על עצמך, שמתי לך את המטען בתא הקטן, תאכלי ותתקשרי בכדי לעדכן אותי ואת אבא״ היא קראה מהחלון, עמדתי מחוץ לאוטו ושיחקתי את עצמי מקשיבה לה, אך בתוך תוכי חיכיתי שהיא תסיים ואני אוכל כבר ללכת לחבריי ולצעוק מהתרגשות, שלושה ימים להתנתק מהשגרה עם החברים הכי טובים שלי זה הדבר הכי טוב שיכולתי לבקש לעצמי, חיכיתי לטיול הזה ים זמן.
״בסדר אימא, אוהבת״ אמרתי והפרחתי לה נשיקה באוויר, היא סגרה את החלון ונעלמה מהאופק לעבר הבית בכדי לחטוף תנומה קלה של שעתיים לפני שתצטרך ללכת לעבודה.
סחבתי את המזוודה שהייתה יותר גדולה ממני, בתקווה להגיע לשכבה שלי שעמדה בחצר בית הספר, זיהיתי מרחוק את השלישייה שלי, את הבלונדות, כמה ילדים נחמדים ואת דניאל והחבורה שלו.
הוא לבש גופייה עם פסים כחולים ולבנים שנראתה עליו טוב באופן מפתיע, מכנס ברמודה בצבע כחול תואם, וכובע שהיה חבוש על שיערו הפוך אך לא הרס את הבלורית המפורסמת שלו, הוא דיבר עם החבר׳ה שלו וצחק מדי פעם, אהבתי את הצחוק שלו, זה היה צחוק מדבק ביותר, צחוק שהפך את העיניים שלו לקטנות יותר והתפרש על כל פניו.
״והווו מוררר!״ קול צפצפני קוטע את מחשבותיי ואני מרצדת בעיניי בין כולם עד שעיניי נפגשות בעינייה של תמר המחייכת.
החזרתי גם אני חיוך, נופפתי בידי לשלום והתקדמתי אליהם.
״נוו את מוכנה לשלושה ימים של לישון בשטח בזמן שכל היתושים ימצצו את דמך עד שתמותי מגירודים?״ אלה אמרה בלגלוג ופיהקה.
״בפעם האחרונה שבדקתי אני חושבת שכן, תיזהרי עם הפיהוק שלך שלא תבלעי את כולנו״ החזרתי לה באותה הכף, אלה ותמר צחקו, היא בלגנה את שיערי כאילו אני ילדה קטנה, ואני מיהרתי לסדר אותו.
״תשתקי, את יודעת שאני לא בן אדם של בוקר!״ היא התגוננה ואני גלגלתי את עיניי
״זה לא אומר שאת צריכה לבלוע אותנו עם הפיהוקים האלה״.
מחיאות כפיים תפסו את תשומת ליבנו וכולנו הסתכלנו לכיוון שממנו הן נשמעו.
״בוקר טוב תלמידים״ רכזת השכבה שלנו עמדה לפנינו וכולנו החזרנו לה שלום עייף.
״אני רוצה שתסתדרו בזוגות לאוטובוס, יש לנו נסיעה של שעתיים לצפון מה שמקנה לכם הרבה הרבה זמן לישון״ היא ניסתה לפצות על כך שהם העירו אותנו בחמש, פחחח מושב מסריח ודביק ממסטיקים ממש לא עדיף על המיטה הנוחה שלי.
״אוקיי אני לא הולכת לשבת עם אלה אני מפחדת להיבלע ולגור בתוך הגוף שלה״ אמרתי ישירות, למרות שלא היה לי אכפת אם אני אשב איתה.
״חה חה חה, החלטת לקום הבוקר ולהגיד היום אני אהיה מצחיקה!״ היא הקניטה אותי ואני צחקתי.
״טוב תסתדרו ותודיעו לי, אני ותמר נלך להכניס את המזוודות לאוטובוס״ חילקתי פקודות בנינו, אוראל ואלה ישבו שם ואני ותמר אחזנו שתי מזוודות, כל אחת ביד אחרת לעבר האוטובוס של הכיתה שלנו.
״מה אוראל סוחב במזוודה שלו? אבנים?״ תמר הכניסה את המזוודה לתא האוטובוס ועיסתה את ידה הכואבת.
״לכי תדעי, עם אוראל הכל אפשרי״ אמרתי, צחקנו שתינו ועלינו לאוטובוס.
הלכנו שני מושבים לפני הסוף, התיישבנו אני ואוראל בשני המושבים משמאל ואלה ותמר משני המושבים מימין, המורה עברה על רשימת הכיתה בכדי לבדוק שלא שכחנו אף אחד מאחור.
