אהבה ללא מילים..

השעון המעורר צילצל,
רטנתי, התעלמתי מקול הכלב הנובח והמשכתי לישון,
לא רציתי לקום, להתאכזב עוד קצת, כל יום זה עוד טיפה,
בסוף הלב שלי ישבר.
חלמתי עליו, על הדרך שבה הוא מדבר, על עיניו המעיפות מבט,
ועל חיוכו החם והכובש שמעיר כל דבר לתחייה, ואת ליבי בעיקר.

בפעם השלישית שהשעון צלצל, כבר קמתי.
לא מיהרתי במיוחד..
לקחתי את הגופיה הלבנה, ומעל שמתי את הסריג עם הכלב,
זה שאני אוהבת כי הוא מזכיר לי את גומי, הכלב שלי.
לקחתי ג'ינס כחול קצר , לא קצר מידי, ונעלי 'אולסטאר' אדומות קצרות.
הלכתי למקלחת, שטפתי פנים, צחצחתי שיניים, הסתרקתי ואספתי לגולגול.

ירדתי למטה, מהר אכלתי קורנפלקס עם חלב, אימא הייתה במטבח, אמרתי לה בוקר טוב,
הסברתי שאני מאחרת ועליתי למעלה,
לקחתי את התיק הקטן שלי עם הציור של הכלב שמקפץ על טרמפולינה.
הכנסתי את האוכל, אוזניות ,הטלפון,המשקפי שמש העגולות והיומן.
כל הספרים בלוקר.
אמרתי ביי לכולם ויצאתי.
בדרך פגשתי את אופיר, התחלנו ללכת לכיוון בית הספר.
שמתי אוזניות, ושמעתי קאשה, טימבר, אני אוהבת את השיר הזה.
הגענו לבית הספר לאחר שלוש דקות אופיר הלכה לכיתה,
.ראיתי את אביב, אמרתי שלום והוא ניגש אליי.
"שיר! שיר!" הוא ניגש אליי בצעקות "שיר נחשי מה!"
הורדתי את האוזניות והסתכלתי עליו .
"מה?"
אמרתי, נראת מתלהבת מבחוץ מבפנים לא כל כך…
"כן… טוב זה נשמע טיפשי שאני מתלהב ככה…"
"נו מה?" אמרתי בחיוך גדול.
"אנחנו הולכים להיות שכנים!"
הוא אמר.
"מה?!"
טוב בסדר, אל תראו אותי ככה, אביב הוא החבר הכי טוב שלי, פשוט הייתי בשוק.
"נכון שזה נפלא?!" הוא הוסיף.
"כן..!" באותו רגע לא הייתי מחוברת לחיים.
הסתכלתי על גיל ועל שני.. כל כך מקנאה,
אביב נתן לי חיבוק, חיבקתי אותו בחזרה,
היה צלצול, הלכתי לכיתה התישבתי במקום, על המקום היה פתק, "…..

להמשיך? (: