אהבה זו לא אדה פרק 11+ שיר :)

אוקי, אז כמו שריציתי מההתחלה זה לצרף שיר לסיפור וככה לעשות כמו שעושים בטלוויזיה שיש מוזיקת רקע וזה גורם לך לרצות לבכות את הנשמה. זה פרק שהקדשתי לו שעתיים מהזמן שלי, וגם בכיתי שכתבתי אותו. לא כל כך יודעת למה, אבל בכיתי. טוב, אז תיכנו את הטישו, כי הנה זה בא:

"מה? לא, אני אל עולה על זה!" התרחקתי ממכונת ההרג הכחולה של אלכס: אופנוע.
"מה לא בסדר באופנוע?" אלכס לא הבין מה הבעיה.
"כולו! זה מה שלא בסדר! הדבר הזה-" קטעתי את עצמי. אני לא רוצה לעלות על הדבר המחריד ש…
"מה? הדבר הזה מה?"
״כלום.״ ניסיתי להתחמק.
״מה מפריע לך? בגלל כל הבחורות שנסעו עליו איתי?״
"על מה אתה מדבר?" שאלתי בבלבול.
"נו, זה אופנוע! מה כל כך נורא בו? זה בגלל שאני נוהג בו? את לא בוטחת בי?" הוא שאל מעט עצבני.
"מה הקשר? אני לא עולה על אופנוע איתך!"
"אז זה כן בגללי!" הוא צעק עלי.
"זה לא קשור אליך!" התחלתי להתעצבן.
"אז למה את לא רוצה לעלות על אופנוע איתי?!"
"בגלל שהמכונה הזאת לקחה את החיים של אמא שלי!" צרחתי.
הוא שתק, מבויש.
נשמתי עמוק. לא האמנתי שהרגע הוצאתי את זה מהפה.
"אנ… אני מצטער. לא התכוונתי." הוא תפס בכתפיי אבל ניערתי אותו מעלי.
"תעזוב אותי." ניסיתי להחניק את הדמעות שעלו בי. לא הזכרתי את הסיבה למוות של אמא שלי הרבה זמן. המכונה המחורבנת הזאת עלתה לאמא שלי בחייה. בגלל הנהג השיכור והאופנוע המחורבן שלו… שהייתי קטנה, תמיד דמיינתי שאמא שלי עדין חייה, אבל נמצאת בחופשה ארוכה ארוכה וכל רגע היא תחזור. חבל שהמציאות זה לא הדמיון.
"אן-"
"תעזוב אותי!" צעקתי בקול רועד והתחלתי ללכת משם, דמעות יורדות מעני שאני נזכרת בזה שוב ושוב: אמא שלי מתה.

התיישבתי על ספסל ברחוב ובכיתי. הצלקת של המוות של אמא שלי נפתחה שוב, ועכשיו היא כואבת יותר תמיד. עם כל מה שקרה, עם ליאורה, דניאל, אלכס… תמיד שהייתי צריכה אותה יותר מכל, היא לא הייתה איתי. היא הייתה האדם שהכי נקשרתי אליו, מודל החיקוי שלי, מי שתמיד אהבתי ללכת אליו ולהתכרבל ביחד בספה ולראות סרט טוב.
שבתי ונזכרתי ביום ההוא, היום הנורא מכל: יום המוות של אמא.
