אהבה, מילה פשוטה משמעות מסובכת- פרק 14

החלטתי לא להיכנס לשיעור ביולוגיה אלא סתם לשבת מתחת לאחד העצים ולשמוע מעט מוזיקת פופ ממוסחרת.
וכך היה, התיישבתי תחת אחד העצים והתחלתי לשמוע שירים, אף נפש חיה לא הייתה בחצר חוץ מהשומר שישב בתוך התא שלו.
נתתי לעצמי לשקוע במחשבות,חלקן עסקו באיך להתמודד עם דניאל במשך כל העבודה, וחלקן עסקו באיך לצאת מהמצב הלא נעים שאליו נקלעתי. הודות לדניאל.
Blue jeans, White shirt
Walked into the room you know you made my eyes burn
לנה דל ריי פצחה בשירה וקולה הצרוד הגיע לאוזניי והעביר בי צמרמורת קלה.
הרשיתי לעצמי לעצום את עיני, לזמזם את המנגינה המוכרת של השיר ולהירגע, הלוואי ויכולתי להישאר ככה כל היום, להתנתק ממחשבות, מהחברים, מהלימודים, מהמשפחה, מהעולם, ולשבת ככה תחת עץ שהשמש מאירה ומחממת מעט ומולה רוח קרירה נושבת ומעיפה את שיערי יחד איתה, הזזתי את השיער מפניי וחזרתי להסתכל על נקודה בדשא.
הרגשתי מוזר לא בכיתי וגם לא הרגשתי כאילו אני עומדת לבכות, רוקנתי את עצמי ממחשבות בדיוק כפי שרציתי וחזרתי לשלוותי.
"זה העץ שלי," שמעתי את הקול שלא עזב אותי בזמן האחרון, הוא כאילו רודף אחריי. פלטתי אנחה קלה וחייכתי.
"אתה לא משחרר אה?" שאלתי בקול רגוע והורדתי את האזניות, יש כל כך הרבה עצים בבית ספר המסריח הזה שנראה כמו יער ודווקא כאן, איפה שאני נמצאת הוא רוצה לשבת.
"אני מתמגנט אלייך מור ביטון," הוא השיב בציניות ופלטתי אנחה עצבנית, עבר עליי יום חרא מספיק בגללו, אני לא הולכת לקום רק כי הנסיך הקטן רוצה לשבת.
"עד כמה שאני יודעת העץ הזה הוא לא של אבא שלך," אמרתי בעצבנות, השמש הציצה מבין העננים וסנוורה אותי, עצמתי את עיניי חזק יותר.
תשובה לא הגיעה מהצד השני, פקחתי את עיניי והבטתי סביבי, הוא לא היה שם יותר, משכתי בכתפיי וחזרתי לשמוע את שיריי בהנאה.

-נקודת המבט של דניאל-
התהלכתי בעצבנות במסדרון השכבה, גם אחרי הכל היא לא למדה, היא עדיין כלבה, שמעזה לדבר על אבא שלי, אף אחד לא מדבר על אבא שלי.
בפעם האחרונה שמישהו העז לפלוט מילה על אבא שלי הוא מצא את עצמו בבית חולים עם יד שבורה ואף מדמם, יש לה מזל שהיא בחורה ושחינכו אותי לא לגעת בבנות, כי אם כן, לא הייתי מקנא בכלבה הקטנה.
תמונתה של פניה השלוות עדיין לא יצא מראשי, גם אחרי שהקפתי את כל בית הספר, איך היא יכלה להיות כל כך שלווה? חשבתי שהצלחתי לשבור אותה ולהנחית את התחת שלה קצת, אבל לא, הילדה הזאת יכולה להוציא בן אדם מדעתו.
כשאני עצבני שני דברים יכולים להרגיע אותי, הראשון זה להכות מישהו, והשני זה לזיין מישהי, אני מודה בזה, אני מכור לסקס. במצב הנוכחי לא היה לי כל כך משהו לשבור על מישהו אז הלכתי על אופציה ב'.
התמזל מזלי ואיזו יודניקית עלתה במדרגות ושלחה אליי חיוך פלרטטני ואני שלחתי לה חיוך בחזרה, במקרה גם זכרתי את השם שלה כשהיינו באיזו מסיבה יצא לי למזמז אותה, לא יותר מזה.
"ליטל?" קראתי במעין שאלה וחייכתי את החיוך המפורסם הזה שלי.
"כן?" היא מיד הסתובבה והסתכלה עליי, גופה סוג של עמד דום, ושוב כמו תמיד אהבתי את השליטה שלי.
ומכאן המשכתי את הטקסט הקבוע שלי בכדי להכניס תלמידה זולה לאחד מתאי השירותים של בית ספר.

