אהבה, מילה פשוטה משמעות מסובכת- פרק 1

"מור, קומי אני ממהרת, קדימה!" הגיחה אימא לחדרי והסיטה את הווילונות, האור שסנוור אותי אילץ אותי לפתוח מעט את עיניי וסגרתי אותן מיד.
"עוד חמש דקות אימא." ביקשת בתחינה וכיסיתי את ראשי בעזרת השמיכה החמה שלא רצתה שאזוז ממנה.
"אין מצב מור ביטון אני חייבת לפתוח את הגלריה בעוד פחות משעה, ושתינו יודעות כמה זמן לוקח לך להתארגן!" היא נזפה בי ומשכה את השמיכה מעליי, גופי הקטן היה חשוף לרוח הקרירה ששררה בחדר.
קמתי באי רצון עם כתפיים שמוטות לעבר חדר המקלחת ובחנתי את השתקפותי במראה, אותה מור ביטון השתקפה במראה, כמו תמיד, אותה מור ביטון בת השבע עשרה עם העיניים הירוקות הכהות והשיער החום והבנאלי, אותה מור שלומדת בתיכון אלונים, כיתה י'א קומה שנייה דלת ראשונה מימין.
הייתי צריכה להוציא את השרפרף הקטן מתחת לשיש מאחר ואלוהים לא חנן אותי בגובה, אני די נמוכה והמראה קצת גבוהה מדי בשבילי, תיק האיפור של אימא שלי נראה בזווית עיני ושלפתי את המסקרה, פותחת אותה והמברשת הקטנה והזעירה שאמורה לעשות את ריסיי ארוכות יותר לא עניינה אותי, אני לא אוהבת להתאפר, אני אוהבת את המראה הטבעי שלי.
עשיתי את ארגוני הבוקר חזרתי אל החדר שלי, פתחתי את הארון והוצאתי חולצת בית ספר וזוג מכנסי ג'ינס כחולים ורגילים, נעלתי את נעלי האולסטאר שלי ופיזרתי את שיערי שחלק מטבעו אך גלי מעט בקצוות, הסתכלתי על עצמי פעם אחרונה במראה וירדתי אל המטבח.
אימא התעסקה עם כוסות הקפה ואני התיישבתי באחד מהכיסאות שבמטבח והתעסקת בהודעות בווטסאפ, אימא הגישה לי כוס מקרטון בתוכה נס קפה ויצאה מהבית.
ככה זה כל בוקר, אימא ממהרת להעיר אותי אחרי שהיא מסיימת להתארגן ולהיראות מתוקתקת ואחרי הזמן המועט שמוקצה לי אני אמורה לשתות את הנס שלי בדקה או שתיים ולרוץ להביא את תיקי בכדי שהיא לא תאחר לעבודה.
אימא שלי מנהלת גלריה, כך שהיא חצי מהזמן לא בבית ובחצי השני אנחנו רבות או שהיא פשוט ישנה, אנחנו נפגשות לעיתים רחוקות מדי והיא בקושי מהווה חלק מהחיים שלי.
אבא שלי לא רק שהוא בקושי בבית, הוא בקושי בארץ, למרות שהוא מנהל עסקים ומייבא דברים מחו"ל לארץ אני והוא מצליחים לשמור על קשר למרות הכל.
עליתי להביא את התיק ויצאתי אחריה היא חיכתה לי במכונית, ירדתי מהר ונכנסתי לתוכה
" לעזאזל אני מאחרת!" אימא התלונהה בכעס כשראשה מופנה לאחור בניסיון לצאת מהחניה
"גם אני אימא תמהרי!" הפצרתי בה בזמן הסתכלתי על השעון באייפון, השעה הייתה שתי דקות לשמונה ואין מצב שאני אגיע בזמן.
"מעניין בגלל אנחנו מאחרות?" היא שאלה בסרקסטיות, גלגלתי את עיניי והבטתי אל מחוץ לחלון
אחרי נסיעה של חמש דקות הגענו, נשקתי לה על הלחי, מחווה קטנה בכדי לשמור על יחסי אנוש וקפצתי מהמכונית. רצתי מהר לשער בית הספר, נכנסתי והתקדמתי בהליכה מהירה ובצעדים גדולים לכיוון הכיתה שלי.
הדלת הייתה סגורה
"לעזאזל!" צעקתי לעצמי בלחישה
,פתחתי אותה ונעמדתי בכניסה, כל הראשים הופנו אליי, כמו בכל בוקר.
"כן גברת מור? איזה תירוץ יש לך הפעם?"
"אממ… לא התעוררתי." אמרתי במבוכה וכמה צחקוקים נשמעו בסוף הכיתה
"חשבת לאחרונה לעבוד על רשימת התירוצים שלך?" היא שילבה את ידיה על החזה שלה "שבי." הורתה לי לאחר שנייה והחוותה בעיניה לכיוון הכיסא הריק.
"את חייבת להפסיק לאחר!" אלה נזפה בי וצחקקה אחרי שנייה.
"בוקר טוב גם לך אלה." התחכמתי והיא חיבקה אותי.
בתור החברה הכי טובה שלי זה מה שהיא עושה, יורדת עליי רוב זמן ובשאר הזמן היא פשוט צוחקת עליי ומצחיקה את כולם.
אלה המשיכה לשרבט ציור מדהים במחברתה בזמן שקול קטן וצפצפני נשמע מלפניי.
"לעזאזל איתך מור! מהיום אני לוקחת פיקוד על כל מה שקשור בזמני הבוקר שלך!" תמר הסתובבה "וזאת לא בחירה שלך" היא הוסיפה וזרקה חיוך.
מזל שיש ל אותה לפעמים, תמר היא פרפקציוניסטית, חייבת שהכל יעשה כמו שהיא אוהבת באופן כמעט מושלם, היא מתוקה אמתית ואני מתה על שערה המקורזל שמסתיר לי את הלוח כל בוקר.
"מה קורה יפה?" הרגשתי טפיחה על הכתף חייכתי והסתובבתי. "הכל טוב מכוער."עניתי בעוקצניות וצחקתי.
אוראל למעשה לא היה מכוער בכלל, היו לו פנים ממש יפות וגוף צנום שתמיד ניסה לפתח ולהשמין בכדי להרשים בנים שאולי גם הם במקרה הומואים, הוא הידיד ההומו שלי, הצלע הרביעית בחבורה שלי, של אלה ושל תמר, הנקודה החצי גברית.
"תפסיקו לדבר שם!" המורה צעקה וכולנו השתתקנו וחזרנו לעיסוקינו.

