אהבה ישנה ואחריה חדשה 23 חלק א'

לא רציתי לחלק את הפרק לשניים ולמתוח אתכם אבל הפרק היה ארוך מדייי!!!
סורי!!!! אני מעלה את שני הפרקים ביחד כי אני ממש לא רוצה למתוח אתכם!!!!
סורי!!!! ;) אבל יש לכם מזל והעלתי את שני הפרקים ביחד!!!!

"נועה… אמא שלי רוצה שאני אעבור איתה למילאנו." הוא אמר.
"מה?!" זעקתי.
'אמא שלי רוצה שאני אעבור איתה למילאנו… למילאנו… למילאנו…' זה כל מה ששמעתי במשך כמה דקות.
"למילאנו?! למה איך מתי? למה?!" שאלתי אחרי שזה הפיק להדהד במוח שלי.
"אמא שלי קיבלה הצעה מהעבודה שלה. הצעה של פעם בחיים. אמא שלי עובדת בעיצוב אפנה אז מציעים לה לעבור לאמריקה לשלוש שנים פלוס מינוס ולעזור שמה בתצוגת אופנה. זה לא עולה לה אפילו אגורה נותנים לה בית ומסדרים לה הכל. והיא נוסעת בסוף החופש הגדול."
"אבל למה איתך??"
"היא מרגישה שמאז הגירושים עם אבא שלי אני והיא התרחקנו אז היא רוצה שאני ייסע איתה כדי להיות איתה והכל. וכמובן שאני אמשיך ללמוד אבל שמה."
"אבל… לא! אתה לא יכול לנסוע!!!! אתה לא יכול לעזוב אותי! סוף החופש הגדול?! אבל זה כל כך קרוב!! אנחנו בתחילת חודש יוני!! זה אומר שיהיה לנו רק עוד שלושה חודשים יחד?! למה אתה חייב לנסוע איתה??" ייבבתי.
'נועה אל תהיי אגואיסטית! את צריכה לשמוח בשבילו.' אמר לי קול אחד בראש. וקול אחר אמר 'הוא לא יכול לעזוב אותך רק עכשיו הפכתם להיות זוג! איך זה יהיה אפשרי לחיות בלעדיו?! חוץ מזה אם הוא ייסע אני לא אוכל שלוש שנים לא לצאת! אני איהיה חייבת להמשיך הלאה!!! ואני לא רוצה להמשיך הלאה מסיימון!! מה לעשות?!' הייתי קרועה בדילמה ביני לבין עצמי.
"נועה את חייבת להבין. אני לא יכול להשאיר את אמא שלי לבד במילאנו."
"ואין לך אחים או משהו שיכולים לנסוע איתה?" זכרתי במעורפל שהוא אמר לי משהו על אח או משהו כזה אבל הכל היה מעורפל וכל מה שיכולתי לחשוב עליו הוא שסיימון נוסע למילאנו! 'אוקיי זה עדיין לא בטוח יכול להיות שהוא יישאר!' עודדתי את עצמי.
"נועה אח שלי גר בספרד עם אשתו ושני ילדים. הוא לא יכול לעזוב הכל ולנסוע למילאנו. אני מצטער." הוא אמר והתיישב לידי בספה.
"לא!" אמרתי והתחלתי לבכות כמו ילדה. סיימון רק ישב לידי וניחם אותי.
אחרי משהו כמו חצי שעה נרגעתי והתחלתי להשלים עם המצב. סיימון עובר למילאנו לשלוש שנים ויותר ואין שום דבר שתוכלי לעשות עם זה חוץ מ…………..
"סיימון…. ואם אני אעבור איתך למילאנו?"
"מ….מה?!" הוא נראה המום.
"כן תחשוב על זה אנחנו ניהיה ביחד במילאנו והכל!"
"נועה זה לשלוש שנים. איך את תוכלי להיות כל כך רחוק מההורים שלך? ואת לא תוכלי להכריח אום לזרוק הכל לעבור מילאנו רק בשבילי."
ידעתי שהוא צודק אבל פשוט לא יכולתי לעזוב אותו לשלוש שנים!!
ידעתי שנצטרך להיפרד שהוא יעזוב אז החלטתי לבלות איתו ולהיות איתו כל רגע פנוי עד שהוא יעזוב. הוא לא יעזוב בלי לחשוב על כל הרגעים המהנים שלנו יחד.
"טוב אז אתה רוצה להמשיך לראות את הסרט או לא? הפיצה מתקררת!" צחקתי וסימנתי לו להתקרב אליי יותר.
"כן. בטח." הוא אמר מופתע מהשינוי המיידי במצב הרוח שלי אבל זרם איתי והתקרב אליי.
המשכנו לראות את הסרט ולהגניב נשיקות מדיי פעם.
כשנגמר הסרט סידרנו את הכל ואמרתי לו שאני עייפה ושאני הולכת לחדר לנוח קצת.
אבל ת'אמת? הלכתי לחדר לבכות קצת…. עדיין לא השלמתי עם העובדה שעוד שלוש חודשים סיימון יעלם לשלוש שנים אבל לא תכננתי להראות לו את זה.
זהו זה נגמר… אני מתארת שהאושר שלי תוכנן ל-4 ימים קצרים…
חשבתי לעצמי. תכננתי לרחם על עצמי עד שכולם יגיעו מה שלא ייקח עוד הרבה זמן.
