אהבה זו לא אגדה פרק 44- הפרק האחרון

כן, היום הזה הגיע. זה רשמי- זה הוא הפרק האחרון של הסיפור 'אהבה זו לא אגדה'. אני לא רוצה לחפור לכם הרבה עכשיו, אז תקראו קודם את הפרק, ואז נתחיל עם החפירות, אוקי?

"אמא?" שאלתי בקול חלש.
"מותק, כמה גדלת!" היא קראה נרגשת, סורקת אותי מלמעלה למטה. "נהפכת ליפיפייה אמתית!" היא נכנסה לחדר והתיישבה על המיטה שאני שכבתי בה קודם. "למה את מחכה?" היא שאלה שראתה שאני עדיין עומדת ליד הדלת. "בואי שבי." היא סימנה לי לשבת לידה בחיוך.
איך היא פשוט יכולה לומר לי שלום ולהיכנס לחדר כאילו כלום? איך מצפה ממני להתנהג בצורה נורמלית אחרי שאני יודעת בוודאות שהיא מתה?
"אמא?" זה כל מה שיכולתי להוציא מפי."מה- איך?" לא יכולתי אפילו לנסח שאלה מבלי לגמגם כמו מטומטמת.
"נו, אני לא יכולה להישאר כאן הרבה זמן." היא דחקה בי וסימנה לי לבוא.
מבלי לחשוב פעמיים, קפצתי עליה וחיבקתי אותה אליי. "אמא!" קראתי כמו ילדה קטנה. "את לא מבינה כמה התגעגעתי…"
"גם אני התגעגעתי אלייך, מותק." אמא אמרה באוזני וחיבקה אותי אליה.
נשמתי את הריח שלה אליי, והוא נשאר בדיוק אותו הדבר: ריח וניל ממכר שרק לה יש. היא נראתה בדייק כמו ביום שהיא עזבה: שיער בלונדיני ארוך ורך בדיוק כמו שלי, עניים אפורות נוצצות, וחיוך שגורם לך ללא רצון לחייך גם כן. היא נראתה כל כך דומה לי שזה כבר מתחיל להפחיד אותי.
"מה שלום האומנית הקטנה שלי?" היא שאלה שהתנתקה מהחיבוק היא הניחה יד על לחיי וחייכה אלי את החיוך שלה, החיוך שכל כך אהבתי לראות שהייתי קטנה.
"לא כזה טוב." אמרתי לה בכנות.
"זה בגלל אלכס, נכון?" היא שאלה את השאלה שלא רציתי לשמוע.
"איך את יודעת?" שאלתי בפליאה.
"חמודה, אני יודעת הכל." היא צחקקה. "אני תמיד ידעתי איפה את, עם מי את, מה את עושה."
"ואני בכלל לא זכיתי לומר לך להתראות." עניתי לה.
היא רק חייכה אלי חיוך עצוב. "אני יודעת, וזה היה גם נורא קשה בשבילי."
"אז למה לא נשארת? למה לא פשוט-"
"אנבל." היא קטעה אותי. "שנינו יודעות שזה לא היה משהו שיכול להשתנות. זה הגורל."
"אז הגורל הוא דבר דפוק." אמרתי ומשכתי באפי.
אמא רק חייכה ולא אמרה דבר.
"את מתה, אבא שכח אותך, ועד שמצאתי את האחד שעשה אותי מאושרת, הייתי צריכה לעזוב אותו." התרחקתי מאמא וחיבקתי את רגליי אלי. "אני שונאת את הגורל."
"אבל הגורל זה מה שהוליך אנשים לאיפה שהם היום." היא הסבירה והתקרבה אליי. "אבל זה לא רק הגורל אחראי להכל. כל אדם אחראי על החיים שלו, על ההחלטות שהוא לוקח."
"אני לא בחרתי שתמותי." אמרתי, ובלי להרגיש דמעה זלגה מעניי.
