אהבה ללא מוסר ~פרק 3

״ליז, יש משהו שאת צריכה לדעת״
מה? למה שדין, החבר הכי טוב של סטיב, אחד האנשים היותר פופולאריים אצלנו בשכבה יבוא וירצה לומר לי משהו???
״את צריכה לדעת ש״
״היי! ״נשמעה שריקה ומישהו צעק מאחורה ״בוא הנה!״
זה היה סטיב
״חכה אמרתי לו״ אבל הוא לא הקשיב לי והלך, הוא נראה כאילו הוקל לו כאילו שהוא היה צריך לספר לי בשורה רעה..
״זה היה מוזר״ אמר לפתע ג׳ון
״כן כן״ אמרתי לו, לא באמת הקשבתי למה שהוא אמר.. חשבתי על מה שהוא רצה לומר לי.
אני וג׳ון סיימנו לאכול וגם שילמנו כבר חשבון אבל בשנייה שהגענו לדלת סטיב והחבורה שלו חצו אותנו וסטיב הושיט לי פתק מבלי שאף אחד ישים לב, הוא הסתובב אלי וסימן לי עם ידו על פיו ׳שקט׳ הבנתי שאני לא אמורה לספר לג׳ון על זה. הכל קרה כל כך מהר בשניות שלא הבנתי בכלל מה זה
״אני כבר עייפה״ אמרתי לג׳ון אחרי שנשארנו עומדים ברחוב השומם
״אני..אני חייבת לישון, תודה על הכל, נתראה מחר״
אמרתי במהירות והסתלקתי משם.
הגעתי הביתה, נכנסתי וטרקתי את הדלת אחרי , אבא לא היה בבית לא שמעתי אותו. הגעתי מהר לחדרי והתיישבתי על המיטה מחזיקה את הפתק ביד ימין
׳לפתוח אותו?׳ התלבטתי.
טוב מה אני כבר יכולה להפסיד? פתחתי את הפתק (שאפילו לא היה פתק אלא יותר מפית) והיה כתוב בו באותיות קטנות וחמודות
~ליז היום באחת עשרה ליד המגרש הקטן~
היו לנו בעיר שני מגרשים, מגרשי כדורגל הגדול והקטן. מיד הבנתי לאן הוא רוצה שאני אבוא
מה?! באחת עשרה?? אבא בחיים לא ייתן לי לצאת כעסתי זו לא שעה ליציאה.. זה מאוחר ואני רק בת17
ליז תתעוררי, רק בת 17?! את לא ילדה..
אבל מה אם הוא רוצה לפגוע בי? אם הוא יהיה שם עם עוד חברים ו.. לא הוא לא נראה כזה.. החלטתי, אני יוצאת ! על אבא אני כבר אצליח לעבוד
רגע, איפה אבא בכלל ? הוא עדיין לא בבית וכבר עשר וחצי מוזר . התארגנתי ויצאתי השארתי לאבא פתקון שאומר שיצאתי ואחזור יותר מאוחר בסביבות שתיים עשרה. הגעתי תוך עשר דקות למגרש וכבר היה אחת עשרה ורבע זיהיתי אותו מרחוק והתקרבתי אליו, הוא ישב על ספסל במגרש מביט על הרצפה ומשחק עם הרגל באיזו אבן
״סטיב?״ שאלתי הוא הרים את הראש והסתכל עליי, הוא נראה די עצוב, הנהן ושוב הרכין ראש.
״הכל בסדר סטיב?״ שאלתי והתיישבתי לידו, די קרוב אני מודה אבל זה נראה כאילו הוא היה זקוק לניחום.
״הכל יהיה בסדר, באמת, אל תדאג״ אני בדרך כלל לא מדברת עם אנשים שאני לא מכירה טוב הוא הרים את הראש ושאל בשקט
״איך את יודעת שיהיה טוב?״
״ אני יודעת ואניכאן בשבילך סטיב, אתה לא לבד״ עכשיו נכנסתי להלם מעצמי, למה בכלל אמרתי לו דבר כזה? שום דבר לא מבטיח את זה, אולי מחר אני כבר לא אהיה כאן? הכל יכול לקרות
פתאום סטיב השחצן והיהיר נראה כל כך אנושי, נחמד ואפילו קצת אבוד.
מה אכפת לי? חיים רק פעם אחת וחוץ מזה תמיד רציתי איפשהו קרבה לסטיב, הבנתי שכל מה שחשבתי עליו היה בעצם מגננה . הרצון להתקרב אליו והפחד מהדחייה
״תודה ליז, את אפילו לא יודעת מה קרה ואת כבר תומכת בי למרות שזה לא מגיע לי״
״סטיב, למה בכלל רצית להיפגש איתי״? הייתי נחמדה והכל היה בסדר אבל הרגיז אותי שהוא לא הגיע לעניין
״אוקיי אז ככה, העניין הוא שראיתי את הדרך שהסתכלת עליי, ביום הראשון של הלימודים, היום והאמת היא שמאז אני לא יכול לשכוח את זה , לשכוח אותך. כל הבנות מסתכלות עליי בצורה כזו כאילו אני חתיכת בשר ואת, לא היה לך אכפת , הסתכלת עליי כאילו אני אדם אחר אפילו קצת בזלזול״ גיחכתי כי בסופו של דבר זה נכון זה באמת מה שקרה..
ורציתי לומר לך שאני רוצה להכיר אותך..
