אהבה? לא נראה לי-פרק 4

~מנקודת המבט של אור~
"איך זה יכול להיות תגיד לי, איך זה יכול להיות?" אמא שלי שאלה בכעס.
"אמא נוווווווו"
"לא ממש לא 'נוווווווווווו'. איך זה יכול להיות שילד בכיתה י"ב יקבל 60 במבחן בפיזיקה?"
"אמא, תקשיבי רגע, את צודקת, לא למדתי למבחן וחיפפתי. זה לא יקרה שוב" אמרתי.
"זה גם מה שאמרת לי על המבחן בביולוגיה",היא אמרה,"והכי גרוע זה שקיבלת את המבחן לפני שבועיים והסתרת אותי ממני. איך זה יכול להיות שהמורה שלך לפיזיקה מתקשרת אלי היום באמצע העבודה ושואלת אותי למה אתה לא מביא את המבחן חתום"
היה שקט.
"ראיתי את המחברות של הבת של השכנה",היא הוסיפה,"מסודרות ונקיות. אני לא אתפלא אם היא קיבלה במבחן מעל תשעים וחמש".
"היא קיבלה מאה ועשר" מלמלתי.
"מה אמרת?"
"אמרתי שהיא קיבלה מאה ועשר"אמרתי בביטחון.
"מתוך…?"
"מאה וחמש"
"ואיך זה?"
"היא כתבה משהו ברמה של פסיכומטרי"
"הפעם אני אוותר לך", היא אמרה לי,"אבל במבחן הבא שאתה מקבל פחות מ-90 אני מפסיקה לך את החוג ואתה לא חוזר הביתה יותר מאוחר מ-10"
"בסדר" אמרתי ועליתי לחדר שלי.
הסתכלתי בלוח מבחנים וראיתי שהמבחן הבא הוא מחר. בחשבון.
אין בררה. התקשרתי לשיר.
"היי לאב"
"היי"
"תקשיבי, מדובר פה בסכנת חיים , אני יכול לבוא אליך ללמוד?"
"בטח, רק יש סיכוי שתבוא עוד רבע שעה? אני בדיוק בדרך למקלחת"
"אין בעיה"
"ביי"ניתקתי.
"אווווווווווווו 'לאב'. מי זאת יכולה להיות?" אחותי, אמילה, אמרה בגיחוח.
"סתמי" נהמתי וטרקתי את הדלת.
ניצלתי את הזמן והתקלחתי גם ואז אספתי את הספרים והמחברות ויצאתי מהבית.
הלכתי שני צעדים והגעתי אל הבית של שיר ואחיה.
צלצלתי בפעמון.
"היי" שיר אמרה בחיוך ביישני.
"אני מקבל נשיקה?" שאלתי אותה.
היא התמתחה על קצות אצבעותיה ועדין לא הגיעה אלי.
מה לעשות שאתה מטר תשעים.
נישקתי אותה ונכנסתי.