אהבה ללא מוסר ~פרק 1

זה היה יום די רגיל .. שוב עננים אפורים ומזג אוויר קריר כולם לבושים בסוודרים עבים וצעיפים , רגיל כזה
אבא הוריד אותי מהרכב, נתן לי נשיקה על הלחי ואיחל לי יום נעים כמו שרק אבא יודע לאחל נכנסתי לבית הספר, אני מודה, לחוצה מאוד , בכל זאת יום ראשון בבית הספר נכון שזה אותו בית ספר שלמדתי בו שנה שעברה או יותר נכון כל החיים אבל כל שנה זה מלחיץ מחדש..
לא לדעת את מי תפגוש , ליד מי תשב, מי המחנכת ..
נכנסתי לכיתה והתיישבתי במקומי הקבוע, שורה אחרונה טור שני משמאל, אין על המקום הזה תמיד רואים משם הכל, וגם ככה אף אחד לא יוכל להסתכל עליי. אני לא אוהבת שמסתכלים עליי , לא שלאנשים יש סיבה מיוחדת אבל בכל זאת..
היא נכנסה לכיתה, אביגיל. אני לא יכולה לסבול אותה מאז , או אפילו להסתכל עליה. לא שהיא יכולה כי בכל זאת אחרי מה שהיא עשתה זה לא כזה פשוט להסתכל לי בעיניים.
אביגיל ואני היינו חברות הכי טובות, תמיד, עושות הכל ביחד מאז שאני זוכרת את עצמי
היא הייתה החברה הכי טובה שלי- הייתה , כבר לא . מאז שהיא החליטה שפופולאריות חשובה יותר מחברות אמיתית . אביגיל החליטה לזרוק את החברות שלנו בשביל להיות פופולארית ולהתקדם בסולם המעמדות החברתי. היא סיפרה לכולם שקרים ולא רק עליי אלא על עוד זוג ילדים מהכיתה נכון, אפשר לומר שהם מוזרים, הם ככה מאז ומתמיד אבל עליי ?? החברה הכי טובה שלה ?! אני לא האמנתי
אבל קיבלתי את זה והמשכתי הלאה, כמו שאבא אומר "אסור להיתקע בעבר תמיד להסתכל על העתיד ולחיות את ההווה" ואבא צודק אם היא עשתה את כל זה זו החלטה שלה. אני אמשיך לי לבדי במערכה
בכל מקרה היא נכנסה והתיישבה כמובן לידו. סטיב. 'מלך השכבה' היא מנסה לכבוש אותו מאז שהיא ניסתה להפוך בעצמה ל'מלכת הכיתה' .
הוא סנוב, שחצן ויהיר, כל כך אוהב את עצמו וחושב שהוא יותר טוב מכולם אבל הוא לא, הוא באמת לא ! ואני לא אומרת את זה סתם כי הוא פופולארי מלא חברים ו.. או שאני כן אומרת זה בגלל זה ? ליז תתנערי מזה !
אוקיי אני בסדר. יש לי את ג'ון שלי והכל יהיה טוב. ג'ון הוא החבר הכי טוב שלי
אני מספרת לו את כל מה שקורה לי והוא יודע הכל עליי. אני הוא ואביגיל היינו חברים הכי טובים לפני שהיא נהפכה להיות המפלצת שהיא היום..
"היי ! הגעת , טוב ברור שהגעת יום ראשון ללימודים, מה קורה ?"
"את יודעת רגיל.. איך המפלצת ? עדיין מתפלשת לה בבוץ הפופלאריות ?"
ג'ון תמיד ידע איך לעודד ולומר את הדבר המתאים בזמן הנכון ויותר מהכל, הוא ידע להרים את מצב הרוח
"כן.. עדיין לא הבינה מה טוב לה.. מה שלום רוני ?"
רוני הייתה אחותו הקטנה של ג'ון , ההפרש ביניהם הוא של כמה שנים, ג'ון בן 17 והיא בת 12 והיחסים שלהם ממש טובים, וכך גם היחסים שלי איתה, היא כמו אחותי
ולפני שהוא הספיק לענות הפעמון צלצל לתחילת השיעור.
ג'ון ואני היינו די בודדים, נכון היה לנו אחד את השני אבל לפעמים זה הרגיש לי לבד.
נגמר השיעור ונחתם בצלצול , הצלצול הנוראי הזה מחריש האוזניים, ג'ון עבר למבואה אחרת
הוא היה צריך להספיק לעבור דרך הלוקר החדש שלו לפני השיעור הבא ואני פניתי אל הלוקר שלי, אותו לוקר קבוע. אף פעם לא הבנתי למה הם צבועים בכזה צבע כחול מחריד.. נו טוב
פתחתי אותו והכנסתי את הספרים, הכנתי את הספרים של שיעור ביולוגיה אצלי כי זה היה השיעור הבא וכמובן שפתאום הכל התפזר לי
"שיט !" התכופפתי להרים את הספרים ופתאום מישהו החזיק לי את הדברים
"את צריכה עזרה עם זה ?" שאל תוך כדי שהרים לי את מחברת חברה מהשיעור הראשון
מה ?! אני רואה טוב ?! זה דין ??
