אהבה, מילה פשוטה משמעות מסובכת 2- פרק 1

כמה דברים לפני הקריאה.
1. הם כבר אחרי צבא זאת אומרת, מור בת 23 ודניאל בן 24 הם ביחד 6 שנים, גרים באותה הדירה שהזכרתי בסוף דבר.
2. הרביעייה עדיין אותו הדבר, מור, אלה, אוראל ותמר.
אני העונה הזו הולכת להתרכז בהם טיפה יותר מעונה שעברה.
3. תצפו להרבה הפתעות.
_________________________________
״אני עוד שתי דקות בבית״ הודעתי לדניאל.
״אז אני עוד שתי דקות ארד״ קולו נשמע מדיבורית האוטו וחייכתי, מנתקת ומחנה את האוטו.
״היי לולה״ דניאל התקדם ונישק אותי נשיקה יבשה.
״בחיים, אבל בחיים לא היה כזה תור בסופר״ התלוננתי והרמתי שתי שקיות המכילות מוצרי חלב ושימורים.
״אשמתך שלא נתת לי ללכת״ הוא אמר והוציא את כל שאר השקיות.
״אתה הולך, קונה שטויות ושוכח את כל הדברים החשובים״ המשכתי להתלונן, פתחתי את דלת הבית בעזרת מרפקי ונכנסתי לבית, דניאל נכנס שנייה אחרי, שרירי זרועותיו בולטים בגלל כובד השקיות, הוא הניח אותן וניער את ידיו.
״אז איך עבר היום במשרד?״ שאלתי אותו בזמן שהתחלתי לפרוק את השקיות.
״את יודעת, רגיל, הבוס רוצה ניירת עד יום שני ולי אין כוח אפילו להדליק את המחשב״ הוא התלונן וניגש אליי, מעביר נשיקות מכתפי ועד ללחיי.
״דני דיי אני צריכה לפרוק״ צחקקתי והזזתי אותו ממני.
״הקניות יכולות לחכות, אני לא״ הוא נדבק אליי שוב, עזבתי את עיסוקיי והסתובבתי אליו, הוא רכן אליי ונישק אותי וכשנמאס לו להתכופף הוא פשוט תפס ביריכיי והרים אותי, הוא נכנס לחדר השינה וסגר אחרינו בעזרת רגלו.
הוא הניח אותי על המיטה בעדינות וגהר מעליי, ידעתי לאן זה יקח עם החבר החרמן שלי.
״דני אני צריכה ללכת לבשל, הבטחתי לתמר שאני אבקר אותה היום״ ניסיתי להתחמק, הפכתי את שנינו כך שאני מעליו.
״אז נעשה את זה מהיר״ הוא צחק והפך אותנו שוב, צחקתי והורדתי את חולצתו.
״אתה רעב?״ שאלתי ונישקתי אותו.
״אנחנו שנייה מסקס וזה מה שמעניין אותך? אם אני רעב?״ הוא זלזל בשאלתי והוריד את חולצתו.
״אז גם אחרי הסקס אני לא אכין לך״ התגריתי בו וחלצתי את נעלי העקב שלי.
״אני אזמין פיצה״ הוא אמר בקלילות בזמן שפתח את כפתורי הג׳ינס שלי.
״לך תזדיין״ אמרתי מגחכת והורדתי את הג׳ינס.
״מה נראה לך שאני עושה?״ הוא התחכם והוריד את מכנסי הטרנינג שלו.
״מזדיין?״ שאלתי כאילו אני לא יודעת.
״מזדיין״ הוא אישר ונישק אותי, תפסתי בשערו ומשכתי אותו קרוב יותר.

״אלוהים עוד מעט חמש ואני אפילו לא התחלתי לבשל, עוד מעט יגמרו שעות הביקור״ אמרתי בלחץ כשאני משחילה אחת מרגליי למכנסי הפיג׳מה שלי.
״תפסיקי להילחץ״ דניאל נטול החולצה הרגיע אותי והתפרש עוד יותר על המיטה, כמעט שואב אותי עם הפיהוק שלו.