הסתכלתי עליו ובחנתי את המבט שלו, משום מה נראה לי כאילו הוא דובר אמת
״ומה עם אביגיל? היא סיפרה לכל בית הספר שאתם ביחד״
״אז מה? זאת אביגיל, שנינו מכירים אותה, אני לא באמת יוצא איתה היא אמרה את זה רק כי אני בנבחרת הפוטבול זה הכל, באמת״ עכשיו אני כבר לא יודעת אם להאמין לו או לא, הלוואי שג׳ון היה פה הוא היה יודע בדיוק מה לעשות..
קמתי ואמרתי לו משום מקום ״אני לא מאמינה לך , ולא אני לא רוצה לצאת איתך, אתה אולי נחמד עכשיו כי אנחנו כאן לבד אבל ליד החברים שלך אתה תהיה כמו כולם, רשע ולא אכפתי״
זרקתי את המילים האלו והלכתי משם מהר. לא רציתי לחשוב על מה שקרה וכל העובדה שזרקתי את ההזדמנות הזו לפח.
התעוררתי, הגיע הזמן לקום לבית הספר, בערב כשהגעתי הביתה שלחתי לג׳ון הודעה ~אנחנו כבר נתראה בבי״ס אין לי צורך בליווי~. הרגשתי זוועה, כאילו עשיתי טעות ועם זאת האמנתי שאני עושה את הדבר הנכון
הגעתי לבית הספר,ג׳ון כבר היה במקום שלנו, ״הכל בסדר?״ הוא שאל הוא תמיד יודע כשקורה משהו מה גם שאני לא יודעת לשקר אז בכלל.. אני שקופה כמו שקית. לא עניתי לו לא היה לי כוח לדבר בכלל.
״אוקיי״ הוא אמר בטון קצת פגוע. עוד דבר שטוב בג׳ון זו העובדה שהוא יודע להרפות מתי שצריך.
סטיב נכנס לכיתה, הסתכל עליי במבט עם תקווה והתיישב במקום הרגיל שלו, יושב בין דין לאביגיל ולא מוציא מילה. והאמת? הוא נראה נוראי די בשוק.
השיעור הראשון השני והשלישי נגמרו והצלצול צלצל לפתיחת השיעור הרביעי, ביולוגיה, איכס. ג׳ון ואני נכנסנו לכיתה די אחרונים והשיעור התחיל, המורה פטפטה על אלקטרונים וניוטרונים וכל השטויות האלו , אני לא אוהבת ביולוגיה, בשבילי זה שיעור מיותר
מישהו דפק לפתע בדלת, באמצע השיעור, לא עניין לא אותי ולא את ג׳ון, אנחנו היינו בשלנו ״כן ״ המורה צעקה אל עבר הדלת. הדלת נפתחה ונכנס שליח עם זר פרחים ענק אביגיל נעמדה וצעקה ״יואווו אני לא מאמינה, תודה אהוביי איך אני מאושרת! ״ וחיבקה את סטיב ברור שהיא רצתה יותר מחיבוק אבל היא ידעה שהוא לא ירצה והיא תתפדח. לפתע השליח שאל בקול ״ליז? יש כאן אליזבת?״ מה ?! בשבילי ?? יכול להיות שנכנס עכשיו לכיתה שליח עם זר פרחים ענק וקרא בשמי? אני בטוח הוזה. אביגיל הייתה בהלם, היא שתקה והצביעה עליי והשליח התקרב לכיווני , ״ליזי, את מיוחדת״ הוא קרא בקול והשאיר את הזר על השולחן שלי ושל ג׳ון כל הזמן הזה ראיתי את סטיב מסתכל עליי מהצד ולא רציתי להחזיר לו מבט, שאנשים לא יתחילו לדבר או לחשוד. כולם כבר התחילו ללחוש אחד לשני ולהעלות השערות ואז ידעתי מה לעשות,
״ג׳ון! צעקתי , הם כל כך יפים! תודה!״ וחיבקתי את ג׳ון, הבנתי שזה הדבר הנכון לעשות כי כולם יודעים שאני וג׳ון חברים טובים.
התיישבתי והמורה ביקשה שקט וחזרה ללמד כאילו כלום לא קרה.
אחרי השיעור הרביעי הודיעו לנו שמתבטלות שעתיים אחרונות וכולם צעקו והיו מאושרים, ג׳ון אמר לי שהוא הולך לקחת את אחותו ועזב, התחלתי ללכת לכיוון הבית ופתאום מישהו תפס אותי בזרוע וסובב אותי נבהלתי, ראיתי שזה סטיב
״סטיב!״ צעקתי ממש חזק ״לא עושים דברים כאלה!״
״מצטער״ הוא ענה ״צעקתי לך כל הדרך ולא הסתובבת״
״טוב , מה אתה רוצה?״ עניתי בעצבנות
״למה אמרת שזה ג׳ון? אני באמת רציתי להראות לך שאני לא מה שאת חושבת שלא אכפת לי להראות לכולם שאת מעניינת אותי״
״ג׳ון תקשיב לי אני החלטתי ואני לא רוצה שום קשר אליך״. אמרתי והמשכתי ללכת.
״ליז חכי , בבקשה״ הוא צעק מאחוריי ואני המשכתי ללכת פתאום שמעתי רעש חזק של בעיטה והסתובבתי , סטיב שכב מדמם על הרצפה. ״סטיב!״ צעקתי ורצתי אליו ״סטיב!״