ההפסקה הגיעה וארבעתנו ירדנו לקפטריה, אני ותמר ישבנו באחד מהשולחנות ואלה ואוראל הלכו לקנות אוכל מאחר ולא הביאו כלום מהבית. "אתן בטוחות שאתן לא רוצות כלום?" אוראל קרא והנדתי בראשי לחיוב, וכך גם תמר.
חיטטתי בתיק שלי והוצאתי תפוח שאימא שמה לי.
"פספסתי משהו הבוקר?" שאלתי ונגסתי בתפוח.
"לא ממש, את יודעת בית ספר, לימודים, מבחנים, שיעורים, הבלונדות…" היא אמרה וכל מילה שהוציאה נאמרה בליווי מבט וטון גועלי.
"רק דיברת." אמרתי וחייכתי חיוך ממזרי, החוויתי לה בראשי לעבר כניסת הקפטריה.
הן עברו שם כמו תמיד, יושבות בשולחן שלהן עם הלבוש שלהן, האודם שלהן, הדיבור שלהן והאווירה המגעילה שהן מכניסות, הבלונדות, חבורה שמורכבת משלוש כלבות מחומצנות, בראש שלהן עומדות נטלי הכלבה הראשית כל הבנים שמים עליה עין.
אני אישית לא מבינה מה מוצאים בה, חוץ מהגוף אין מעבר.
שתי ה"חברות", שלה נוי ושיר אותן אני לא מכירה בכלל חוץ מהעובדה שהן מלקקות לנטלי ואומרות אמן לכל מילה שלה, מקבלות מה שהן רוצות מתי שהן רוצות, מפחדים מהן כאילו הן אלוהים, אם לא יעשו מה שהן רוצות הם יוצאו להורג .

גיחכתי בזלזול וחזרתי לעניינים שלי.
"את יודעת לפעמים אני מקנאה בהן." תמר אמרה בנימה מעט מבואסת והניחה את ראשה על ידה.
"מה יש לך לקנאות בהן?" שאלתי בחצי זלזול חצי אי הבנה, אין לה מה לקנאות בהן בכלל
"לא יודעת, הן יפות, כל הבנים רוצות אותן, יש להן גוף ממש יפה והכל מושלם בחיים שלהן."
המשיכה ומעט עצב התווסף לקולה, ענייה עדיין נעוצות בשלישיה שישבה שם.
"אם כבר הן צריכות לקנאות ביופי שלך, בגוף שלך, בצניעות שלך ובעיקר במה שאין להן האופי שלך." קבעתי ואמרתי באטיות כל מילה ומילה, תמר נתנה לי חיוך מוקיר תודה.
"מה פספסתי?" אלה הגיעה, בידה טוסט פיצה ובקבוק נסטי
"תמר רוצה להיות בלונדה." צחקתי ונתתי עוד ביס בתפוח שלי
אלה הנידה בראשה ונתנה מכה קלה בראשה של תמר.
"אח!" היא השיבה בתגובה ושפשפה את ראשה מבעד לכל רעמת השיער שלה.
אוראל התקדם לכיווננו וראשי הוסט אל האייפון, נכנסתי מעט לפייסבוק
"זוז" נשמעה קריאה ומיד אחריה קול נפילה, הרמתי את ראשי בבהלה ורצתי אל אוראל שהיה שרוע על הרצפה, נתתי לו יד ועזרתי לו לקום.
סובבתי את ראשי וראיתי את דניאל, הילד הכי נחשב בבית הספר, הבנות תמיד סובבות אותו, הבנים אוהבים אותו, בעיניי הוא שום דבר מעבר לפלקט של יופי, הוא שחצן ויהיר, חסר כבוד רומס את כל מי שמתחתיו, הוא החבר של נטלי, לא הייתי מגדירה אותם כחברים בזמן שהוא הולך ובוגד בה עם כל בנות בית הספר.
תמיד היינו אויבים, הוא שונא אותי ואני שונאת אותו, תמיד ידעתי איך להרגיז אותו וכך גם הוא, תמיד היו בנינו חילוקי דעות שלא נראו כאילו הן הולכות להיפתר בקרוב והן לא נפתרו.
"חתיכת…" מלמלתי לעצמי. "חתיכת מפגר!" צעקתי עליו הוא הסתובב.
"תודה כוסית." הוא חייך וקרץ לי, מסתובב חזרה ומתקדם לשולחן בו ישבו הבלונדות, מנשק את נטלי ומשאיר אותי רותחת מעצבים ומובכת מהמילותיו.