-פלאשבק-
״ביי, ניפגש מחר!״ קראתי לבובי. הלכתי לבדי הביתה, אפילו שהוא טיפה רחוק מבית הספר שלי. למה? כי הרגשתי יותר מבוגרת מתמיד שמלאו לי עשר עד לפני כמה שבועות. סוף סוף עברתי את הגיל הקטן עם הספרה האחת, עכשיו אני במגרש של הילדים הגדולים! שהיה לי יום הולדת, לא הפסקתי להתרברב ולספר לכולם כמה גדולה אני. אמא הכינה לי עוגה ענקית בצורת פלטת צבעים, עם קרמים בצבעים שונים בשביל הצבעים על פלטת הצבעים. אהבתי אומנות מאז שאני ילדה קטנה, ועכשיו אמא אפילו הכינה לי עוגה של אומנית, כמו שהיא אמרה. בגללה גם התעניינתי בציור. היא אחת מהאומנות הכי מוכשרות שאני מכירה, והציורים שלה יוצאים מן הכלל. היא גם הכירה לי את דנה, החברה שלה שבמקרה היא גם מורה לאומנות. היא רשמה אותי לכיתה שלה ומאז כישורי האומנות שלי רק הלכו והתפתחו. בגלל שכל כך רציתי לעשות את אמא גאה, ציירתי לה ציור מיוחד שאני מתכוונת לתת לה היום.
הגעתי הביתה ופתחתי את הדלת, ריחות הבישולים הנפלאים של אמא הסתננו בכל רחבי הבית וקיבלו את פני .
״אני בבית!״ קראתי וסגרתי את הדלת מאחורי.
״אנבל? זאת את?״ אמא שלי קראה מהמטבח.
״כן!״ קראתי חזרה והנחתי את התיק שלי בסלון.
אמא שלי יצאה מהטבח עם מגבת בידה והסינר האדום שלה קשור סביב מותניה. ״הי מותק!״ היא חייכה חיוך גדול וחיבקה אותי חזק. נדף ממנה ריח וניל נעים, שתמיד אהבתי אצלה. היא סרקה אותי בענייה האפורות, שיערה בלונדיני והמתולתל נפל כל כתף שמאל שלה, וידיה העדינות אחזנו בפני. תמיד אמרו לי שאני דומה לאמא, אבל היא התעקשה שלא, כי אני שונה ומיוחדת ואין אף אחד כמוני. ״ יש לי חדשות טובות בשבילך!״
״איזה חדשות?״ שאלתי בצפייה.
" אני יספר לך אחרי האוכל, טוב?״
הנהנתי בהסכמה והלכתי ביחד עם אמא למטבח.

״תודה אמא, זה היה ממש טעים.״ אמרתי ושמתי את הצלחת בכיור.
״בבקשה, אני תמיד שמחה לבשל בשבילך.״ היא חייכה בחמימות ושמה גם את הצלחת שלה בכיור.
״מה החדשות הטובות?״ ישר הגעתי לנושא.
היא צחקקה וירדה על בירכיה כך שהייתה באותו גובה עניים כמוני.. ״דיברתי עם דנה לפני שעה, והיא אמרה לי שהציור האחרון שלך היה כל כך יפה,״ היא עצרה לרגע. כל גופי נדרך, ולא יכולתי לחכות להמשך. ״שהיא שמה אותו בתערוכה העירונית!״
קפצתי בשמחה. ״הציור? שלי? בתערוכה? אני לא מאמינה!״ צחקתי משמחה וחיבקתי אותה חזק.
״אני כל כך גאה בך ילדה שלי!״ אמא שלי נישקה את ראשי.
הרגשתי בשמיים. הכל מרגיש מושלם. רק חבל שזה לא היה ככה לאורך זמן.
-פלאשבק נקטע-
טרטור מנוע נשמע. אופנוע הכחול של אלכס עצר לידי. ״הנה את.״ הוא אמר והוריד את הקסדה שלו.
״אמרתי לך תעזוב אותי.״ אמרתי בקול רועד ומחיתי דמעות מהעניים.
״תקשיבי, אני לא התכוונתי לפגוע… אני מצטער.״ הוא קם מהאופנוע והתיישב לידי בספסל.
״זה לא אתה… זה פשוט הזכיר לי את אמא שלי. היא הייתה…״ משכתי באף. ״היא הייתה האדם הכי קרוב אליי יותר מכולם. היא תמכה בי, אהבה אותי, חיבקה אותי, היא הייתה האמא הכי טובה בעולם.״ חייכתי שנזכרתי בכל הרגעים הטובים שלנו ביחד.