"גם אני לא, אבל זה כנראה מה שהיה צריך לקרות." היא אמרה והברישה כמה שיערות מפניי בעזרת אצבעותיה. "אני לא מאמינה כמה גדלת. תראי אותך, גדלת מילדה קטנה ומתוקה לאישה צעירה, יפה, ומוכשרת אפילו יותר מאמא שלה."
"די." אמרתי ולא יכולתי שלא להסמיק.
"מתוקה שלי, אני רק אומרת את האמת." היא הסבירה את עצמה ומחתה את הדמעה מפניי.
"זה מה שאלכס גם אמר." אמרתי בחיוך. "כל פעם שהוא אמר לי שאני יפה, הוא טען שהוא פשוט אומר לי את האמת."
"והוא צודק." היא הסכימה עם הטענה שלו. "אלכס הוא בחור נחמד."
"כן." הסכמתי וחייכתי רק מהזיכרון שלי ושלו ביחד. "הוא הבחור היחיד שגרם לי להרגיש ככה."
"אז למה עזבת אותו?" היא שאלה והתיישבה על ידי, נשענת על הכריות.
"לא הייתה לי ברירה." משכתי בכתפיי. "אני באמת שלא רציתי לעזוב אותו, אבל לא יכולתי לעזוב את המשפחה שלי, את אבא."
"אם אני הייתי במקומך, גם אני הייתי עושה את ההחלטה הזאת." אמא הסכימה ולקחה את אחת מיידי שחבקו את ברכיי. "אבל גם הייתי חושבת קצת יותר. איפה אני מאושרת יותר?"
"אני… אני לא יודעת." עניתי לה בכנות. מצד אחד, אלכס גרם לי להרגיש מדהים, למרות כל הריבים הטיפשיים שלנו, היום לנו רגעים טובים ביחד, היה לנו רגעים שלא יכולתי שלא לשחזר אותם במוחי. עם המשפחה שלי הרגשתי שייכת, הם תמיד עזרו לי שקשה לי, תמיד היו שם בשבילי. עם שניהם הרגשתי מאושרת. אבל עם מי הרגשתי מאושרת יותר?
"רוצה שאני אספר לך משהו?" אמא שאלה ולחצה על ידי שהייתה בתוך ידה שלה.
"מה?"
"הגורל הוא דבר מצחיק. הוא יכול לגמור חיים, להוליד חדשים, לחצוב את הדרך של אדם, אבל האדם הוא זה שמחליט לאן הוא רוצה לפנות בדרך שהגורל חצב לו." היא סיפרה. "אבל יש מקרים מיוחדים, נדירים אפילו, שבו אם לקחת שביל שאתה לא מרוצה ממנו, יש דרך חזרה. יש את האפשרות לוותר על השביל הנוכחי ולקחת את השני."
"אז את מנסה לומר בעצם?" שאלתי אותה.
"אני מנסה לומר, שאם את לא מרגישה נכון עם ההחלטה הנוכחית שלך, את עדיין יכולה לשנות אותה."
"אבל אני לא יכולה." ביטלתי את דבריה. "אני לא יכולה לעזוב את אבא, את ליאורה, התאומים. הם המשפחה שלי."
"אבל אהבה כזאת לא באה כל יום. אהבה כזאת יש רק פעם בחיים." אמא ניסתה לשכנע אותי.
אני רק נאנחתי. "אני לא יודעת, אני לא רוצה לפגוע באבא-"
"מותק." אמא קטעה אותי. "יש לך מתנה מיוחדת."
"מתנה?"
"את תמיד דואגת לאחרים, רוצה שהם היו מאושרים. את רוצה לשמח את אבא שלך בכך שאת נשארת איתו. את וויתרת על כמה דברים בחיים בשביל שלאחרים היה נוח יותר. את עזרת לאחרים להגיע למקומות שהם לא חשבו להגיע אליהם, את שימחת אנשים, את גרמת להם אושר. תנסי לפחות פעם אחת לעשות משהו שישמח את האדם החשוב מכל," היא הניחה יד על כתפי. "את עצמך."
