אהבה בדלתיים סגורות חלק י"ג

ז'רארד מיד ידע שהוא הלך רחוק מדי.דמעות התגלגלו מעיניו של אמיל,אבל הוא נשאר לעמוד.הוא הושיט את ידו לבקבוק שלו ושתה ממנו כמה לגימות.לאחר מכן ניגב את דמעותיו בשרוולו והסתובב חזרה לגז.הוא סיים לבשל וכיבה אותו.ז'רארד הרכין את ראשו והתיישב בחזרה.אמיל הגיש לו את צלחת מלאה בביצים מקושקשות.הוא הניח על השולחן לחם לבן שקנה בבוקר וקערה של תפוחים קלופים וחתוכים."תאכל עד שתיחנק.אם אתה לא אוכל לפחות תפוח אחד,שתי פרוסות לחם,ואת כל הצלחת שלך,אני מחטיף לך מכות כאלה,שהנכדים שלך יוולדו עם פציעות…"סינן אמיל בכעס.הוא התיישב מולו והתחיל לאכול.האם אי פעם הכריחו אתכם לאכול? סביר להניח שלא,לכן אתם לא מנחשים מה ז'רארד הרגיש באותו רגע.ז'רארד אכל מעט במשך שנים,ופתאום אמיל הכריח אותו לאכול,הרבה יותר ממה שאכל בדרך כלל.הוא הרגיש בחילה עזה,כאילו הוא ממלא את הבטן שלו עד התפקעות."נו תאכל! אל תטריף אותי!"האיץ בו אמיל.ז'רארד נעץ בו מבט רצחני בעיני הזכוכית הכחולות שלו."תאכל כבר!"המשיך אמיל להאיץ בו.ז'רארד אכל עד שרצה להתפוצץ,ועד שאמיל חייך חיוך שבע רצון והניח את ידו על גב כף ידו החלקה של ז'רארד."בכל ארוחה אני מפקח עליך.עד שתחזור למשקל תקין!"הוא חייך.ז'רארד ניגב את פיו במפית והזעיף את פניו."נו אל תכעס עליי בבקשה…אני רק רוצה שתישאר בחיים…"אמר אמיל והרכין את ראשו.ז'רארד הרגיש איום ונורא."מפגר…"הוא סינן.הוא שחרר את ידו,קם בהפגנתיות מהשולחן,נכנס לחדרו ונעל את הדלת.אמיל הניח את מצחו על השולחן והדמעות חרצו בלחייו.כל מה שהוא עושה לא מצליח לרכך את ז'רארד,הוא נשאר בעל לב אבן אנוכי.הוא זכר את ההבטחה,אבל חשב,ואלה היו מחשבותיו שלו "אני לא שם קצוץ על הבטחה לבן אדם שמתייחס אליי ככה!".לכן הלך בחזרה לאמבטיה.הוא בחר במהירות את הארון שלו,פתח אותו והוציא את סכין הגילוח שלו.הוא הפשיל את שרוולו עד למרפק ונשך את שפתיו,הוא חייב להיות אמיץ ולא לפחד מהכאב ביד,זה הרבה פחות גרוע מהכאב בלב.הוא הניח את התער על זרועו והחל לחתוך אותה.חתכים עמוקים,מלאים בדם,שמילאו את הכיור בנוזל ארגמני וסמיך.לאט לאט,ביד רועדת,חרט אמיל משהו על זרועו.אילו הסתכלתם היטב,הייתם רואים שהמשפט הוא "אני חסר תועלת".הוא טבל את אצבעו בדם שזלג על כיור החרסינה הלבן,וכתב בעזרתה על המראה "אני מצטער,נשברתי".לאחר מכן ניגב את עיניו בידו,ונוכח לדעת שכעת פניו מלאים בדם.הוא הפעיל את זרם המים,שטף את ידו ואת הכיור,אך את הכתובה השאיר.כעת נראתה החריטה על זרועו ברורה מתמיד.הוא הביט בה זמן רב ולאחר מכן הפשיל בחזרה את שרוולו.הוא התיישב על הספה בסלון ושתה מהבקבוק שלו עד שהתרוקן לגמרי,לאחר מכן הלך להביא אחד חדש.

בדרכו החוצה,פגש ברוזה."בוקר טוב רוזה…"הוא חייך וניסה להיראות פחות אומלל."בוקר טוב אמיל!"היא צחקה."האם ז'רארד כבר התעורר?"היא שאלה."ברור,מזמן.לכי לחדרנו."הוא ענה.הוא נתן לה את המפתח שלו."רק תישארי שם עד שאחזור,זה לא ייקח לי זמן רב.אני רק הולך להביא עוד יין."הוא אמר.רוזה הנהנה אך החמיצה את פניה.היא הלכה לחדרם ופתחה את הדלת.חדרם היה מסודר להפליא,מבריק מניקיון.רוזה נכנסה לרגע למקלחת,כדי לסדר את שיערה ולהתיז בושם,ונחרדה למראה הכתובת על המראה.אמיל,בטיפשותו,שכח להחזיר את התער למקומו או לשטוף אותו.הוא נח על השיש המבריק,מגואל בדם.רוזה יצאה מהמקלחת באותו רגע,ומיהרה לדפוק על דלת חדרו של ז'רארד."עזוב אותי…"היא שמעה אותו אומר בקול רפה."אונז',זו רוזה! תפתח מהר! יש בעיה!"היא אמרה.למשמע קולה,מיהר ז'רארד לפתוח את הדלת.רוזה נראתה היסטרית מאוד,ודמעות נראו בזוויות עיניה."מה קרה רוזה? תירגעי בבקשה ותפסיקי לרעוד."הוא אמר בקול שקט."אתה…אתה חייב לראות…"היא אמרה בקול רועד.היא משכה אותו אל האמבטיה,ברגע שז'רארד ראה את הכתובת על המראה,הוא הרגיש את ליבו מתבקע לשניים.הפעם הוא ידע שזו אשמתו המלאה.בגלל הדרך בה דיבר אל אמיל בארוחת הבוקר.זו אשמתו,אשמתו היחידה והבלעדית."ז'רארד? אתה בסדר? למה אתה כזה חיוור?"היא שאלה."אני…לא אני בסדר…"הוא אמר."לך למטבח,אני אכין לך תה ואמחק את הכתובת…"היא הפעילה את הברז.הוא אחז בפרק ידה בעדינות."תשאירי אותה בבקשה,אטפל בזה אחר כך…"הוא אמר בשקט.