אהבה, מילה פשוטה משמעות מסובכת- פרק 17

שבועיים עברו מאז התפרקתי בין ידיו של דניאל בביתי, מאותו היום דברים השתנו וחזרו לקדמותם.
יומיים או שלושה לאחר השקר שלו הוא הודה שזה לא נכון בפני השכבה, לאט לאט זה התפשט ושמי הטוב חזר לעצמו, נטלי כמובן סלחה לו ומפה ומשם קיבלתי סליחות והתנצלויות, וכשדניאל ביקש ממני להודות לו על כך צחקתי לו בפנים ושאלתי על מה? הרי, הוא זה שגרם לכל זה.
בנוסף לכל הוא עשה בעצמו את העבודה לשנינו בטענה שזה המעט שהוא יוכל לעשות בשבילי.
כבר שבועיים שחזרנו למצב הקודם בנינו, אני שונאת אותו והוא אותי, רק שעכשיו אנחנו לא מדברים, לפעמים מבטינו מצטלבים ויוצא שאני בוהה בו והוא בי, אני יודעת שאם דניאל היה מראה רק את הצד הטוב שלו היינו הידידים הכי טובים שיש אבל…

"ושיעורי הבית להיום" המורה הכריזה ובכיתה נשמעו צעקות בוז ו'אוווו', אך היא לא ויתרה ונתנה לנו כמה עמודים לעבוד עליהם בבית.
"חשבתי שאני עומדת למות שם" אלה רטנה והכניסה את ספריה ללוקר בזמן שאני, תמר ואוראל מחכים לה, היא סיימה והתקדמנו.
"אני דווקא אוהבת ללמוד היסטוריה, זה מעניין" תמר אמרה בקול תמים ומשכה בכתפיה ואלה נחרה בבוז.
"הם מתו אחותי! מתו!" אלה קבעה את העובדה המובנת מאליו ואני פלטתי צחקוק
"לא היית רוצה למות ושיזכרו אותך כמו איינשטיין, או מארי אנטואנט?" תמר שאלה בחולמניות, כאילו זה היה החלום שלה, זה באמת החלום שלה.
"לא, לא הייתי רוצה שיכתבו עליי, שיתנו לי למות בשקט, תהיה לי משפחה שתזכור אותי" אלה החזירה
"מי ירצה אותך לעזאזל?" אוראל התפרץ, צחקנו כולנו ואלה חבטה בכתפו.
"אני ממש ממש מצטערת לקטוע את הדיון המסעיר על חיי המשפחה של אלה ושל תמר אנטואנט אבל אני עפה" אמרתי, חיבקתי כל אחד מהם,ונפרדתי מהם לשלום.
התקדמתי לעבר ביתי והעפתי מבט לאחור, הם התיישבו על הספסל ודיברו, אך אני הייתי עצלנית מדי בכדי להישאר איתם.
הוצאתי את מפתחי מכיסי ופתחתי את דלת הבית, זרקתי את התיק וישר הבחנתי בשתי מזוודות גדולות שעמדו במעבר, חייכתי וטסתי לסלון.
"אבא!" קראתי וחייכתי חיוך ענק ואבהי, הוא עמד שם עם החולצה המכופתרת, העניבה שהודקה אל צווארו על ידי אימי והג'ינס המגוהץ, הוא נראה רשמי להפליא, כמו תמיד.
"קטנטונת!" הוא קרא גם ורצתי אליו בחיבוק, אולי אנחנו לא מתראים, זאת אומרת בקושי מתראים, אך כשאנחנו מתראים אנחנו מדברים על הכל, עושים כל מה שעולה בדעתנו וכשהוא איתי הוא ממש ילד בן 17 שתקוע בגוף של גבר בן 40.
"מתי נחתת?" שאלתי אותו כשהשתחררתי מהחיבוק דוב שלו.
"לפני שעתיים בערך" הוא חייך
"ולא חשבת להרים טלפון לבת האהובה עלייך?" שאלתי ועפעפתי בריסיי
"למעשה את הבת היחידה שלי" הוא קטל אותי והזעפתי פנים
"למה אתה תמיד חייב להיות כזה קטנוני?" שאלתי בציניות והוא טפח על גבי
"אם אני אציע לך ללכת לקניון, לשבת בארומה ולספר לי כל מה שקרה בזמן שלא הייתי פה אני עדיין אהיה קטנוני?" הוא קרץ לי
"נראה כבר" עניתי ויצאנו שנינו מהבית.