הבטי בענייה, ענייה האפורות והשמחות בדיוק כפי שזכרתי אותן. היא צודקת. אני תמיד רציתי שאחרים היו מאושרים, ולא קלטי שרק את עצמי אף פעם לא ניסתי לשמח. אני הכרתי את סאם למור בשביל שלא היה שבור מהפרידה שלו עם החברה שלו. הפגשתי בין אלכס לאבא שלו בשביל שלא ירגיש את מה שאני הרגשתי שאמא שלי מתה. אני גרמתי אושר לאחרים, ועד שהיה לי אושר משלי, אהבה פרטית משלי שגרמה לי לשמוח עד השמים, נתתי לה לחמוק לי בין האצבעות. עזבתי את אלכס והשארתי אותו מאחור, אחד מהדברים שגרמו להיות מאושרת.
"את יודעת מה? את צודקת." הסכמתי איתה לבסוף.
"זה מה שרציתי לשמוע." היא חייכה אלי. "אני רק רוצה שתהיי מאושרת."
"אבל מה עם אבא?"
"אני אוהבת את אבא שלך, שלא תביני אותי לא נכון. אבל הוא לא יכול להיות תלוי בך כל החיים. יש לו את החיים שלו, ולך יש את החיים שלך." היא הסבירה לי, מחייכת חיוך עצוב לעברי.
"אבל הוא המשפחה היחידה שלי." עניתי לה בשקט.
"אוי, מותק. היום יש כל כך הרבה דרכים לתקשר איתו! זה לא כאילו הוא הולך לעולמים, הוא תמיד יכול לבוא ולבקר אותך, ואת אותו." היא ליטפה את הפנים שלי בעדינות באצבעותיה. "וגם, אל תשכחי שהוא תמיד כאן." היא הזיזה את ידה מטה לכיוון לוח הלב שלי.
זה הזכיר לי שזה מה שאמרתי לאלכס לפני שעזבתי. הוא תמיד יישאר בלב שלי, ואני בשלו. אבל אני רוצה אותו לידי, לא שיישאר רק בלב שלי.
"ואל תשכחי גם אותי, כן?" אמא שאלה, קוטעת את המחשבות שלי.
"ברור." צחקתי וחיבקתי אותה אלי. כמה התגעגעתי אליה.
"אני אוהבת אותך, מותק שלי." היא לחשה לי באוזן. "אני תמיד היה גאה בך."
לא יכולתי שלא לחייך.
התנתקתי מהחיבוק, ואמא ליטפה את פני. "אלכס הוא בחור טוב, והוא באמת אוהב אותך. אל תעזבי אותו." היא ביקשה. "שאת איתו, אני יודעת שאת מאושרת."
"אני לא יעזוב אותו." הבטחתי לה. והיא צודקת: שאני איתו אני באמת מאושרת.
"אני שמחה לשמוע." היא צחקה. "עכשיו, תתעוררי."
"מה?" שאלתי אותה מבולבלת.

"…אן, אן." שמעתי קול מדבר אליי ברכות.
פקחתי את עניי לאט לאט, וראיתי את אבא שלי רוכן מעליי, מחייך.
"מה, כבר חזרתם?" שאלתי ושפשפתי את עניי. הכל היה רק חלום? הייתי צריכה לנחש.
"כבר בוקר, אנחנו בדיוק חזרנו מארוחת הבוקר למטה." אבא הסביר.
"ווא, ישנתי כל כך הרבה?" שלאתי מתפלאת וקמתי לישיבה.
"כנראה לבכות על לב שבור זה דבר נורא מעייף." הוא משך בכתפיו והתיישב לידי על המיטה.
"כן, כנראה." הסכמתי איתו ושיחקתי עם אצבעותיי בהיסח דעת.
החלום שלי על אמא רץ שוב ושוב בראשי, כמו סרט שמסרב להיגמר בתוך הראש שלי. אבל אני יודעת שאמא צודקת, אני לא יכולה להישאר עם המשפחה שלי לנצח. יש לי עוד חיים חוץ מהם. הם יכולים להמשיך לחיות גם בלעדיי, ואפשר לתקשר היום בדרכים שונות, זה לא כמו פעם.