הנסיעה החלה ואני הייתי עייפה במיוחד, השעון הדיגיטלי שהוטבע באוטובוס הורה שהשעה הייתה 7:00, אוראל הבחין בהיותי עייפה וסימן לי לנוח על כתפו.
שמתי את הכובע של הסווטשירט שלי על ראשי בכדי לעמעם טיפה את אור השמש, הנחתי את ראשי על כתפו והוא עטף אותי מסביב לכתפי.
״תודה״ מלמלתי בעייפות וסידרתי את ראשי כך שיהיה לי נוח יותר.
״אולי אחרי הכל אוראל שלנו לא הומו אחרי הכל״ קולו המעצבן של רון שכנראה ישב מאחורינו נשמע.
״תשתוק כבר ילד מפגר״ פלטתי צעקה עייפה והוא לעג לי.
״תראו מי פתחה ת'פה שלה״ הוא התרברב וכאן התעצבנתי מעט, הורדתי את הכובע שלי בעצבים הסתובבתי ותלשתי לדניאל את האזניות מהאוזניים.
״תשתיק את חבר שלך״ צעקתי עליו וכולם הסתכלו עליי, וגם הוא.
״תגידי לי מה יש לך?״ הוא שאל מבולבל ונעץ בי מבט שגרם לי להירתע מעט.
״כלום״ אמרתי בלחש ״פשוט, פשוט תשתיק את רון״.
התיישבתי חזרה, שמתי את כובעי והחזרתי את ראשי לכתפו של אוראל שעטף שנית את כתפי.
חשבתי לרגע על איך שתלשתי את האזניות מאוזניו של דניאל והתאפקתי שלא לצחוק, מסכן, לא הבין מה רציתי ממנו.

״לעזאזל זה לא נגמר״ התלוננתי ואחזתי בידה של אלה כתמיכה.
ירדנו מסלול תלול במיוחד שאיים להפיל אותי בכל רגע נתון ויכול להיות שהייתי מתה מהתקף לב של הבהלה לפני הנפילה מאשר הנפילה עצמה.
״הרגליים שלי כואבות״ נשמע קול של בחורה מאחורינו, כולנו היינו עייפים והתפללנו להגיע כבר.
״תני לי להחליף אותך״ אמרתי לאלה עקפתי אותה שכך אני מקדימה עכשיו והיא תוכל להיעזר בי כתמיכה.
אוראל היה מקדימה ותמר הייתה מאחור עם המחנכת מבררת איתה לגבי המבחן העתיד לבוא במתמטיקה, באופן מפתיע כי אלוהים אוהב אותי דניאל ורון היו לפנינו.
הגענו לקטע חלקלק שבכל שנייה כמעט נפלתי וגם הלחץ מצידה של אלה הקשה עליי מעט.
״אימא״ פלטתי צרחה ונאחזתי בדניאל שהיה לפני וכנראה הציל אותי ממוות.סתם לא.
״אני לא אימא, אני דניאל״ הוא לעג לי ואני גלגלתי עיניים
״אתה יודע למה התכוונתי, עכשיו שתוק ותמשיך ללכת״ הפצרתי בו והוא משך בכתפיו.

המסלול נגמר תודה לאל וכולנו התיישבנו על מעקה מברזל, מזיעים, תשושים ובעיקר עייפים, השמיים היו כבר היו מוכנים להחליף צבעם לצבע של לילה ואני, אני הייתי מוכנה להתקלח, לאכול אוכל מזוויע שצוות המורים הכין ולישון, פשוט לישון בתקווה שהסיוטים החוזרים ונשנים לא יגיעו.
אני ממש כמו ילדה קטנה, מכיוון שאנו ישנים באוהלים אין לי מקור חשמל לחבר את המנורה שבזכותה אני יכולה לישון, משאני קטנה יש לי סיוטים, חלקם שטותיים אך כולם נראים לי מוחשיים למדי עד שההורים בגיל 10 לראשונה קנו לי דובי שהיה גדול ממני ומנורה קטנה שהאירה לי מעט את החדר וכך לא הייתי פוחדת, זה מגוחך אבל זה פשוט עוזר והיום אין לי את זה.

״טוב יקירים, תתמקמו איך שהתחלקתם, תעזרו אחד לשני בבניית האוהלים, האוכל מוכן ב19:30, כיבוי אורות בשתיים עשרה וחצי, מובן לכולם?״ הרכזת הכריזה וכולנו הנהנו, יופי לא מספיק הלכנו את כל ישראל עכשיו אנחנו גם צריכים להקים אוהלים.
