אהבה זו לא אגדה פרק 9

"תעזרי לי." אמרתי ישר שנכנסתי בדלת, ודנה קפצה בכיסא שלה מרוב הפתעה.
"אן, לפחות תדפקי בדלת! עוד שנייה ועשית לי התקף לב, אני לא כזאת צעירה ." דנה התלוננה והמשיכה לכתוב על הנייר.
~
דנה, אחת מהאנשים שתמיד תרצו לצידכם. היא מבוגרת, עברה כבר את החמישים, אבל הנשמה שלה צעירה כאילו היא בת 20. היא הייתה ועדין המורה שלי לציור והכי טובה בתחום. היא מלמדת בכיתה בבית ספר לאומנות קטן שאני הולכת אליו פעמיים בשבוע בשביל שיעורי האומנות שלה. אני מכירה אותה מגיל קטן, והיא ואמא שלי היו חברות הכי טובות עד שהיא מתה. היא גם מכירה אותי הכי טוב, ותמיד היא הייתה כמעין דודה שנייה שלי. כל פעם שיש לי בעיה אני פונה אליה לעזרה, היא תמיד עזרה לי בהכל. שאבא שלי וליאורה התחתנו, היא הייתה שם בשבילי, ותמכה בי ככל שיכלה, הרי היא בעצמה ידעה איך זה מרגיש.
~
"מצטערת,מצטערת." התנצלתי והנחתי את הדברים שלי ליד מעמד הציור שלי.
"מה יש שבאת כל כך מוקדם? הכיתה אמורה להתחיל עוד שעה בכלל."
"אני חייבת את העצה שלך." לקחתי כיסא והתיישבתי לידה.
"שנייה, אני רק יגמור פה. אני עובדת על השיעור הבא שלכם, ואני בטוחה שתאהבו אותו." היא אמרה בחיוך וסיימה לכתוב את המילים האחרונות. "הנה, גמרתי." היא אמרה בצהלה ופנתה אלי. "עכשיו, מה קרה חומד? זאת שוב האמא החורגת שלך?"
"לא, זה לא קשור אליה. זה בעיית בנים." אמרתי לה.
"בנים," היא שרקה. "את זה לא שמעתי מזמן. מה העניין?"
"יש מישהו חדש שהגיע לבית הספר שלנו לפני חודש בערך, והוא…. אני לא יודעת, אני פשוט מרגישה אליו משהו. לא מזמן הסתבר לי שהוא מרגיש את אותו הדבר-"
"נו, אז למה את נראית חיקוי גרוע של הצעקה של מונק? את אמורה לשמוח!" היא קטעה אותי.
הבלעתי חיוך. היא תמיד מזכירה ציורים מפורסמים בשביל להסביר מצבים. "לא נתת לי לגמור. הוא מרגיש אלי אותו הדבר, אבל אני מפחדת." הסברתי.
"ממה יש לך לפחד? הוא ילד רע במובן המילולי?" היא שאלה.
"כן, קצת, אבל זה לא למה אני מפחדת. אני מפחדת להיפגע שוב מאהבה. דניאל השאיר לי צלקת בלב, ואני מפחדת שמערכת יחסים חדשה תפצע אותי שוב. את מבינה?"
"כן, אני מבינה מותק. את יודעת, גם אני פעם הייתי צעירה, ושהיתי צעירה גם לי הייתה אהבה. היה איזה בחור, שאהבתי פשוט מעל הראש, ממש אהבת חיי." היא פתחה עם נאום הזיכרונות שלה. "הוא היה רחב כתפיים, עם שיער גולש, שרירי, וריח-"
"לפואנטה." קטעתי אותה לפני שתתחיל עם התקף נוסטלגיה.
"סליחה, נסחפתי קצת." היא חייכה. "בקיצור, הוא בחר בי מכל הבנות. תאמיני לי, הייתי יותר מחויכת מהמונה ליזה. הייתה לנו מערכת יחסים ארוכה ופורה, וחשבתי שהכל פשוט מושלם, עד שהגיע רחל כהן." היא ביטאה את השם כמו קללה. "היא הייתה בלונדינית מנופחת, שכל הבנים הזילו עליה ריר. ומה הוא עשה? נגרר אחרי כולם. יום אד תפסתי אותו מתנשק איתה. בכיתי ימים על גבי ימים, בקושי אכלתי, בקושי יצאתי מהבית, לא רציתי להתאהב שוב. אפילו התינוק הבוכה לא בכה כמוני, ככה גרוע זה היה. אבל יום אחד, פגשתי בחור חדש. נתתי לכאב של העבר לעצור אותי? לא, אני כן האמנתי באהבה חדשה, ועכשיו הוא בעלי ואב לילדי. אם לא הייתי מפחדת כל כך מאהבה, מי יודע מי היה הבעל שלי היום? אולי אפילו הייתי רווקה. אז מה את חושבת, תתני לו צ'אנס?" היא סיימה את סיפורה.
אולי היא צודקת. אם אני ימשיך להתכחש לרגשות שלי כל הזמן, לעולם לא אוכל לנהל מערכת יחסים רצינית. אבל מצד שני, אני יודעת שהוא מזיין כמעט כל בת שהוא פוגש, אז רוב הסיכויים שהוא יבגוד בי.