"שמרתי לך גם כמה פנקייקים שהם הגישו, כמו שאת אוהבת." אבא חייך אלי והצביע על שולחן הכתיבה שהיה בחדר, ושם הייתה צלחת לבנה עמוסה בפנקייקים, בדיוק כמו שאני אוהבת.
"תודה." השבתי לו בחיוך קטן. "אני… אני צריכה לספר לך משהו."
"מה?"
"אני… היה לי חלום על אמא." אמרתי ישירות, לא מנסה למשוך את הכל כמו מסטיק.
ישר כשאמרתי 'אמא', אבא התחיל לזוז במקומו כאילו לא נוח לו כל כך. "מה חלמת?" הוא שאל.
"חלמתי שהיא באה לכאן, לחדר." הצבעתי למטה, מכוונת את המחווה שלי על המקום הזה. "והיא דיברה איתי, וגרמה לי להבין משהו."
"מה היא גמרה לך להבין?" הוא שאל, הפעם נראה פחות לחוץ ממקודם.
"היא גרמה לי להבין איפה אני באמת מאושרת." הסברתי לו. סוף סוף אזרתי אומץ והבטי לתוך עניו. "אני אוהבת אותכם, שלא תבין אותי לא נכון. אתם המשפחה שלי, ואתם חשובים לי מאוד-"
"אבל עם אלכס את יותר מאושרת." קול השלים את משפטי. הרמתי את ראשי, וראיתי את ליאורה נשענת על הדלת המקשרת בין החדר שלי ושל התאומים לחדר של אבא וליאורה.
"כן." אמרתי לתגובתה של ליאורה והשפלתי את מבטי חזרה לידי.
"תקשיבי, אן." היא התיישבה מצידי השני על המיטה. "אולי אני לא אמא שלך, ואני בחיים לא אוכל לתפוס את המקום שלה. אבל אני לא יכולה למנוע ממך לעשות מה שטוב לך בחיים."
"לאן את חותרת?" שאלתי אותה.
היא ואבי החליפו מבטים לכמה שניות, כאילו הם ניהלו שיחה שקטה ללא מילים רק באמצעות המבט.
"אם את רוצה לחזור, אנחנו בסדר עם זה." אבא אמר. "אני יודע שזה היה קשה לא לחיות איתך, אבל אני לא רוצה לראות את הבת שלי שבורת לב."
מבטי נדד מליאורה לאבי, שוב ושוב, מנסה להבין מה הם אומרים. "אז אתם מרשים לי לחזור?"
"כן." הם ענו ביחד.
מרוב התרגשות אספתי את שניהם בזרועותי, וחיבקתי אותם חיבוק מוחץ. "תודה." אמרתי בשקט שדמעות של שמחה נקוו בעניי. שחררתי את שניהם מחיבוק הדוב שלי, והם רק חייכו אליי.
"העיקר שתהיי מאושרת." אבא אמר ונשק לראשי. "תתארגני ותאכלי, אני וליאורה נלך להזמין לך כרטיס טיסה." הם קמו ממיטתי ונעלמו מאחורי הדלת שמפרידה בין החדרים.
קמתי מהמיטה והלכתי לעשות את סידורי הבוקר שלי עם חיוך גדול על פניי. אחרי שגמרתי עם הכל, ישבתי בשולחן העבודה בחדר ולקחתי את הלפטופ שלי אליי, מתסכלת בכמה אתרים חברתיים ובודקת את האימייל שלי בזמן שאני אוכלת הפנקייקים שלי.
לקחתי ביס מאחד הפנקייקים וסקרתי את ההודעות החדשות שנשלחו לי. החזרתי תשובות לכמה מחבריי ששלחו לי הודעות 'אני מתגעגע אלייך' ומחקתי כמה הודעות ספאם, עד שהגעתי לאחת שכמעט גרמה לי להיחנק מהפנקייק. הודעה מאלכס.
מיהרתי לפתוח אותה בהתרגשות. מה הוא כבר רשם לי? אולי הוא קרא את המכתב שהשארתי לו? אולי הוא רוצה לומר שהוא לא יכול לוותר עלי ומצדו הוא יטוס אחרי עד סוף העולם?טוב, זה לא יכול לקרות באמת, אבל אני עדיין יכולה לקוות.
