אהבה, מילה פשוטה משמעות מסובכת- פרק 16

"אממ, קפה רצית?" מיהרתי לצאת מהמבוכה שאליה נקלעתי, השתחררתי מידיו מהר ופניתי אל ארון המטבח ששם הוא נמצא, הוצאתי אותו והושטתי לדניאל במהירות.
"הנה, זה זה" פלטתי במהירות ודניאל צחק בקולי קולות, הרמתי גבה וצפיתי בו צוחק
"יפה לך עגבניה" הוא שיחרר שתי מילים מבעד לצחוק המתגלגל שלו
"מה? מה זאת אומרת?" לא הבנתי למה הוא התכוון, ברצינות הוא עולה לי על העצבים.
"את מסמיקה" הוא השיב שאלתי ואני נגעתי בפניי שהיו חמות מעט.
"לא אני לא" הכחשתי, למרות שידעתי שאני באמת אדומה בלחיי
"הוו, את יודעת שאת כן" הוא הסתובב והחל מחפש אחר כוס, אני התיישבתי על שולחן המטבח ונזכרתי בליל המסיבה, גיחכתי בשקט לעצמי והנדתי בראשי מצד לצד.
מצד אחד הוא (דניאל) כל כך מצחיק ואכפתי והוא יכול לגרום לך לחייך כל הלילה, ומצד שני הוא כל כך מרגיז ועף על עצמו כמו פלאפי בירד, הוא תמיד מנסה להוכיח שהוא הכי טוב והוא לא, פשוט לא.
"ממה את צוחקת לך שם?" דניאל שאל כשגבו אליי והוא מתעסק עם הקפה שלו
"סתם זיכרון" הבטתי בגבו ובכתפיו הרחבות, הזרועות שלו היו מוצקות ושריריות מעט והיה לי דחף לא מוסבר לגעת בהן.
"הזיכרון הזה, קשור בכוס קפה, גבר נאה ביותר שמכין אותן ונערה יפה שנועצת בו מבטים?" הוא שאל בציניות ואני לא ידעתי איך להגיב, להיות עצבנית מאמירת ה"גבר הנאה", או להיות מוחמאת מה"נערה היפה".
"אתה רואה פה גבר נאה?" התחכמתי והנעתי את רגליי קדימה ואחורה בחלל הריק.
"את רואה פה נערה יפה?" הוא החזיר ועצרתי את רגליי.
"אני אמורה להיעלב?" הטתי את ראשי בצד והעלמתי כל טיפת צחוק שהייתה בקולי, שוב הוא נהיה חרא.
"זה תלוי, על פי מה שאני מכיר אותך את תשחקי אותה לא נעלבת, אבל בפנים את תקראי לי טיפש או חתיכת חרא קטן, נכון?" קולו עדיין היה משועשע.
"לא, זה לא נכון!" שיקרתי "ואתה בכלל לא מכיר אותי!" הוספתי לאחר כמה שניות וזעם פרץ בתוכי.
הוא מכיר אותי? הוא לא יודע עליי כלום!
"בטח שאני מכיר אותך, אנחנו לומדים יחד מכיתה ז', את מאחרת כרונית, את מסתכלת לרצפה כשאת הולכת, את חייבת להגן על החברים שלך כשפוגעים בהם ואת לא לוקחת דברים ללב, אני צודק?" הוא הסתובב ותפס בידיו שתי קפה שמעלות אדים.
"מקווה שאת אוהבת 2 סוכר" הוא הגיש לי אחד מהספלים וחייך, החזרתי לו חיוך ביישן.
"כ… כן, אני אוהבת" אמרתי ועליתי לחדר, מחכה שיבוא אחריי.
"מצוין בייב" בייב? איזה פתטי, הוא עקף אותי במדרגות ואני בחרתי לא להגיב, אוחח מור בוגרת שכמותך, רציתי לטפוח לעצמי על השכם אך במקום זה חייכתי לעצמי.