דין היה החבר הכי טוב של סטיב, בעיקרון כמוני וכמו אביגיל לפני שרבנו..
"לא תודה !" אמרתי וחטפתי לו את המחברת מהיד, נכון זה היה גס אבל זה די הגיע לו, הוא אף פעם לא דיבר איתי למה שפתאום הכל יהיה בסדר ? ולמה שבכלל הוא ירצה לעזור לי ?
"למה את כל כך כועסת?" הסתכלתי מעבר לכתף שלו, ראיתי את סטיב עומד שני לוקרים לידנו מול הלוקר שלו, מצוטט לכל השיחה. לא הבנתי בדיוק למה
"אני לא כועסת ואני גם לא מכירה אותך"
אמרתי והלכתי משם, לא רציתי שזה יחמיר.. ידעתי שאם אני אשאר שם זה יגמר לא טוב, בכל זאת אני כועסת עליו, נכון שזה לא באשמתו זה באשמתה, אביגיל כי היא רדפה אחריו ואחרי סטיב אבל הוא חלק מהסיפור.
היום נגמר, כרגיל יום ראשון של בית ספר.. יום קצר
התחיל לרדת גשם ואני פספסתי את האוטובוס של בית הספר ג'ון כבר נסע ,הוא היה צריך לקחת את אחותו מבית הספר ..
מה אני עושה ? חשבתי בקול רם
לא נכון ! [וגם זה נפלט לי בקול רם]
"היי , אני מניח שאת צריכה טרמפ?"
"אני אעדיף ללכת ברגל הביתה,תודה"
זה היה סטיב, כמובן , עם המזל שלי.. איך זה הגיוני שמכולם דווקא הוא נשאר כאן ועוד מציע לי טרמפ הביתה ?
"תראי, אני בסך הכל נשארתי להתאמן, אמנם יורד גשם אבל עוד מעט עונת הפוטבול נפתחת וצריך להיות בכושר" הוא ניסה להשוויץ ולעשות שריר
"תראה, אני לא מכירה אותך ככה שאני לא מתכוונת להיכנס איתך לתוך רכב !"
"מה יש לך ? אני רק מנסה לעזור, זה לא שאני חיה את יודעת.. "
"לא אני לא יודעת ! ולעזור ? בגלל זה אתה שולח חברים שיעזרו לי להרים ספרים? " לא שמתי לב אבל צעקתי עליו, הסמקתי.
בכל זאת, סטיב כן היה חתיך, שיער חום כהה ועיניים בצבע דבש, בהירות כאלה שאפשר להביט בהן במשך שעות
תתעוררי ! שוב הקול שבראש שלי צעק לי
זה קורה לי הרבה,שאני שוקעת במחשבות ולוקח לי זמן לחזור למציאות..
"מי שלח אלייך חברים? על מה את מדברת ??" הוא התנהג כאילו לא היה לו מושג
"טוב אני לא מתכוון להתווכח איתך על להסיע אותך הביתה "
"נו ברור, זה כי אתה כזה.. כזה.. "
"כזה מה ?!"
"כזה מי שאתה, אתה סנוב ולא אכפת לך מאף אחד!"
"איך לא אכפת לי ?! הרגע הצעתי לך טרמפ הביתה ואני לא מכיר אותך !"
"בדיוק ! אתה מתחיל עם כל מה שזז"
"את יודעת מה ? תסתדרי לבד." הוא הלך. הוא פשוט הלך והשאיר אותי בבית הספר לבד, מחכה שהגשם יפסק
הבנתי שהוא באמת חוצפן ורשע ושלא אכפת לו מאף אחד חוץ מעצמו אגואיסט.
חיכיתי שהגשם ייפסק, זה לקח משהו כמו שעתיים ואז התחלתי ללכת הביתה
הלכתי דרך אותה דרך רגילה, שביל ישר, פנייה ימינה אחרי העץ הגדול, כמה חנויות קטנות כמו שיכולות להיות רק אצלנו במישיגן וזהו זה הבית הקטן מצד שמאל של הכביש.. זה הבית שלי ושל אבא
הגעתי הביתה, וראיתי דמות יושבת על סף דלת הבית, בוכה, התקרבתי וראיתי אותה, זיהיתי אותה, מה ? זו יכולה באמת להיות היא ?