״אז מה קרה? איך היא מתה?״ אלכס חקר.
״אתה באמת רוצה לדעת?״ שאלתי והבטי בעניו.
״אם זה לא נוח לך, זה בסדר, אבל כדי לך להוציא את זה החוצה, זה יגרום לך להרגיש יותר טוב.״ הוא ליטף את ראשי.
״אני… אני רוצה לספר לך.״ משכתי באפי שוב ונשמתי נשימה נרעדת. ״אז ככה…״
-חזרה לפלאשבק-
״הנה הבנות שלי!״ אבא שלי מכנס למטבח.
״אבא!״ רצתי אליו בחיבוק.
״הי אן!״ הוא חיבק אותי חזרה.
״הי מותק.״ אמא שלי חייכה. אבא התקרב אליו נישק אותה.
״איכס!״ נגעלתי. הם שניהם צחקקו.
״אתה יודע שהציור של אן מופיע בתערוכה העירונית?״ אמא העלתה את הנושא לדיון.
״באמת?״ אבא פנה אלי בפרצוף מופתע.
הנהנתי במרץ.
״את יודעת, בגלל שאת האומנית האוהבת עלי, יש לי משהו בשבילך.״ הוא יצא מהמטבח וכעבור כמה רגעים חזר עם מתנה עטופה.
״זה בשבילי?״
אבא הנהן והושיט לי את המתנה. חטפתי את המתנה מידו וקרעתי את העטיפה בהתלהבות. ״אני לא מאמינה! פלטת צבעים כמו של אמא!״ נדהמתי והחזקתי את פלטת הצבעים החדשה שלי. ״תודה תודה תודה! אתה האבא הכי טוב בעולם!״ רצתי אליו וחיבקתי אותו.
״בבקשה ילדה שלי.״ אבא ליטף את שערי.
-פלאשבק נקטע-
״מה הקשר?״ אלכס שאל.
״אולי תיתן לי לגמור? יש עוד כמה דברים לפני זה.״ נזפתי בו. ״אז איפה הייתי?״
-חזרה לפלאשבק-
״גם לי יש משהו.״ אמרתי לאמא ואבא.
״בשבילנו?״ אמא שאלה מופתעת.
״כן, אבל זה יותר בשבילך.״ חייכתי.
״בשבילי?״
הנהנתי במרוצה. ״אני כבר יביא את זה!״ רצתי במעלה המדרגות לחדר שלי. שפתחתי את הדלת, ראיתי את החדר המבולגן שלי ששכחתי לסדר. איפה אני ימצא את הציור עכשיו? חפרתי בחדר, בכל פינה, בכל חור.
״איפה שמתי את זה?״ התעצבנתי והתישבתי על המיטה בכוח. נקישה על מבנה המיטה נשמע. התיישבתי באותה הצורה שוב, והנקישה נשמע שוב. ירדתי המיטה והרמתי את המזרן. שם היה הקנבס עם הציור שלי. עכשיו נזכרתי! החבאתי אותו שם בשביל שאמא לא תמצא אותו שהיא באה לשים בגדים בארון, או שלפעמים היא מסדרת לי את החדר. לקחתי את הקנבס בידי ורצתי במורד המדרגות.
״מצאתי!״ רצתי לאבא שישב על הספה בסלון. ״איפה אמא?״
״התקשרו אליה מהסטודיו והיא הייתה חייבת ללכת, היא הבטיחה שתחזור היא תראה את הציור שלך.״

~אתם לא חייבים, אבל עכשיו אני ממליצה להפעיל ברקע את השיר Amnesia- 5 seconds of summer (קישור מצורף ב'רציתי להוסיף'). תתחילו לקרוא שהמנגינה מתחילה~

״אה.״ אמרתי בקול עצוב. ״טוב.״
אבא ראה את הפרצוף שעשיתי. ״בואי, תראי איתי סרט.״ הוא סימן לי להתיישב לידו. הנחתי את הציור כנגד הספה והצטרפתי לאבא שלי. כעבור כמה דקות של צפייה בסרט, נשמעו דפיקות בדלת. זאת בטוח אמא!