כשנכנסתי לחדר ראיתי את דניאל יושב על מיטתי ועל רגליו מונח המחשב הנייד שלי, התיישבתי גם אני בקצה השני של המיטה ומניחה את כוס הקפה על השידה הקרובה אליי.
"תביא לי את המחשב אני רוצה לכתוב" ביקשתי או יותר נכון דרשתי ממנו.
"לא צריך, קחי תדף ותקריאי לי" הוא הגיש לי חוברת עמוסה בדפים ואני התנגדתי
"אני רוצה לכתוב, תקרא אתה לי" התעקשתי
"למה את חייבת להיות כל כך עקשנית?" הוא התעצבן ואני הרגשתי צורך להוציא עליו את כל מה שישב לי על הלב.
"אני אגיד לך למה" צעקתי עליו

-נקודת המבט של דניאל-
"אני אגיד לך למה" היא צעקה עליי "למה אני אמורה לקום אחרי ערב חרא אבל לילה מצחיק וכיפי לבוקר כל כך יפה, בוקר שבו שיניתי את דעתי עליך ולגלות שטעיתי, עזוב את זה שטעיתי לא הייתה לך שום סיבה מוצדקת לעשות לי את זה, כל השכבה חושבת שאני זונה, כולם!" היא עצרה בכדי לקחת אוויר, זה כאילו את לקחה את האוויר שלי בכל נשימה וצעקה שלה.
"אני תכננתי להגיע לבית אחרי היום המסריח הזה ולבכות את החיים שלי במשך איזה חצי שעה, שעה, אבל אני תקועה בבית שלי עם חתיכת שמוק! שמנה להרוס אותי בכל שנייה ושנייה. היא המשיכה וקולה החל לרעוד, עיניה הוצפו מים והשתחררה דמעה.
"עכשיו בוא אני אסביר לך מה יקרה עכשיו" היא הנמיכה את קולה ואני נשארתי קפוא "אני הולכת לאמבטיה, לבכות ואתה לוקח את התיק שלך ויוצא מהבית שלי, זה ברור?, היא תקפה אותי והסתובבה, לא מתירה לי להגיב.
נשארתי קפוא גם אחרי שהיא הלכה וגם אחריי שהיא טרקה את דלת השירותים, קולות יבבותיה נשמעו מעבר לדלת וליבי התכווץ עם כל משיכת אף שלה.
"אני לא יכול עם זה יותר" מלמלתי לעצמי וקמתי ממקומי.
"מור תפתחי לי" דפקתי עם כף ידי על דלת השירותים והיא רק המשיכה לבכות.
"אוקיי בואי אני אסביר לך מה יקרה עכשיו" ציטטתי אותה ממקודם "אין שום סיכוי מזדיין שאני זז עד שאת לא פותחת, גם אם זה אומר לשבת עם ההורים שלך לארוחת ערב וגם אם זה אומר לישון איתם כפיות זה ברור?" גם אני תקפתי חזרה, אך לא בקטע רע אלא בקטע דואג, משהו קורה לך דניאל אתה הופך לרכרוכי, צעקתי על עצמי אבל זה לא עניין אותי, מור עניינה אותי יותר.
"לך מפה, אני לא אפתח לך!" קול רועד ובכייני יצא מגרונה
"אז אני מקווה מאוד שאימא שלך מבשלת טוב ושהמיטה של ההורים שלך נוחה" נשארתי באותו הטון.
מנעול הדלת הסתובב, היא נפתחה, נכנסתי לתוך חדר האמבטיה וגיליתי את מור יושבת על הרצפה וראשה קבור בין שתי רגליה.
פחדתי שהיא תבעט בי אך לקחתי את הסיכון, התיישבתי גם אני קרוב אליה ותפסתי את כל גופה, מחבק אותה ומקרב אותה כמה שיותר אליי.
"אתה פגעת בי" היא יבבה וליבי האיץ
"אני יודע" אמרתי חלושות ונשקתי לראשה.
'ואני מצטער על זה' חשבתי בליבי