אבל הוא לא רשם לי כלום. שום דבר. מילה. אות. כלום. היה רק ווידאו מצורף, ומיהרתי ללחוץ עליו ולראותו. צג הווידאו הופיע על המסך, והסרטון התחיל.
"תגידי שלום למצלמה." קול אמר למצלמה, קולו של אלכס ללא ספק.
בהתחלה לא הבנתי מה אני רואה בסרטון, עד שראיתי אותי בווידאו, בקבוק ספריי בידיי ומסכה לבנה כיסתה את פי ואפי ומנעה ממני לנשום את אדי הצבע.
"אני לא הייתי רצינית!" קראתי ומיהרתי להפנות את פניי לצד השני, כדי שמצלמה לא תראה את פניי.
"אל תגידי לי שאת שונאת להצטלם." אלכס מחה מאחורי המצלמה.
"כן!" אמרתי כמובן מאליו.
"נו, אף אחד לא יראה את זה! זה רק לשנינו." הוא הבטיח לי והמצלמה קפצה מעט שהוא התעקש.
"מבטיח?" שאלתי מהוססת, גבי בכיוון המצלמה ופני לא יכלו להיראות.
"כן." הוא אמר בקול מרגיע.
"אוקי." לאט סובבתי את ראשי אל עבר המצלמה.
"שלום לדארת' ויידר הבלונדיני." אלכס אמר, ויכולתי לשמוע את החיוך בקולו. הוא עשה זום לפנים שלי במצלמה, וראיתי אותי מגלגלת את עניי לעבר אלכס והמצלמה בידו.
"נורא מצחיק." עשיתי פרצוף. "תוזיז את התחת שלך לכאן, אני לא ירסס את כל הקיר הזה בעצמי."
"כן המפקדת!" הוא אמר בקול סמכותי מאחורי המצלמה והניח אותה על השידה הקרובה. המצלמה קלטה אותי ואת אלכס בתמונה, ויכולתי לראות את אלכס לוקח את בקבוק הספריי ועזר לי לרסס את שאר הקיר.
כל הזמן שראיתי את שאר הסרטון, אני לא הפסקתי לחייך, ואפילו לא שמתי לב שדמעתי עד שהרגשתי רטיבות על לחיי.
ראיתי אותנו צובעים את הקיר ולאט לאט יוצרים את העין המוזרה שעדיין מתנוססת בחדרו של אלכס. המצלמה קלטה את שנינו מדברים על אבא של אלכס, שנינו עושים מלחמת צבע, ולבסוף- שנינו מתנשקים.
"אוי לא, אני נראית נורא." אמרתי והתרחקתי ממנו, בוחנת את שיערי הדביק מצבע.
"את נראית מצוין." אלכס ביטל את דבריי וכרך את ידו סביב מותני.
"אתה גם לא נראה כזה טוב." הוספתי והוא מיהר למצלמה. הסרטון נהיה מטושטש עד שהוא מיקד את המצלמה אליו, בוחן את פניו ושיערו הצבעוני.
"הכנסת לי צבע לאף." הוא התלונן ושישפשף אותו.
"סליחה, אבל אני נראית כמו קשת בענן." קולי נשמע מתלונן מאחוריו. אחרי זה נדחפתי גם אני בכדי שהמצלמה תראה אותי, בוחנת את פניי ושיערי הצבעוניים. "רגע." אמרתי וחטפתי את המצלמה מידו, והיא הייתה מכוונת לרצפה עכשיו בגלל הדרך החזקתי אותה.
"מה את עושה?" אלכס קרא.
"זה הקליט אותנו!" קראתי, ואז הסרטון נגמר כשכיביתי את המצלמה.
עדיין בהיתי במסך השחור, כאילו פתאום הווידאו יחזור להדרן, אבל לא. הוא נשאר חשוך. ניגבתי את דמעותיי וחייכתי- אלכס לא שכח אותי, והוא בחיים לא ישכח. זה מה שהוא ניסה לומר לי בזה שהוא שלח לי את אחד הימים שבו שנינו נגלינו אחד לשנייה יותר מכל.