"אני לא יודעת, דנה." אמרתי לבסוף. "הוא בחור כזה שרודף אחרי בנות אחרות, אז מה אם הוא יבגוד בי? מה יקרה אם לבי ישבר שוב? את יודעת כמה זה פוגע?"
"יקירתי, את חושבת יותר מדי!" היא הנידה בראשה. "פשוט תני לדברים לקרות. תזכרי, הכל לטובה."
נאנחתי. "בסדר. אבל אם הוא יפגע בי, מותר לי להגיד 'אמרתי לך'?"
היא צחקה. "כן, מתי שבא לך. עכשיו, כדי שנתחיל את השיעור." היא אמרה וקמה ממקומה. הבטי בשעון שעל הקיר. כבר 4? משום מה, הזמן תמיד עף עם דנה.
קמתי גם אני מהכיסא ונעמדתי מול כן הציור שלי, בעוד הדלת נפתחת וילדים ממהרים פנימה.
בזמן שהוצאתי דברים מהתיק שלי, פתאום מישהו כיסה את עני. "מה שלום וואן גוך? כי רק חצי שומעים אותך." שמעתי קול מגחך.
"מצחיק מאוד, סאם." הורדתי את כפות ידו מעניי והסתובבתי לראות אותו מחייך.
~
סאם, החבר/ בן הדוד הכי טוב שיש. אנחנו ביחד מגיל 0, ותמיד אהבנו לבלות ביחד. הוא הילד השובב והמתולתל, עם תלתלים חומים, אף חצוף, ועניים כהות ושובבות שעוזרים לזהות אותו כמישהו שאוהב לעשות צרות. הוא, בדיוק כמוני אוהב לצייר, אבל הדרך שלו לצייר היא די… מבולגנת. הוא לא נמצא בכיתה שלי , אלה בכיתת ציור אחרת, אבל אני רגילה שהוא מדי פעם בא לבקר אותי בשיעורים, ולדנה זה לא מפריע. הוא בן דוד מצד אמא שלי, אבא שלו, דוד שלי, מת מהתקף לב בגיל צעיר ועכשיו הוא נשאר רק עם אמא שלו. אפשר לומר שהוא המזכרת היחידה שנשארה לי מאז שאמא שלי מתה.
~
"באת לבקר לפני השיעור?" שאלתי בזמן שהוצאתי את המכחולים שלי מהתיק.
"אה, כן ולא." הוא ענה.
"מה זאת אומרת?"
"אני מתכוון… טוב, את תראי. דנה בטח תסביר לכם." הוא משך בכתפיו ולקח כיסא קרוב, מתיישב לידי וצופה בי בעודי מוציאה את הדברים שלי מחוץ לתיק.
"תגידי, יש בחורים?" הוא חקר.
"הי, זה לא תמיד עניינך." צחקתי וגמרתי לארגן את הדברים שלי.
"מה? אני רק רוצה עזור." הוא נשען לאחור על הכיסא ושילב את ידו מאחורי ראשו.
"ומה עם ניקול? איך אצלכם הולך?" חקרתי גם אני והתיישבתי בכיסא שלי.
מבטו של סאם נפל והא חזר לשבת בצורה רגילה. "נפרדנו." הוא אמר בשקט.
"אוי, אני מצטערת, לא ידעתי. מה קרה?" ניסיתי לנחם אותו.
"זה.. פשוט לא עבד. אני אוהב אותה והכל, אבל זה כבר לא אותו הדבר. אנחנו בקושי מדברים, בקושי ביחד, כל אחד עם העיסוקים שלו… אז פשוט החלטנו לחתוך את הקשר. ככה לשנינו היה טוב." הוא אמר בקול עצוב.
הבנתי איך הוא מרגיש, מבולבל ומאוהב. אולי אני יספר לו על אלכס? רק בשביל לרומם את רוחו. לא, לא כדי. חסר לי רק שהוא יפלוט את זה בארוחה משפחתית ואז ליאורה תגלה… לא, אני לא יספר לו. לפחות לא עכשיו.
"כולם למקומות!" דנה מחא כף. כולם הלכו למקומות שלהם, ועדיין היו ילדים לא מוכרים שנכנסו בדלת.
"יש לי הודעה." קראה דנה. "כיתת האומנות החופשית של מקס הוצפה, אז כל התלמידים שלו עוברים לכיתה שלנו עד להודעה חדשה."
רוב התלמידים התחילו לדבר. חלקם מתלוננים, חלקם מתרגשים, וחלקים פשוט רוטנים על זה שמישהו הפיל להם את המכחולים על הרצפה.
"שקט!" היא ביקשה בקול רם. חלק השתתק וחלק המשיך ללחוש בשקט.
"אז זה למה אתה כאן?" שאלתי את סאם בלחישה.
"כן." הוא החזיר בלחישה. "אל תדאגי, נעשה פה כיף חיים." הוא קרץ ואני צחקקתי בשקט.
אחרון התלמידים מהכיתה של סאם נכנסו לבפנים. אחד מהם נשאר עומד ליד הדלת.
"מה אתה עומד כמו פסל? שב." דרשה ממנו דנה. הרמתי עניים והלב שלי קיפץ מהחזה.
הוא הופתע בדיוק כמוני. "מה את/ה עושה כאן?" אני ואלכס קראנו ביחד.