"אני הולכת להזמין, תמצא לנו מקום בינתיים?" שאלתי אותו והוא הנהן התקדמתי לקופה וחיכיתי בתור, הוא התקדם לאט לאט עד שהגיע תורי, המוכר היה בן גילי אני חושבת, גובה ממוצע, שיער חום ופנים חייכניות במיוחד, כאלה שיגרמו לך עצמך לתת חיוך צדדי קל.
"היי" הוא אמר בחיוך וסידר את כובע המצחייה האדום שהיה על ראשו.
"היי" אמרתי ונתתי חיוך צדדי.
"מה את רוצה להזמין?"
"אממ… אני רוצה סלט יווני אבל בלי הזיתים השחורים עם נס על בסיס חלב ו.." עצרתי והסתכלתי על אבא שלי, לא ידעתי מה לבחור לו והוא היה עסוק בשיחת עסקים בפלאפון.
"מה אתה ממליץ חוץ מהסלט?" שאלתי באי ודאות
הוא הביט מבט חטוף בתפריט וחזר להסתכל עליי
"לאבא שלך יש בעיות עם חריף או משהו?" הוא שאל וצמצם את עיניו, ואז משכתי בכתפיי והתפשרתי איתו שלא.
"אז לכי על הכריך הירושלמי עם כוס מיץ תפוזים הבן אדם בעננים וחוזר לקנות עוד" הוא חייך וצחקתי גם אני בשקט.
"אז לך על זה" סימנתי לו עם ידי.
"איי איי המפקדת, רק מישהו צריך לשלם על כל הפינוק הזה" הוא החזיר אותי לקרקע וישר הוצאתי לו את הכרטיס אשראי של אבא מכיסי והגשתי לו.
"רק מה השם שלך?" הוא הוסיף בזמן שהוא מתעסק עם המחשב
"אתה מתחיל איתי?" נשענתי על הדלפק והוא הרים את מבטו אליי
"קדימה יפה, אם תגידי לי את שלך אני אגיד לך את שלי" הוא ניסה ליצור עסקה ואני חייכתי וידעתי שזה רק כדי שהוא יקרא לי במיקרופון בכדי לקחת את האוכל.
"מור" אמרתי את שמעי והוא רשם אותו במחשב
"שי" הוא קיים את חלקו בעסקה
"קדימה ילדודס אני לא נהיה צעיר מרגע לרגע, ואני גם רעב" בן אדם קשיש עמד מאחוריי ואני ישר זזתי בכדי שהוא יוכל להזמין, חייכתי פעם אחרונה לשי וחזרתי למקומי.
אבא כבר לא היה בשיחה אך הוא עדיין התעסק עם הפלאפון שלו, הוא קלט שהתיישבתי והרים אליי את מבטו.
"אז מה הזמנת לך?" הוא התעניין
"את הקבוע שלי, אבל מה שהזמנתי לך זאת הפתעה!" ניסיתי לגרות אותו והוא באמת שיחק אותה סקרן.
"תגלי לי" הוא ביקש כמו ילד קטן ואני הנדתי לשלילה וחייכתי
"בבקשההה" הוא הוסיף ושנינו צחקנו, סיפרתי לו על מה שקרה בהזמנה שם.
"מורצ'וק המוכר ניסה להתחיל איתך?" הוא צחק ואני הנדתי בראשי מצד לצד "זה מפגר אבא הוא ביקש את השם שלי בשביל הכריזה" .
השם שלי נשמע ואני קמתי ממקומי "רואה בדיוק בשביל זה" אמרתי והצבעתי ללמעלה בכוונה להראות לו את הרמקולים.
נכנסתי לבפנים וראיתי את שי מתעסק במכונת הקפה ואף אחד לא נמצא בדלפק, גם לא לקוחות לבינתיים, אה כן וגם לא האוכל שלי.
"שי?" קראתי במעין שאלה, והוא הסתובב אליי
"הי מור חכי שנייה אני צריך לסדר משהו במטבח, תיכף דני אחד העובדים יוציא לך ת'אוכל" הוא סיים לנקות את מכונת הקפה ושעט לעבר המטבח.
חיכיתי לדני מספר שניות והדלת נפתחה ממנה יצא המגש עם האוכל שלי, ודניאל שמחזיק את האוכל שלי.
"מה את עושה כאן"
"מה אתה עושה כאן?"
שנינו שאלנו אחד את השנייה.