-נקודת המבט של מור-
השיעור האחרון היה אמור להתחיל ואני חזרתי אל הכיתה בלית ברירה ובלי רצון.
"איפה היית?! הבהלת אותי!" אוראל התפרץ כשהוא ראה אותי נכנסת לכיתה "שלחתי לך איזה עשרים הודעות, המורה כמעט לקחה לי את הטלפון!" הוא נזף בי כאילו הכרחתי אותו לשלוח לי עשרים הודעות.
"הברזתי," סיננתי באדישות ועברתי אותו בכדי ללכת למקומי.
"קרה משהו?" הוא נראה מודאג, "מור?" הוא הוסיף.
מה כבר יכול לקרות? אסור לי להיות עייפה? רציתי להתפרץ עליו אבל נזכרתי שהוא סך הכל דאג לי.
"אני בסדר, באמת." חייכתי אליו חיוך שאמור היה לשכנע אותו, "אני בסך הכל עייפה מהיום הזה," הוספתי בכנות והוא חיבק אותי חיבוק של ידיד טוב ותומך.
התיישבנו שנינו ליד השולחן שלי והתחלנו לדבר עד שהמורה תגיע.
"אז מה את מתכוונת לעשות עם העבודה?" אוראל התעניין ואני פלטתי אנחה בשנית.
"כמה שיותר מהר לסיים את הסיפור, אני חושבת שאני אזמין אותו היום אליי לסיים את החלק הראשון, כך אני לא אצטרך לראות את הפנים שלו מעבר ללימודים," הצגתי בפני אוראל את התכניות שלי, זה לפחות מה שתכננתי לעשות לא ידעתי כל כך איך דניאל יגיב לכך.
דניאל הוא כל השיעור לא היה בכיתה, עיניי ריצדו שוב ושוב מחפשות אחרי שיערו השחור והלסת ההדוקה, אך לא נראה שום זכר אליו, מקומו היה ריק וגם תיקו לא היה בכיתה.
חשבתי שאולי הוא לא שם בגללי, בגלל מה שהיה לפני כן, אולי פגעתי בו? משום מה רצית לפגוע בו, רציתי לפגוע בו בדיוק כמו שהוא פגע בי, להרוס אותו.
אבל ידעתי שכשאני אפגע בו אני אגיש חרא עם עצמי. כמו תמיד, תמיד הייתי הטובה שלא הייתה מסוגלת לפגוע בזבוב.
עשר הדקות האחרונות של היום הארוך והמתיש הזה נראו כמו נצח, החטפתי מבט לעבר הכיתה, רובם אני חושבת נרדמו, חלקם התעסקו עם כל הדברים שמסביב ורק ילד או שניים הקשיבו למורה.
הדלת נפתחה די בחזקה אפשר להגיד וכל הראשים הורמו, ומי אם לא האדון דניאל והחיוך הטיפשי שלו יבואו בחמש דקות האחרונות לשיעור, גלגלתי את עיניי וחשבתי עד כמה טיפש הוא יכול להיות.
"היי, אני יכול להיכנס?" הוא שאל בטיפשות הרגילה שלו והרחיב את חיוכו.
"מה אתה חושב אדון מזרחי?" המורה התחכמה "מה יתרמו לך חמש דקות אחרונות של השיעור?" היא הוסיפה, שפתיה קפוצות וקולה סמכותי ביותר.
דניאל רק משך בכתפיו כמו איזה מטומטם ונשען על משקוף הדלת.
"איפה היית?" היא שאלה, עדיין באותו הטון, היא התקדמה בצעדים קטנים כשבכל צד העקבים נקשו על הרצפה.
"אממ…" הוא גירד בראשו "הייתי צריך קצת שקט." הוא גיחך ומשך בכתפיו שנית ואני גיחכתי גם, אילו הייתי הוא ותודה לאל שלא, הייתי ממציאה שלא הרגשתי טוב או שנפלתי.
"בסדר," המורה אמרה ועיניי נפערו, מה זאת אומרת בסדר? אם אני הייתי מגיעה חמש דקות לסוף השיעור היו נותנים לי שעת אפס או משהו בכיוון.
דניאל עדיין לבש את החיוך העקום שלו ונכנס לכיתה ולא שכח גם להתיישב על הדרך.
"אז שקט אתה אומר?" המורה התעניינה.
"יאפ," דניאל ענה בקלילות והנהנן, בחיוך הוא נשען לאחור על כיסאו.
"מצוין." היא חייכה "קודם כל יקירי מחר יש לך שעת אפס," היא אמרה וכולם צחקו.
"מה אבל זה לא…" דניאל ניסה להתגונן אך המורה קטעה אותו במיידי.
"ולמחר אני אהיה בחדר המורים אני רוצה סיכום מהו שקט אוקיי?" היא המשיכה ואני לא יכולתי לשמור את זה יותר וגם אני צחקתי, פניו של דניאל היו אדומות מבושה, או מעצבים, בעצם? לא ממש אכפת לי, הוא קיבל את מה שמגיע לו וזה מספיק בשבילי.
הצלצול נשמע וכולם אספו את חפציהם ומיהרו לצאת החוצה, וכך גם השלישייה.
"דברי איתנו?" אלה שאלה ואני הנהנתי, התחבקנו שלושתנו.
"בהצלחה," אוראל לחש לי ואני חייכתי.
התחלתי להכניס את דבריי לתיקי, המורה גם היא עזבה ורק אני ודניאל נותרנו.
"אז איפה באמת היית?" הסבתי אליו את ראשי בזמן שידיי עדיין עסוקות בהכנסת הדברים לתיק.
"פגשתי אחת חמודה במסדרון וחשבנו להכיר לעומק," הוא ענה וחייך חיוך ערמומי לעברי, התאפקתי שלא לעוות את פניי בגועל כהרגלי, לא ידעי איזה פרצוף היה לי אך בתוך תוכי נגעלתי, לגמרי נגעלתי.
"אתה דוחה," מלמלתי לעצמי וסגרתי את תיקי.
"אני יודע," הוא כנראה שמע, הוא נעמד ותלה את תיקו על כתפו.
"ואתה צריך לעשות איתי עבודה, לצערי," הוספתי.
"אני יודע." הוא התחיל להתקדם ליציאה.
"אתה רוצה לבוא אליי?" שאלתי אותו בחשש והוא הסתובב עם חיוך ממזרי.
"זאת הצעה מגונה?" הוא חייך חיוך חושף שינים ונשפתי בכעס.