רצתי לדלת ופתחתי אותה. אבל זאת לא הייתה אמא. שני גברים גדולים במדים של שוטר עמדו על מפתן הדלת. ״שלום. אבא נמצא כאן?״ אחד מהם שאל בחביבות. הנהנתי וקראתי לאבא.
חזרתי לצפות בסרט בזמן שאבא דיבר עם השוטרים. השיחה שלהם הייתה שקטה. ״מה?״ אבא אמר בקול רם ומבוהל.
״אבא? הכל בסדר?״ שאלתי.
״אנבל, תעלי לחדר שלך.״ הוא דרש.
״אבל-״
״תעלי לחדר אמרתי לך!״ הוא צעק בקול רועד. משהו לא בסדר. אבא לא צועק עלי סתם ככה. לקחתי את הציור שלי ועליתי לחדר. נצמדתי לדלת ושמעתי במעומם את אבא שלי מדבר עם השוטרים. במהלך השיחה הבנתי שהם מדברים על אמא.
שמעתי את דלת הכניסה נטרקת ואת צעדיו של אבא עולים במדרגות. מיהרתי לשבת על המיטה ולעשות את עצמי עסוקה במשהו.
״אנבל.״ אבא שלי נכנס לחדר. עניו היו אדומות ופרצופו קודר. הוא ניסה להחניק יפחת בכי. ״אנחנו צריכים לדבר.״
אבא אף פעם לא היה ועצוב כל כך. הוא התיישב לידי ושתק לכמה שניות, דמעות ממלאות את עניו.
"אבא, הכל בסדר? מה קרה לאמא?"שאלתי וליטפתי את כתפו.
"אמא…" קולו נחנק. "אמא שלך… בזמן שהיא נסע לסטודיו, נהג שיכור על אופנוע נסע בכיוון ההפוך והיא כמעט עלתה עליו…"
אופנוע?
"היא נבהלה ו… וסטתה מהדרך כי לא רצתה לפגוע בו…" הוא משך באפו ואמר את המילים הבאות: "מכונית התנגשה בצד שלה. היא נפגעה קשה… הרופאים שבאו קבעו את המוות שלה על המקום…" עוד דמעות ירדו מעניו.
הבשורה התחילה לחלל לתוכי. אמא… מתה? ״לא..״ עניי התחילו להתמלא בדמעות.
״אנב-״
״לא!״ צעקתי ופרצתי בבכי. אבא חיבק אותי ובכה ביחד איתי. אמא שלי, האדם הכי קרוב אלי בעולם, מת. לא, זה לא יכול להיות… אמא שלי לא יכולה למות! אבל את הנעשה אי אפשר להחזיר לאחור.. בהלוויה שלה, כולם היו קודרים ועצובים. בכיתי לכל אורך הלוויה. שקמתי לשאת נאום, נשברתי ופרצתי בבכי באמצע. אמא שלי הייתה הדבר היקר לי מכל. אני זוכרת איך הבטי בקבר שלה בכאב, מוקף בזרי פרחים. שמה היה חקוק במצבה האפורה. רוח קרה נשבה ופערה את שיערי, והדמעות לא הפסיקו לזלוג מעני. אני לא מאמינה שאמא שלי שם. היא הלכה אפילו בלי לומר להתראות. אפילו לא הספקתי להראות לה את הציור שלי.