"וואו." שמעתי קול אומר מאחורי, וקפצתי בבהלה במקומי. הסתובבתי וראיתי את התאומים בוהים במסך בדיוק כמוני.
"הבהלתם אותי." שמתי יד על לוח לבי ומשכתי באפי. "מה אתם רוצים?"
"שמענו שאת עוזבת," תום אמר.
"אז?"
"אנחנו נתגעגע אלייך." יוני אמר נבוך והביט מטה לכפות רגליו.
שניהם נראו כל כך עצובים לגבי העובדה שאני עוזבת בקרוב. יוני עדין הביט ברצפה, ותום משך באפו.
"אני גם יתגעגע אליכם." חייכתי לעברם, והם הרימו את מבטם אלי.
"בבקשה, אל תעזבי." תום ביקש עם עניים שהתחילו להירטב.
"אני מצטערת, אבל אני חייבת." התנצלתי ושמתי יד אחת על כל אחד מהם. "אבל אנחנו נדבר, אוקי? נדבר כל יום."
ואז תום לא יכל יותר להתאפק, ופרץ בבכי. הוא התפרק עלי, מניח את ראשו על כתפי ומתייפח. אחיו התאום ניסה להחזיק את הדמעות שלו גם, אבל יכולתי לראות אותן מתאספות בעיניו ומאיימות לרדת על לחיו.
אספתי את שניהם אליי וחיבקתי אותם. לא חשבתי שאני אי פעם אומר שאני יתגעגע אליהם. אפילו שהיו לנו הרבה רגעים שרציתי להרוג אותם על זה שהם פלשו לי לחדר ולקחו לי את החזיות שלי, הם עדיין האחים הקטנים שלי.
"אני אוהבת אותכם." לחשתי להם. "אתם האחים הכי טובים שיכולתי אי פעם לבקש."
"ואת האחות הגדולה שתמיד רצינו." יוני אמר בשם שניהם.
החזקתי אותם קרוב אלי לפחות כמה דקות, עד שהם התרחקו ממני, אבל ידי עדיין היו על כתפיהם. תום ניגב את שבילי הדמעות על פניו ומשך באפיו.
"אל תשכחו אותי, אוקי?" ביקשתי משניהם.
"אוקי." הם ענו ביחד, והפעם הם חיוכו אליי חיוך אמתי.
"אנבל?" שמעתי קול מאחורי. סובבתי את ראשי, וראיתי את ליאורה מביטה בי ובתאומים. "הזמנתי לך כרטיס, הטיסה שלך היום בערב."
"תודה, ליאורה." הודיתי לה בחיוך.
"אין בעד מה." היא חייכה אלי חזרה. "עכשיו, מי רוצה ללכת להסתובב קצת בעיר?"

"יש לך הכל, לא שכחת שום דבר?" ליאור שאלה וסרקה אותי מלמעלה למטה, ואת התיקים שלי שנחו לצידי.
"כן, יש לי הכל." עניתי לה.
"אל תשכחי להתקשר שאת נוחתת." אבא הוסיף ושם את ידו על כתפי.
"אני לא אשכח, מבטיחה." חייכתי לעברו.
"אנחנו נתגעגע אלייך המון." יוני ותום אמרו ביחד.
"גם אני אליכם, מבטיחה." אמרתי והתכופפתי בשביל להיות איתם באותו גובה עניים. "אל תעשו שטויות, בסדר?"
"בסדר." הם ענו יחד.
התרוממתי על רגליי, ונתתי לשניהם חיבוק אחד אחרון. הרגשתי עוד זוג ידיים עוטפות אותי, ואחרי זה עוד אחד. בסוף כולנו היינו מחובקים בחיבוק קבוצתי. הייתי עצובה בזה שאני עוזבת אותם, אבל אני יודעת שזה הצעד הנכון לעשות.
"תשמרי על עצמך שם." ליאורה אמרה שהתנתקנו מהחיבוק.
"אין בעיה." הבטחתי לה והתחלתי לאסוף את התיקים שלי.
"להתראות, ילדה שלי." אבא נשק לראשי, ואז חיבק אותי שוב.
"ביי כולם." אמרתי להם אחרי ששמתי את אחד מהתיקים שלי על הגב. "אני יתקשר ברגע שאני נוחתת, מבטיחה."
אחרי חיוך אחרון, הסתובבתי אל עבר המטוס.
"ביי, אן!" שמעתי אותם קוראים מאחורי, ואני עליתי למטוס בדרכי הביתה.

דפקתי על הדלת במרץ, לא יכולה לחכות לראות את התגובה שלה!
הדלת נפתחה אחרי כמה שניות, חושפת מאחוריה את מור שהרגע קמה משינה. "מי דופק כמו משוגע שחמש בבוקר?!" היא קראה עצבנית אבל עדיין ישנונית, ענייה חצי עצומות.
"וואו, חשבתי שתתרגשי יותר כשתראי אותי." אמרתי כאילו אני נעלבת.
"אן?" היא שאלה, ונראה שהיא סוף סוף התחילה להתעורר לשם שינוי.
"תודה רבה שנזכרת." נשפתי בבוז.
"אני חולמת, נכון?" היא שאלה וצבטה את זרועה. אחרי שהיא הבינה שהיא לא חולמת וזה באמת קורה, היא צווחה בהתרגשות ומחצה אותי בחיבוק.
"אן! איך הגעת הנה?" היא שאלה נרגשת אחרי שהפסיקה לחבק אותי. "בואי, תיכנסי." היא עזרה לי לקחת את המזוודות שלי אל תוך ביתה וסגרה את הדלת אחרי.
"במטוס?" אמרתי כמובן מאליו.
"נו, ברור שבמטוס! טוב שלא אמרת לי בהליכה." היא צחקה ונתנה לי עוד חיבוק קצר.
"ההורים שלי הסכימו שאני יחזור אחרי שהבינו שלא היה לי טוב שם." הסברתי לה קצרות.
"יופי שהם הבינו את זה עכשיו ולא בעוד כמה שנים." היא נאנחה בהקלה.
"מה זה הרעש הזה בחמש בבוקר?" קול צרוד משינה בא מכיוון המסדרון. סאם נכנס לסלון לבוש רק בתחתוני בוקסר. השיער שלו היה פרוע מהרגיל, ועניו חצי עצומות.
"מור, למה הוא חצי ערום?" שאלתי אותה ושילבתי את ידיי על חזי.
"לא יודעת." היא אמרה בשקט והחלה להאדים.
"מי זה?" סאם שאל ושפשף את עניו.
"וואו, את לא מזהה את בת דודה שלך?" שאלתי אותו.
"אן?" הוא אמר מתפלא ועניו נפקחו לגמרי.
"יופי שהבנת." צחקתי והתקרבת אליו, אבל לא יכולתי ללכת אפילו חצי צעד עד שהרגשתי בסאם מוחץ אותי בחיבוק.
"חברה!" הוא קרא כמו ילד בן חמש.
"אוויר!" אמרתי חנוקה אחרי שסאם כמעט ומחץ את כל האוויר מהריאות שלי.
"אה, סליחה." הוא התנצל והשתחרר מהחיבוק. "מה את עושה כאן?!" הוא קרא נרגש שחיוך ענקי מרוח לו על הפרצוף.
"ההורים שלי הסכימו לי לחזור." עניתי לו בחיוך.
"אלכס יודע?" הוא שאל.
הנדתי בראשי לשלילה. "אני הולכת להפתיעה אותו."
"רק אל תעשי את זה עכשיו." מור אמר לידי. "נראה לי שהוא עדיין יושן."
"כן, אני יחכה קצת." הסכמתי איתה והתרחקתי מספיק בשביל לקלוט את שניהם. "עכשיו, מישהו יכול להסביר לי למה סאם לבוש רק בתחתונים?"