-אחרי שעה-
"נועה!!!!" צעקו לי כמה בנות האוזן. "את לא מבינה כמה כיף היה!! חבל שהפסדת את זה!! הבאנו לך תמונות." רק עכשיו קלטתי שאלא היו ענבל ושני. אמממ כנראה נרדמתי….
"נועה??? מה קרה????" הם שאלו מודאגות. אמממממ כנראה הם שמו לב לעיניים האדומות שלי.
כלום…. רציתי לענות להן אבל כלום לא יצא ממני חוץ מגל בכי חדש שפרץ ממני.
נשמעה דפיקה בדלת.
"בנות אתן כאן? נועה איתכן?" שמעתי את הקול של סיימון שאל.
הנדתי בראש לכיוון של שני וענבל והן הבינו את הרמז. ענבל לחצה על שני כאילו להגיד שהיא מטפלת בזה ומעקה לסיימון שאני במקלחת.
"אהה אוקיי טוב אני יחזור מאוחר יותר" הוא ענה והלך.
"אוקיי נועה. מה קרה?!??!?!?!"
לא הצלחתי להוציא כלום אז בין ההתייפחויות מלמלתי להן משהו על מילאנו ועל סיימון וסוף החופש הגדול ושלוש שנים. טוב לפחות ככה זה נשמע לי.
"סיימון עובר למילאנו לשלוש שנים בסוף החופש הגדול?" שאלה שני.
ענבל הסתכלה עליה כלא מבינה איך היא הבינה אותי ואז היא קלטה על בעצם כל ההתייפחות.
הנהנתי באש לשני והמשכתי להתייפח.
אוקיי נועה אנחנו לא נותנות לך לבלות את שלוש החודשים האחרונים שלך עם סיימון במיטה מרחמת על עצמך!! את צריכה לבלות איתו!" אמרה לי ענבל.
"אני יודעת…" מילמתי "אני לא יכולה!…"
"כן את כן יכולה עכשיו קומי וכנסי למקלחת אנחנו נמצא לך משהו ללבוש ואני את בן שני וסיימון מבקשים מהמורים לצאת לבית הקפה הקרוב ושישתנו יוצאים ביחד ברור לך?!" היא אמרה בתקיפות שלא יכולתי לעשות שום דבר חוץ מלהנהן.
התקלחתי וכשיצאתי מצאתי את שני יושבת עם בגדים בשבילי אבל לא מצאתי את ענבל. שני אמרה לי שהיא הלכה להודיע לבנים ושאול את המורים.
ענבל חזרה אחרי כמה זמן עם חיוך ניצחון פרוש על פניה אז הבנתי שאנחנו יוצאים היום לבית קפה.
-בבית הקפה-
"כן אני יודעת! יאו איזה מצחיק זה היה אתם לא מבינים…. כן נכון?!" נשמעו צעקות ודיבורים מסביבי אבל אני התעלמתי מכולם.
וניקרתי בשקט את הסלט שלי.
ענבל ושני ניסו לעודד אותי אבל כלום לא עזר רק רציתי לחזור כבר הביתה.
כשסוף זוף נגמרה הפגישה וחזרנו למלון סיימון עצר אותי מאחורי כולם ואמר לי
"נועה תקשיבי אם זה קשה לך אני יכול להגיד לאמא שלי לא תודה ולהישאר כאן איתך."
אבל ראיתי שההחלטה הזאת תקשה עליו ושהוא רוצה לבלות עם אמא שלו אז ארזתי את כל האומץ שהיה בי הוצאתי חיוך ואמרתי לו:
"זה בסדר! אני בטוחה. אתה הרי תבוא לבקר את אבא שלך לפעמים? אז אנחנו עוד ניפגש."
"אהה כן שכחתי להגיד לך. כל חודשיים אני חוזר לביקור של שבוע אצל אבא שלי."
"נו זה מעולה. עכשיו בוא ניכנס הם בטח שוב דואגים לנו. נכנסנו למלון ואני הלכתי ישר למיטה שלי.
רק עוד יומיים ואני בבית.
-במטוס חזרה הביתה,אחרי יומיים-
צחקוקים צעקות ודיבורים נשמעו סביבי אבל אני ישבתי עם סיימון והעמדתי פנים ישנה.
היומיים האחרונים בפריז לא היו משהו למרות שהתאמצתי להעמיד פנים שכן. במגדל אייפל היינו בערב כשכל האורות דולקים ואני וסיימון התנשקנו מול כל האורות והיום האחרון של הקניות גם לא היה מסעיר קניתי הרבה דברים כדי שהם לא יחשדו אבל לא התלהבתי.
רק חיכיתי לרגע הזה שאני במטוס.
הרגשתי שוב את השפתיים של סיימון על המצח שלי.
אחרי כמה זמן החלטתי "להתעורר" והרמתי ידיים ופיהקתי. הסתכלתי על סיימון במבט ישנוני ונתתי לו נשיקה.
"תראו מי החליטה להתעורר! מי אם לא היפיפייה הנרדמת בכבודה ובעצמה!!" קרא בן במטרה להצחיק את כולם. וזה הצליח.
"את באמת יפיפייה וממש חמודה כישנה." לחש לי סיימון והסתכל עליי במבט אוהב.
"אוווווווו" אמר בן שהיה מולנו והקשיב להכל.
"סתום אידיוט!" אמרתי לו. אחר כך המשכנו לדבר ולצחוק וזה וחיכנו שננחת.