אהבה, מילה פשוטה משמעות מסובכת- פרק 11

"מור!" הקול המוכר של אמי נשמע שוב כמו תמיד.
"אני קמה, אני קמה!" רטנתי בקול הצרוד של הבוקר וקמתי בלית ברירה לפני שהיא תיכנס לחדר ותפתח את התריסים והשמש תסנוור אותי עד מוות.
התרוממתי למצב ישיבה, התמתחתי ושפשפתי את עיניי, פתחתי את התריסים בעדינות, האור חדר לחדרי ואני שאפתי שאיפה עמוקה מהאוויר הקריר שאפיין את חודש מרץ.
הבטתי החוצה, אמנם הנוף לא היה מרהיב מהחדר שלי אבל משום מה תמיד אהבתי אותו. האישה המבוגרת שטיילה באופן קבוע עם הכלב, זוג עברו בריצה לעבר הפארק ומכוניות נכנסו ויצאו מהחניה.
"קדימה מור, את תאחרי." אימא נכנסה בסערה ופרשה את השמיכה על המיטה. היא כל כך לחוצה שלפעמים בא לי לזרוק אותה מהחלון.
נכנסתי לחדר האמבטיה, עשיתי את סידורי הבוקר והתלבשתי, אספתי את השיער לקוקו גבוה, לקחתי את התיק וירדתי.
"אל תכיני לי נס היום בא לי שוקו," עצרתי את אימא, פתחתי את המקרר והוצאתי שקית של שוקו. התיישבתי על אחד הכיסאות ושמטתי את התיק על הרצפה. הבטתי באימא שנראתה מעט עצבנית מהרגיל אך הנחתי לזה היום, אני מנקה את הראש וחושבת רק חיובי.
"תנעלי את הדלת אני מחכה לך באוטו." היא יצאה וסגרה בחזקה את הדלת.
"מה עובר עליה?" חשבתי לעצמי, משכתי בכתפיי וחיפשתי את המפתחות לבית בתיק.
"איפה הם?" אמרתי כשלא מצאתי אותם ואז נזכרתי באתמול שזרקתי אותם על השולחן במטבח אבל הם לא היו שם כשהבטתי בו,חיפשתי בקערת הפירות שהייתה על השולחן אבל גם שם המפתחות לא נמצאו. אימא צפרה לי כמה פעמים בכדי שאצא.
"בכיף הייתי יוצאת אם הייתי יודעת איפה המפתחות!" מלמלתי לעצמי בעצבנות.
דלת הבית נפתחה ואמי נעמדה שם עצבנית "מה לוקח לך כל כך הרבה זמן? אני מאחרת!" היא הרימה את קולה והביטה בשעון היוקרתי שנענד על ידה.
"אני לא יודעת איפה המפתחות שלי," אמרתי בחוסר אונים.
"אין לי זמן לזה, צאי אני אנעל, ושתדעי לך שאת חסרת אחריות," היא נזפה בי, יצאתי וטרקתי את הדלת.
נכנסתי אל המכונית והתעסקתי באייפון, גוללתי כמה פרסומים בפייסבוק, היו רבה פרסומים על המסיבה אתמול. תמר העלתה תמונה ובה היא,אוראל ואלה עומדים מחובקים כשאוראל באמצע. כעסתי מעט שאני לא נכללתי בתמונה בכל זאת אנחנו חבורה, עברתי על עוד כמה פוסטים וכיביתי את הפלאפון כשאימי נכנסה והתניעה ישר את המכונית.
"שתדעי שאם אני מאחרת זה באשמתך," היא המשיכה להתגרות בי אבל נשארתי מאופקת.
'איך אמרנו מור? חיובי' הזכרתי לעצמי.
אך היא לא שתקה, היא המשיכה "את מוכנה להסביר לי, מה זה הבלאגן הזה שהיה אתמול בסלון? כל הספות היו מלאות בבמבה, הייתה קולה ועוד כמה משקאות על השולחן הסלון היה הפוך לגמרי, אני לא צריכה לחזור בשלוש לפנות בוקר ולראות את הבלאגן הזה!" זהו! עד כאן!
"את לא צריכה להגיע בשלוש לפנות בוקר בכלל!" צעקתי עליה.
"את לא תצעקי עליי?!" היא החזירה, לא מוכנה לוותר כשעיניה עדיין נעוצות בכביש, ראיתי את הבית ספר באופק וקיוויתי שנגיע מהר, לא בא לי להמשיך בריב שלא יסתיים.
"אם היית אימא רגילה את לא אמורה להגיע בשלוש לפנות בוקר כל פעם, את אמורה להגיע כמו כל האמהות בארבע או בחמש בצהריים. לשבת, לשאול איך בבית הספר, לראות איך הבת שלך! אם אני לא רואה את אבא אז לפחות שאני אראה אותך!" המשכתי באותו הטון פרקתי את מה שישב לי על הלב. הגענו לבית ספר ויצאתי בסערה בלי לתת לה נשיקה על הלחי כהרגלי ובלי לומר לה שלום או יום טוב. הבטתי בפלאפון, ושוב, איחרתי.