דפקתי על הדלת שלוש פעמים, מחכה שהיא תיפתח. השעה היא עשר בבוקר, ונראה לי שעד עכשיו אלכס כבר היה ער. הספקתי לדבר עם אמה וירון, ואמרתי להם שאני חזרתי, והפעם אני לא עוזבת. הם התרגשו כל כך לשמוע את זה.
התקשרתי גם לאבא וליאורה, ואמרתי להם שנחתי ופגשתי כבר את כולם. טוב, כולם מלמבד מישהו אחד שאותו אני מתכוונת להפתיע עכשיו. סאם ומור הסיעו אותי לביתו של אלכס, ואני עכשיו עמדתי על מפתן הדלת וחיכיתי שמישהו יפתח לי אותה.
אחרי כמה שניות שדפקתי, הדלת נפתחה וחשפה מאחוריה מישהו נורא דומה לאלכס, אבל לצערי זה לא היה הוא.
"אדם!" קראתי נרגשת.
"אן!" הוא קרא נרגש גם כן. "מה את עושה כאן? חשבתי שאת עוזבת."
"באמת עזבתי," אישרתי את חשדותיו."אבל החלטי לחזור."
"אני שמח לשמוע." הוא חייך. "אלכס היה שבור אחרי שהחזרתי אותו מהשדה תעופה."
"גם אני." אמרתי לו בחיוך עצוב. "מה אתה עושה כאן, בכל מקרה?"
"באתי לבקר את הבן שלי." הוא הסביר כמובן מאליו.
"אפרופו הבן שלך, הוא כאן?" שאלתי, הפעם יותר נרגשת.
"לא, הוא מסדר דברים בדירה שלו." הוא אמר. " להתקשר אליו, או-"
"לא!" קטעתי אותו. "אני ילך לשם, אני רוצה להפתיע אותו."
"אוקי, בהצלחה." הוא צחק.
"ביי, אדם." נופפתי לו להתראות והסתובבתי חזרה אל עבר המכונית של סאם.
"נו?" מור שאלה ברגע שנכנסתי לרכב.
"הוא בדירה שלו." אמרתי לה בזמן שחגרתי.
"טוב, אז לשם אנחנו הולכים." סאם אמר מאחורי ההגה והחל לנסוע.

עמדתי ממול המראה במעלית ובדקתי את את עצמי. סידרתי את השיער, סידרתי את הבגדים שעל גופי. איך הוא יגיב? הוא יתרגש, יתעצבן? הייתי כל כל לחוצה, ולא יכולתי לחכות לרגע שבו המעלית תעצור.
בדקתי את מראי במראה שוב ושוב, ואז המעלית נעצרה בצליל 'דינג!' בקומה שלו.
העברתי על עצמי מבט אחד אחרון, ונשמתי עמוק. הלכתי מבעד לדלתות המעלית הפתוחות אל תוך המסדרון הקטן. היו שם רק שתי דלתות: אחד לדירה של אלכס, ואחד לשכנים שלו.
התקדמתי אל הדלתות של דלת דירתו של אלכס לאט, כל כך לחוצה ומתרגשת בו זמנית. עצרתי מול הדלת, מרימה את ידי בשביל לדפוק עליה. אחרי כמה שניות שלא הייתי מסוגלת לדפוק עליה, נשמתי עמוק. הוא רק ישמח, הוא לא יכעס.
דפקתי על הדלת כמה פעמים, ויכולתי לשמוע את אלכס נאנח בעצבנות מצידה השני. הדלת נפתחה, ומאחוריה נראה אלכס ללא חולצה. הוא החזיק בארגז ביד אחת, ואגלי זיעה על פלג גופו העליון. הוא נראה כל כך טוב עכשיו, אבל לא נתתי לזה לעצור אותי עכשיו. ברגע שהוא ראה אותי, הארגז נפל מידו על הרצפה. עניו נפערו, וכך גם פיו. מרוב הלם הוא אפילו לא אמר מילה.
"היי." חייכתי אליו. הוצאתי את המפתח של הדירה שלו שהוא הביא לי מכיסי והריאתי לו אותו. "ההצעה שלך עדיין בתוקף?"