״אתה בא איתי לבית חולים?״ שאלתי את אותו והוא הנהן.
״לך לישון קצת, אני אעיר אותך כשנלך״ אמרתי ונישקתי אותו על השפתיים בקטנה.
״תכסי אותי״ הוא התפנק כמו ילד קטן, חייכתי חיוך צדדי וכיסיתי אותו.
״רוצה גם סיפור לפני השינה?״ צחקתי על חשבונו והוא חייך.
״לילה טוב לולה״ הוא מלמל.
״לילה טוב דני״ החזרתי בלחש וסגרתי את הדלת.
הנחתי את ידיי על מותניי ונאנחתי כשנכנסתי למטבח וראיתי את הבלאגן שאני ודניאל השארנו מאחורנו, לקחתי את עצמי בידיים והתחלתי להחזיר כל דבר למקומו.
כשסיימתי הוצאתי סיר בכדי להכין בו אורז ועוד סיר בכדי להכין בו אפונה, מחבת בשביל הקציצות והפשרתי את הבשר הטחון, קצצתי פיטרוזליה וקצת בצל בשביל הקציצות המטוגנות שתמר כל כך אהבה, רציתי לבכות כשנזכרתי בה ודמעות עלו לעיניי אבל רק בגלל הבצל.

״אז את מוכנה?״ דניאל נכנס למטבח והנהנתי כשסגרתי את הקופסא שמכילה את האורז.
״את בטוחה שאת רוצה ללכת?״ הוא שאל בדאגה והנהנתי שנית.
״הבטחתי לה״ מלמלתי בעצב והוא חיבק אותי.
״אם את לא רוצה רק אני אלך, אני אגיד לה שאת חולה״ הוא המשיך לדאוג לי, אני כלכך אוהבת אותו.
״לא זה בסדר״ התעלתי על עצמי והגשתי לו אחת מהשקיות, הוא לקח מידי גם את השנייה ויצאנו.
הדרך הייתה שקטה, זו פעם ראשונה מזה חודש שאני רואה אותה אחרי הכל, עד עכשיו רק אלה, אוראל ונטלי ראו אותה, אני פשוט לא הייתי מסוגלת אז שמרתי איתה על קשר טלפוני בלבד.
״הגענו״ דניאל הודיע והחנה אל מול הכניסה, הרמתי את ראשי מהחלון והבטתי בו, הוא הביט בי חזרה ברחמים וליטף את גבי באיטיות.
״אני פה בשבילך קטנה שלי״ הוא הרגיע אותי ואילצתי חיוך, יצאתי ונכנסתי אל המבנה שלא התגעגעתי אליו בכלל.
״היי״ אמרתי כשראיתי את אלה ורון עומדים ומדברים.
״היי״ הם החזירו באותו הזמן ואלה ניגשה אליי וחיבקה אותי, רון נשק ללחיי ונעמדתי לצידם.
״היא בפנים?״ שאלתי והחוותי בראשי לחדר שמולו ישבנו.
״היא בבדיקה שגרתית, תיכף הרופאים יוצאים״ היא הסבירה לי.
״איך היא?״ התעניינתי ונעצתי את מבטי בדלת הסגורה.
״חלשה״ רון סיכם וקבר את ראשו בין ידיו.
״תהיי מוכנה היא לא נראית אותו דבר, היא הרבה יותר רזה, חיוורת והרבה פחות שמחה״ היא אמרה בעצב והרגשתי את הדמעות מגיעות לגרוני וחונקות אותו.
״איפה החבר הנחמד שלך?״ רון שינה את הנושא שהעכיר את האווירה בנינו.
״באוטו, תיכף מגיע״ אמרתי ורון הנהן בהבנה.
הדלת נפתחה ורופא עם שיער שיבה ואחות יצאו מהחדר וקראו לרון, הנשימה שלי נעצרה לרגע ופקדתי על עצמי לנשום שוב.
״את מוכנה?״ אלה שאלה והנהנתי במהירות, אוספת את עצמי ומבטיחה שלא אבכה.