התהלכתי עם הראש מושפל והזכרתי לעצמי שוב ושוב בראש לא לבכות, אני צריכה להיכנס לכיתה אסור לי לבכות!
נתקלתי במישהו או במישהי יותר נכון הרמתי את ראשי טייץ צמוד,חולצה לבנה שמבליטה את החזייה,אודם ורוד ובוהק, ריסים משוחות במסקרה ושיער הצבוע בבלונד. 'נטלי' אמרתי לעצמי בראש.
"שימי לב לאן את הולכת כלבה," היא אמרה בקול הגבוה ההוא שלה והמשיכה ללכת.
דפקתי בדלת הכניסה לכיתה ופתחתי אותה. המורה הזקנה לאזרחות עמדה בראש הכיתה, חיכיתי בפתח הכיתה והתלמידים הסתכלו עליי משום מה לא כמו תמיד אלא במבט חודרני הרבה יותר.
"שבי," המורה אמרה ללא התחכמויות, היא כנראה כבר מיואשת ממני.
אלה,אוראל ותמר הסתכלו עליי במבטים של כאילו נפלתי מהירח, "מה?" שאלתי בעצבנות
"כלום," ענו ארבעתם במקהלה וחזרו להקשיב למורה.

השיעור נגמר ורוב התלמידים יצאו החוצה, אוראל אלה ותמר התיישבו סביבי והסתכלו עליי.
"אוקיי אתם מוכנים להסביר לי מה הולך כאן?" דרשתי לדעת, השלישייה החליפה מבטים בניהם ואוראל פתח את פיו בכדי לדבר.
"כל הבית ספר יודע שעזבת אתמול את המסיבה עם דניאל," הוא אמר בטון מספיק רגוע בכדי לא לעצבן אותי.
"ולמה זה כל כך מפריע לכם?" הרמתי גבה ונשענתי על השולחן.
"את שומעת את עצמך?" אלה התפרצה, "זה דניאל הילד שאת שונאת, זה שיורד על אוראל איך שהוא הגיע לכאן, הילד שצוחק על כל זבוב שעף," אלה ניסתה להזכיר לי מי הוא דניאל.
"אני יודעת מי זה דניאל את לא צריכה ללמד אותי," הרמתי את קולי בכדי שיהיה יותר גבוה מקולה של אלה
"פשוט תפסיקו למרוח אותה ודי!" תמר נכנסה לשיחה מה שמאוד לא אופייני לה, הפניתי אליה את מבטי וריככתי את מבטי אוטומטית למראה האי נוחות שלה, "נטלי מפיצה שמועה ששכבתם," היא מלמלה בקול חלש יותר ובעיניים מרחמות, פערתי את עיניי וליבי דפק מהר.
יצאתי אל המסדרון והלכתי לאן שדניאל והחבורה שלו יושבים תמיד, וכצפוי דניאל ישב שם
"דניאל!" קראתי והלכתי מהר לקראתו.
"הוו היי מור!" הוא אמר משועשע והרים את ידו לשלום, כל חבריו שישבו איתו הסתכלו גם הם עליי וצחקו.
"אתה יודע מה החברה הקטנה שלך מפיצה עלינו?" שילבתי את ידיי וניסיתי לשמור על קול עמיד וחזק.
"מה?" הוא עדיין מחויך ומשועשע.
"ששכבנו" אמרתי במהירות.
"שמה?" הוא שיחק אותה לא שומע והניח את ידו על אזנו בכדי שאחזור שוב על המילה.
"ששכבנו!" צעקתי באטיות מספיק חזק שחצי מסדרון הסתכל עלינו.
"על מה אתם מסתכלים?" צעקתי עליהם והם חזרו להתלחש.
"נו ומה את צריכה," הוא נשען לאחור, רגוע מתמיד.
"שנינו יודעים שזה לא נכון! אני צריכה שתגיד שזה לא נכון!" הדם שלי רתח, משהו בו הרגיז אותי, משהו בשלווה שלו בעוד שאני רותחת ומרגישה כאילו אני עומדת להתפוצץ.
"לא הייתי אומר שזה לא נכון." הוא הרחיב את חיוכו וחבריו צחקו.
"דניאל…" מלמלתי ודמעות עמדו לפרוץ את הסכר, הסתובבתי לפני שהוא יראה אותי בוכה.
"הי מור!" הוא קרא וניצוץ של תקווה התפרץ בי, אולי שרידי דניאל של אתמול עוד נותרו, הסתובבתי וראיתי אותו מחפש משהו בכיס.
"המפתחות שלך!" הוא צחק וזרק לי אותו, מאינסטינקט ראשוני תפסתי אותו ודמעה בוגדנית זלגה לה. התכנית של לחשוב חיובי סופית נהרסה.