אני רציתי לישון באוהל לבד בכל זאת אני מעדיפה את הפרטיות שלי ולא רוצה שאף אחד יראה אותי כשאני ישנה, אז חילקנו בנינו שאוראל, תמר ואלה ישנו יחד ואני אבנה את האוהל לידם.
״תומר תעזור לי רגע״ קראתי לאחד הילדים בשכבה שיעזור לי.
״מה יפה?״ הוא הגיע בריצה קלה לעברי ואני הראיתי לו את האוהל המפורק
״אתה יודע איך בונים את זה?״ שאלתי בחשש והתפללתי שהוא יודע
״חצי מהחיים שלי אני גרתי באוהל, אז כן״ הוא אמר וחייך, עיקמתי את פרצופי לרגע
״מה זאת אומרת חצי חיים?״ שאלתי
״אני והמשפחה שלי אובססיביים לטיולי טבע״ הוא הסביר את עצמו והתחיל בבניית האוהל.
״אהה״ אמרתי בהבנה והתיישבתי על ברכיי בכדי לראות אם הוא צריך עזרה.
את האמת, הוא שיחק אותה, הוא בנה את האוהל בחמש דקות והפך את זה מקשה לקל ביותר, והוציא אותי מטומטמת על הדרך שלא הצלחתי לבנות דבר כזה קל.
״תודה״ אמרתי בהתלהבות ונשקתי ללחיו, בום! מור אולי תרגעי? מה נהיה הרגל לנשק
כל בן אדם שני שאת רואה? צעקתי על עצמי, הוא חייך וחזר לחברים שלו.
פרשתי מזרן שטח באוהל והנחתי שתי כריות, שמתי את הדובי שמלווה אותי מהיותי קטנה ופרשתי שמיכה שאוכל להתכסות בה.
״מה שלום הטוב הרע והמכוער?״ נכנסתי לאוהל של השלישייה וראיתי אותם יושבים ואוכלים ממתקים, התיישבתי איתם וחטפתי מתמר את השקית שהייתה מלאה במרשמלו.
״הי זה שלי!״ היא קראה בפה מלא במרשמלו
״אמא שלי אומרת שיותר מדי מרשמלו גורם לכאבי בטן, אז מספיק עם המרשמלו״ הכנסתי חופן של מרשמלו לפי, אמרתי תירוץ שהיה נכון בחלקו, זה גורם לכאבי בטן, אבל אימא שלי לא אמרה לי כזה דבר.
״שניה תגדירי מי הטוב מי הרע ומי המכוער״ אוראל קטע את הויכוח שלנו
״זה פשוט תמר הטוב, אתה הרע ואלה המכוער״ חילקתי את השמות בניהם וצחקתי
״היייי! אני לא מכוער״ אלה קימטה את מצחה וזרקה עליי ביסלי בטעם פיצה.
״ואני לא רע!״ אוראל התפרץ גם הוא
״אתה כן!״ אני, אלה ותמר קראנו ביחד
״אוקיי״ הוא אמר בשקט והשפיל את ראשו כאילו הוא נעלב.

לאחר ארוחת הערב שלא הייתה כל כך גרועה כמו שחשבתי, עשינו קומזיץ כל השכבה, שרנו שירים, עמית ורון סיפרו צ'יזבאטים ואכלנו עוד מרשמלו.
בעשר וחצי שחררו אותנו והתיישבנו כל הרביעייה באוהל שלי העברנו צחוקים
"אני לא הולכת להירדם הלילה הזה בגלל עמית ורון הזבלים האלה" תמר התלוננה וחיבקה את ברכיה קרוב אליה.
"אל תדאגי אלה תשמור עלייך, אם יבוא לך משהו או מישהו היא תבלע אותו עם הפיהוקים שלה" לעגתי לה וראיתי כבר מזווית העין שלי את פרצופה מתעוות
"אלוהים! איך נולדת כזאת מצחיקה? גלי לי את הסודות שלך" היא אמרה בציניות
"חה חה חה" אמרתי וגלגלתי את עיניי.
"סיפרתי לכם שאבא שלי חזר שלשום? באלתי וכולם הסתכלו עליי ופערו את עניהם
"אלי חזר ולא סיפרת לי?" אלה כמעט צעקה
"שכחתי" משכתי בכתפיי, זה מצחיק אלה ואני חברות טובות הרבה שנים ובפעמים שהיא הייתה באה אליי היא ואבא שלי הכירו, זה התחיל בכיתה א' שהיא הייתה אצלי בפעם השנייה והיא ראתה את אבא שלי רואה משחק כדורגל והיא מאוד מאוד אוהבת כדורגל למעשה היא לגמרי טום בוי, ומאז הם למדו להכיר טוב מאוד.