נכנסתי בצעדים קטנים לחדר, רואה את תמר על המיטה כשמחט תקוע בזרועה הימנית ומעביר לה נוזלים.
״תמר״ אמרתי באושר ופחד ביחד וחיבקתי אותה, הפרתי את הבטחתי ופרצתי בבכי בלתי פוסק, התגעגעתי אליה, ריחמתי עליה, זה לא מגיע לה.
״היי מורי״ היא אמרה בקול צרוד אך שמח.
״התגעגעתי אלייך״ המשכתי לבכות.
״גם אני״ היא אמרה ולא התנתקתי מהחיבוק, פחדתי להתנתק ממנו ולהתסכל בה שוב, בתמר העצובה, בתמר הלא חייכנית ולא מאושרת בתמר ללא רעמת השיער המקורזל שאהבתי כל כך.
״אז מה שלומך?״ שאלתי בקול רועד אחרי שהכרחתי את עצמי להתנתק ממנה.
״את יודעת, נלחמת״ היא אמרה וזזה מעט במיטה הלבנה והקרירה.
הבטתי ברחבי החדר הלבן וראיתי שם כמה דברים של תמר שאכן הכניסו צבע למקום המדכא הזה, תמונה של הרביעייה שלנו, זר פרחי חבצלת, קישוטי קיר של פרחים, כמה נירות רחניים ולוח ובו מטלות שעליה למלא, היא הפכה אותו לתמרי יותר, עם כל מה שעובר עליה היא לא השתנתה, אותה
תמר המסודרת.
״נחמד פה״ אמרתי ומשכתי באפי.
״כן, המקום הזה היה צריך קצת צבע״ היא אמרה וצחקה צחוק יבש.
״אז איפה החצי השני שלך?״ היא שאלה
״בדיוק פה״ דניאל בדיוק נכנס ורון אחריו.
״את נראית הרבה יותר טוב משבוע שעבר״ דניאל אמרה בשמחה ונישק את מצחה של תמר, מאז שגילו אצלה את הסרטן הוא הגיע בקביעות פעמיים בשבוע לבית החולים, תמיד הייתי מגיעה יחד איתו. עד שמצבה החל להחמיר.
״מה יש לך שם בשקיות?״ היא התעניינה.
״את יודעת בזמן שמור העצלנית נרדמה אני החלטתי קצת לבשל״ הוא אמר בציניות והוציא את הקופסאות מתוך השקיות.
״יש גם קצת בשבילנו נכון?״ רון התפרץ.
״כן שמנמן״ דניאל ענה בחיוב והתיישבתי באחד מהכורסאות שהיו שם.
כל אחד מזג לעצמו חוץ ממני ומדניאל שאכלנו בבית והתיישבו.
דניאל הקים אותי והתיישב, טופח על ירכו כסימן לכך שאתיישב עליו, התיישבתי והוא חיבק אותי.
״אתם לא מבינים מה היה לי היום״ אלה קראה בפה מלא באורז.
״אחרי העבודה קפצתי לסופר פארם לא תאמינו את מי ראיתי!״ היא אמרה ובקושי היה אפשר להבין אותה כשדחפה עוד כף מלאה באפונה לפיה.
״את מי?״ שאלתי בגיחוך.
״ זוכרים את מאיה? היודניקית הזנזונת?״ היא שאלה למרות שכבר ידעה את התשובה.
״איך אפשר לשכוח״ אמרתי בגועל בכדי לעורר את תשומת ליבו של דניאל שבנתיים צחק וליטף אל ירכי.
״נו כן זו שמור תמיד קינאה בה״ דניאל אמר בצחוק ונישק אותי בלחי, העפתי אותו ממני באגרסיה והחמצתי פרצוף.
״אז היא זיהתה אותי כולה באה אליי מה קורה וזה ואני התמקדתי בדבר אחד, הקונדומים שהיו אצלה ביד״ היא סיפרה בהתלהבות וכולנו צחקנו.
וכך העברנו צחוקים עד הערב, תמר צחקה הרבה גם היא, ואני? אני הרגשתי שחלק בלב שלי התמלא בחזרה.