אהבה, מילה פשוטה משמעות מסובכת- פרק 2

"ביי." נפרדנו ארבעתנו לשלום, אני ואלה הלכנו לבית מהכיוון שלנו ותמר ואוראל הלכו מהכיוון שלהם, סידרתי את התיק על הכתף והתחלנו ללכת.
הייתי עדיין נסערת מהמקרה עם דניאל, מאז כיתה ח' הוא יורד על אוראל, קורא לו בשמות, דוחף אותו וצוחק עליו. ואני מכיתה ח' עמדתי והגנתי עליו, היו פעמים שהצלחתי להתעלם ולשמור את הדברים שלי לעצמי, והיו פעמים שפשוט לא, כמו היום.
"מה קרה?" אלה העירה אותי מהמחשבה הקטנה בה הייתי.
"לא כלום." שיקרתי והעמדתי פני תמימה.
"על מי את עובדת?!" אמרה כשזיהתה את השקר הקטן שיצרתי.
"מה זה הקטע עם דניאל? תעברי את זה אפילו אוראל עבר את זה." אמרה ברוגז ופתחה עליי פער של כמה צעדים, כאלה שהייתי צריכה לרוץ ריצה קלה בשביל להדביקם.
"זה מה שמרגיז אותי!" צעקתי כשהשגתי אותה. "איך הוא יכול לשכוח משהו שקורה כבר שלוש שנים ולא יוצא נגדו?" הרמתי את הקול שלי וכיווצתי מעט את עיניי כלא מבינה.
"נו אז הוא יצעק עליו ויצא עליו, ומה יקרה אז? את חושבת שדניאל יפסיק?" היא הניפה את ידיה לצדדים בעודה צועקת וכמה עוברי אורח מביטים בה כאל משוגעת.
"זה באופי שלו מור, תפנימי שלא משנה כמה תגני על אוראל הוא לא יפסיק, זה מצב נתון ואין מה לעשות עם זה, נשארה לנו רק עוד שנה וחצי, הוא ישרוד את את השנה הזו" היא אמרה בכעס אך הצליחה למתן אותו, וגם הצליחה להשתיק אותי. היא צודקת, זה המצב.
~~

"אני בבית!" צעקתי ואז נזכרתי שאף אחד לא בבית גיחכתי על הטיפשות שלי.
"עד מתי תמשיכי עם זה?" שאלתי את עצמי ונענעתי בראשי מצד לצד.
זרקתי את התיק באיזו פינה ברחבי הבית והלכתי למקרר, מחטטת בו קצת ומחפשת משהו טעים, אחרי שלא מצאתי שום דבר שאני רוצה הלכתי למקפיא והוצאתי פיצה לחימום במיקרו, חיממתי אותה שתי דקות, עומדת ומסתכלת על הטיימר סופר לאחור.
3…2…1… ונשמע הצלצול המעצבן שמסמל את סיום הזמן ואת הזמן שלי לאכול את הפיצה המשומרת והלא בריאה.
התיישבתי בספה והדלקתי את הטלוויזיה זפזפתי בין הערוצים עד שמצאתי את התכנית שאני רוצה, קומדיה משולבת במעט רומנטיקה ונגיעות של מתח.

הפיצה נגמרה ואיתה התכנית שמותירה אותי בהלם, ישבתי אל מול הטלוויזיה כפי עדיין פעור במקצת ואני מעוררת את עצמי, תופסת בשלט ומתחילה לחפש את הפרק הבא שיהיה משודר רק בעוד.
"שבוע?" שאלתי את עצמי במעט אכזבה וכיביתי את הטלוויזיה בעצבנות.
שיעמם לי, את הצלחת החד פעמית זרקתי לפח, הטלוויזיה לא שידרה משהו מעניין והסרטים הרומנטיים כבר נמאסו עליי.
הסתכלתי על גן המשחקים השומם שהשקיף מבעד לחלון סלוני, ונמצא במרחק כמה צעדים מהבית שלי, הייתה אחלה שמש ולא היו ילדים מציקים בגן.
החלטתי להכניס את העצלנות לארון ולצאת קצת, קמתי מהספה והלכתי לחדר שלי, אספתי מהשידה את האזניות ואת הכובע שלי שסידרתי הפוך על ראשי, הוא לא מנע מהשמש לחדור לעיניי אך עדיין אהבתי לצאת איתו לסיבובים.
לקחתי את "רעד" הספר הנוכחי שאני עדיין תקועה בו ומתעצלת לקרוא,את המפתחות לבית ויצאתי.
אחרי הליכה של דקה או שתיים הגעתי לגן, התיישבתי ישיבה מזרחית על אחד הספסלים, הפעלתי פלייליסט של שירים של כמה מהזמרים האהובים עליי, פתחתי את הספר והתחלתי לקרוא, נותנת לעצמי להירגע בין הדפים ובין האהבה של גרייס וסם שהעלתה לי חיוך מדי פעם.
חשבתי על החבר העתידי שלי, הוא לא יהיה זאב והוא גם לא יהיה ערפד רומנטי שישתגע מהריח הדם שלי, הוא יהיה ילד רגיל כמוני, למרות שלא הייתי מתנגדת לחבר ערפדי ורומנטי, חייכתי חיוך מטופש לעצמיו וחזרתי לקרוא.