"אני לא אסלח לך על זה!" היא הזהירה אותי וכיוונה אליי את אצבעה, אני כאילו מפוחדת נרתעתי לאחור והרמתי את ידיי
"נשבעת זה לא יקרה שוב" אמרתי וצחקנו כולנו.
"קדימה חברים שתים עשרה וחצי כיבוי אורות מחר אנחנו קמים מוקדם" המורה האחראית מחאה כפיים וכולם התפזרו, החבר'ה איחלו לי לילה טוב ואני להם.
תפסתי בדובי שלי וקירבתי אותו אליי, נכנסתי מתחת לשמיכה וניסיתי להירדם.
הסתובבתי משהו כמו חצי שעה מצד לצד על המזרן הקשה והלא נוח הזה, לפתע הסיפורים של עמית ורון היו כל כך אמתיים, שמעתי רחשים ובאמת התחלתי לפחד, קמתי ממקומי ויצאתי מהאוהל.
מה לעזאזל אני הולכת לעשות? חשבתי לעצמי, האוהל של השלישייה מלא בכדי שאני אוכל להיכנס ועם מי אני אשן? עם הרכזת?, ראיתי אור קטן בוקע מאחד האוהלים והלכתי לשם במהירות, למזלי אף נפש חיה לא הייתה בחוץ.
פתחתי את הריצ'רץ' של האוהל עם האור הקטן והופתעתי לראות את דניאל שומע שירים באזניות, המשוגע בלי חולצה, לא שם לב בכלל שאני לידו ומנורה קטנה המופעלת על סוללות פועלת לידו.
נגעתי ברגלו והוא קפץ במקומו
"גאד מור הבהלת אותי" הוא אמר ונרגע כששם לב שזו רק אני, נכנסתי אל תוך האוהל והתיישבתי ממש בהתחלה.
"מה את עושה פה?" הוא שאל
"אני מפחדת לישון לבד, יש לי סיוטים" חיבקתי את עצמי עם ידיי ודניאל הסתכל עליי בבוז
"מה את ילדה קטנה?" הוא לעג לי ואני השפלתי את מבטי
"אני מפחדת דניאל, אני לא רוצה לישון לבד" הפעם אמרתי בקול יותר יבבני וכמעט בכיתי, לא רציתי לישון לבד, בלי המנורה שלי, ובלי הדובי ששכחתי באוהל.
"אני לא מאמין שאני עושה את זה, כנסי" הוא אמר והפחד שהיה בי נעלם.
לא ידעתי מה לעשות, להתכסות בשמיכה שלו? לחכות שהוא יגיד משהו? לבקש ממנו קצת מהשמיכה?
התקדמתי בהליכה על ארבע לחלק הנגדי מדניאל כך שאני רחוקה ממנו ונשכבתי על המזרן שטח שהיה קשה ולא נוח באופן מציק ביותר.
לדניאל לא היה אכפת הוא שם חזרה את האזניות שלו והסתכל לראש האוהל.
היה לי קר בהתחשב למה שלבשתי, גופיית ספגטי לבנה ומכנסיים ארוכות, משוחררות ומשובצות.
שיניי נקשו אחת בשנייה, בכל זאת אנחנו בצפון קר כאן בלילה במיוחד, חיבקתי את עצמי שנית ושיניי לא הפסיקו לנקוש אחת בשנייה.
"אולי דיי?!" דניאל קרא ותלש את האזניות מאוזניו, הסתובבתי לכיוונו והסתכלתי עליו
"מה דיי?" התעצבנתי
"דיי לנקוש עם השיניים שלך זה מחרפן אותי"
"מה אני יעשה? קר לי!" הרמתי מעט את קולי, אך לא גבוה מדי כדי שלא ידעו שאני באוהל שלו.
"לעזאזל איתך טוב?" הוא כעס והרים את השמיכה "בואי כבר" הוא הוסיף וסימן לי לבוא למקום הריק שלידו, היססתי לרגע אך בסופו של דבר נכנעתי, נשכבתי לצידו והוא עטף אותי עם השמיכה ועם ידו, הגוף שלי אוטומטית התחמם, המוזיקה הצועקת שלו בקעה בקול קטן מבין האזניות.
אהבתי את זה, אהבתי איך שהוא מחבק אותי, אהבתי איך שגופו חימם את שלי.

.אהבתי את דניאל המתחשב.