אהבה, מהי?

הסמטה הייתה חשוכה, אני התחלתי ללכת, נזהרת מכל צליל קט, פוסעת בשקט ובפסיעות קטנות.
צליל בקע מאחורי, הסתובבתי בבהלה גלויה, אך לא היה שם אף אחד, המשכתי ללכת.
כשהמשכתי הצליל התחיל, הסתובבתי. כלום.
עברתי את הסמטה, אני בבית שלי, נכנסתי דרך הדלת הקדמית בחשש, לא היה אף אחד בבית. הסתובבתי כדי לסגור את הדלת ומישהו עמד שם, או משהי, דמות בברדס, מכוסה מכף רגל ועד ראש.
כל הגוף אותת לי 'תברחי!' אך הרגליים הלכו לעבר הדמות שעמדה בכניסה, כאילו יש להן ראש משל עצמן.
הדמות הורידה את הברדס, הוא היה בן.
הוא היה נאה, אך לא מאוד, הוא היה פשוט ממוצע, גם גובה, גם היופי וגם האישיות. אני חושבת.
"שלום" הפה שלי התחיל לדבר גם הוא למרות אזהרותיו של הגוף.
הבן נע לעברי, הוא היה נראה בערך בגילי.
אני השתתקתי, פחדתי לדבר. פחדתי לעשות משהו, את הצעד הראשון.
הוא ניגש אליי והושיט אליי את ידו כאילו ביקש לאחוז אותה.
הושטתי לו את ידי ושילבנו ידיים, הכל נעצר.
הכל היה נראה כל כך טוב פתאום, הכל היה נראה כל כך נכון.
כל הבעיות שחשבתי עליהן רגע קודם פרחו מראשי כאילו לא היו, כמו בלוני הליום קלים מנשוא.
ריחפתי באוויר, איתו.
ואז התקרבנו קצת יותר, התחבקנו, אני נצמדתי על חזהו והוא הצמיד את חזהו אל ראשי.
הוא לא היה זר יותר, הוא היה חבר, חבר וותיק של ממש כאילו אנחנו מכירים לפני שנים ולא רק עכשיו, בדלת ביתי.
ואז הוא נישק אותי, נשיקה קלילה, שפתינו נפגשו לחצי שנייה שנראתה כמו חצי מאה, היא הייתה טובה. אולי יותר מדי טובה.
היא הייתה נשיקה מהחלומות.
עיניו התכולות ברקו ואני הבטתי אליו בטחינה, מבקשת עוד, מתחננת.
ואז נפרדנו.
הוא עזב את ידי, שוב עמדנו אחד מול השנייה, אובדי עצות, מחפשים תשובות אחת בשני.
הוא ליטף אותי בלחי, רוצה לומר שזה לא הסוף, שהוא יחזור.
השתוקקתי לעוד ממנו, לעוד חיבוק מהזר שרק עכשיו דפק על דלתי והרי על דלתותיהן של חברותי דפק ממזמן.
הוא שם את הברדס על ראשו והתחיל ללכת, מתפוגג הרחק ממני.
צעקתי לו, הייתי חייבת, הייתי חייבת לדעת מה שמו.
הוא ענה לי בפשטות, "אהבה".
הוא פנה אליי פעם אחת אחרונה, ואמר את המשפט הכי מקסים ששמעתי כל חיי.
הוא אמר לי שבכל בן ובת אדם הוא מתגלם בתור ישות אחרת, גוף אחר, מין אחר ואישיות אחרת.
הוא הוסיף שאני אמצא אותו, את הנער אשר הוא עטה את גופו.
אני אמצא אותו.
אני יודעת.
ומי יודע?
אולי הוא ימצא אותי ראשונה.
ואז הוא התפוגג.