אחרי שכולם הלכו, אני ואבא נשארנו מול הקבר. משכתי באפי ודיברתי אל הקבר. ״אמא…" אמרתי בקול רועד. "אנ… אני רוצה שתחזרי…״ בכיתי. בלי מילים נוספות, הנחתי את הציור שרצתי לתת לה על הקבר שלה. ציור של משפחה אוהבת: אבא, אמא ובת, חובקים אחד את השני. משפחה מאושרת שעכשיו התפרקה. ״את עדיין גאה בי?״ שאלתי בשקט את הקבר. הדמעות שלי צנחו על הקבר שלה. נפלתי על ברכיי ופרצתי בבכי מר יותר מתמיד. "אמא…".
-סוף פלאשבק-
אלכס שתק.
"זה קרה לפני שבע שנים. בזמן הזה אבא שלי הכיר מישהי חדשה -ליאורה- והתחתן איתה. תמיד לא סלחתי לו על זה. הוא שכח את אמא. הוא אהב את אמא שלי, ועדיין התחתן איתה. מאז המוות שלה, נשבעתי שאני בחיים לא יעלה על אופנוע. בגללו, אמא שלי מתה והנהג של המכונית שהתנגשה בה הפך לנכה. בגללו, האופנוען השיכור, הם נפגעו, והוא חי. הוא חי, ואמא מתה…" בזמן שדיברתי סכר הדמעות שלי נפרץ שוב, והדמעות שלי שטפו את פניי.
אלכס לא יכל לשבת בשקט ואסף אותי בזרועותיו. הוא חיבק אותי חזק ונתן לי לבכות על כתפו.
״אמא..״ לחשתי. ״אני אוהבת אותך…״
״אן… היא תמיד תאהב אותך. ואני בטוח שעכשיו היא מסתכלת עלייך, וגאה בך יותר מתמיד.״ אלכס ניסה לנחם אותי וליטף את שערי. חולצתו הייתה ספוגה בדמעות שלי, אבל לא נראה לי שזה הפריע לו. הוא חיבק אותי קרוב אליו ונתן לי להתפרק בין זרועותיו.
הרמתי את ראשי וראיתי שעינו של אלכס גם דומעות.
ניגבתי את דמעותיו עם אצבעותיי. "למה את בוכה?"
"בואי נגיד שאני יודע מה זה לאבד מישהו קורב אליך." הוא משך באפו וניגב את דמעותיו.
״אם זה משפר לך את ההרגשה, אני בטוחה שאמא שלי גם גאה בך.״
הוא חייך חמים. "תודה, אן. אבל אני בטוח שהיא גם בוטחת בי, ויודעת שאת איתי על האופנוע, את לא תפגעי."
"אלכס…"
"אן, את צריכה להתגבר על הפחדים שלך, בנקודה אחת או אחרת. גם אם זה לא היה האופנוע, משהו אחר היה הורג את אמא שלך. זה גורל.
"אני… אני לא מסוגלת. אתה צודק, אבל אני מפחדת." הסברתי וניגבתי את דמעותיי.
"אני יודע מה את מרגישה," הוא תפס בפני בעדינות. " ואני יכול להגיד לך שאת תרגישי טוב אחרי שתתגברי על הפחד שלך. אם באמצע הנסיעה את מרגישה לא בטוחה, תגידי לי ואני יעצור. את מוכנה לעלות על האופנוע?״
הנהנתי חלושות.
שנינו עלינו על האופנוע. חיבקתי את אלכס מאחורה בכדי לא ליפול. אפילו שפחדתי מהנסיעה ותיעבתי את האופנוע, הרגשתי בטוחה יותר שחיבקתי את אלכס. חום הגוף שלו וריח האפטרשייב הקלוש שנדף ממנו הרגיעו אותי וגרמו לי להבין שכל עוד הוא איתי, אני מוגנת. אפילו שאמא שלי לא איתי, אני בטוחה שהיא עדיין אוהבת אותי, וגאה בי. נראה לי שאלכס זה אחד הדברים שהיא גאה בו מכל.