אחרי קריאה של רבע שעה בערך שמעתי צעדים, הנמכתי את השירים והסתכלתי מסביב, לא הייתה אף נפש חיה חוץ מאישה שעברה עם עגלת תינוק, הנחתי שזאת היא והגברתי את השירים בחזרה.
אחרי עוד דקה או שתיים של קריאה שעברו בחשדנות שמעתי שוב צעדים ורגע אחרי מישהו חטף לי את הכובע, הסתובבתי בתנועה חדה.
"מה אתה עושה חתיכת מטומטם? תחזיר לי את זה!" דרשתי, סגרתי את הספר ונעמדתי על רגליי.
"לא." הוא קבע וחבש את הכובע על ראשו ברישול, הוא היה נראה מגוחך, וגם מעט מצחיק אך שמרתי על הבעת פנים רצינית.
"מה זאת אומרת לא, זה שלי חתיכת מפגר!"המשכתי לצעוק עליו בעודי מנסה לחטוף את כובעי בחזרה ללא הצלחה, הוא היה גבוה ממני לפחות בעשרים סנטימטרים.
"את יודעת, את יכולה לגוון קצת עם הקללות, מעצבן לשמוע כל היום מפגר, מפגר, מפגר." "אתה כל כך מצחיק!" אמרתי בציניות. "עכשיו אפשר את הכובע שלי?" שאלתי בחוסר סבלנות, הוא שיחק את עצמו חושב לרגע ואז פתח את פיו בכדי לדבר.
"אם תתנצלי על הקללה הקטנה שלך אני מבטיח לחשוב עלייך." הוא אמר וצחק, מתיישב על הספסל.
ניסיתי לגנוב את הכובע מראשו אך הוא התחמק, כעסתי, איך הוא הגיע לכאן למען ה'?
"נו אני מתנצלת," אמרתי בחוסר ברירה. "עכשיו תביא לי אותו!" דרשתי וניסיתי לזכות בכובעי בחזרה, הוא הושיט לי את הכובע, ניסיתי לקחת אותו מידו אך הוא אחז בו חזק "אתה עושה לי בכוונה דניאל?!" התרגזתי, משכתי מספיק חזק והצלחתי לשחרר אותו מידו, חבשתי אותו בחזרה על ראשי, הולכת לספסל הסמוך וחוזרת לספר.
"מה זה מה את קוראת?"הוא כאילו התעניין, אבל אני יודעת שהכל היה במטרה להציק לי כמו איזה ילד קטן וחסר מעש.
הרמתי את הספר כך שהוא יוכל לראות את שמו אך עיניי היו עדיין נעוצות בשורות.
"פחח רעד? מה זה השם הזה? טוב שלא קראו לו פרקינסון וזהו!" הוא צחק על הספר ומחא כפיים כמה פעמים בלגלוג.
"אם באת להציק לי ולעצבן אותי הצלחת!" הנחתי את הספר על ברכיי והרמתי את מבטי אליו. "עכשיו אתה מוזמן לקום וללכת?" אמרתי בגסות והוא לא זז ממקומו.
החזרתי את עיניי לספר אך אחרי כמה שניות הרמתי אותן כששמתי לב שהוא בוהה בי כשחיוך קטן ויהיר מככב על פניו.
הוא השתחצן ואהב את העצבנות שלי, וזה עצבן אותי עוד יותר, הרגשתי את הדם שלי מתחמם.
"תלך!" צעקתי עליו והוא רק סיכל את רגליו אחת בשנייה כמו איזו בחורה.
"לעזאזל!" קראתי בעצבים וקמתי. "אם אתה לא תלך אני אלך." הודעתי לו ובאמת הלכתי, הוא הלך אחריי והגברתי את מהירותי.
הוא הדביק את הקצב שלי והגברתי את המהירות שלי שוב, אך הוא היה מהר מדי.
"תפסיקי לשחק אותה קשוחה, אני יודע שאת כמו כולן." הוא אמר בהתגרות ונעצרתי, מסתובבת על עקביי.
"מה?" שאלתי כאילו לא שמעתי.
"את שמעת אותי מור ביטון, את כמו כולן מוצאת בי משהו אבל מנסה להדחיק את זה." אמר בקול שחצני וחיוך זחוח.
"אני לא מוצאת בך כלום." אמרתי בביטול וחזרתי ללכת בהמרה לביתי.
"ומה את מוצאת בחתיכת הומו ההוא?!" גם הוא התעצבן.
"הוא הידיד הכי טוב שלי! אל תקרא לו הומו ובטח שאני אמצא בו משהו, הוא לא יורד על ילדים אחרים, הוא לא דוחף אותם, או משפיל אותם לעיני כל בית הספר, יש לו לב בניגוד אלייך!" צעקתי ודחפתי אותו, הוא מעד רק צעד קטן לאחור והסתכל עליי כששפתיו חתומות וחיוכו ירד מפניו.
הלכתי משם, משאירה אותו עומד שם בזמן שאני מתקדמת במהירות לביתי, החזקתי את הדמעות שאיימו לפרוץ אבל מי הוא שיגרום לי לבכות?
הגעתי הביתה, ניסיתי לפתוח את הדלת והיד שלי רעדה מעצבים, אחרי כמה ניסיונות כושלים נשמתי לרווחה מנסה להירגע ולפתוח בפעם המי יודע מה, אך הדלת נפתחה פתאום.
"היי קלרה." אמרתי וחיבקתי אותה בחזקה.