אהבה זו לא אגדה פרק 43- אחד לפני האחרון

סוף סוף! אני הצלחתי לסיים את הפרק הזה, ואני כמעט גמרתי עם הפרק הבא (שאגב, הוא היה האחרון. כן.), והוא יפורסם בקרוב! אני יודעת שהפרק הקודם היה עצוב, ואני באמת מצטערת על זה שגרמתי לכם לעצב :( אבל הי, לכו תדעו מה יקרה בעתיד (סורי, הייתי חייבת).
תיהנו מהפרק :)

-נקודת המבט של אלכס-

"קדימה רומיאו, הגיעו לקחת אותך." המאבטח העיר אותי ממחשבותיי בקולו.
ישבתי במעצר של שדה התעופה, בוהה בנקודה בקיר ומתמלא בעצב ורחמים.
"מה?" אמרתי לא מרוכז.
"מישהו כאן בא להוציא אותך." המאבטח הסביר מהעבר השני של הסורגים.
"כבר התקשרתם להורים שלי? " גיחכתי.
"לא." אמר המאבטח ופתח את המנעול של הסורגים. "הוא באה בעצמו."
בלי לשאול הרבה שאלות, קמתי מהספסל הקטן שהיה בתוך התא והתקדמתי לשער הסורגים שהמאבטח פתח עבורי.
"הי," הוא עצר אותי לפני שיצאתי והניח יד על כתפי. "מה שעשית שם בטרמינל… זה היה די מטומטם."
נאנחתי. "אני לא צריך את הנזיפות שלך עכשיו."
"מטומטם, אבל אמיץ." המאבטח תיקן את עצמו. "אני בחיים לא ראיתי נער בגילך עם כזה אומץ. אתה כנראה באמת אוהב את הבחורה הזאת."
שתקתי לכמה שניות. "זה לא בדיוק עוזר לי עכשיו." אמרתי לבסוף.
המאבטח רק נאנח. "אם היא גם אוהבת אותך, אתם תפגשו בסוף. יש לי הרגשה שלא תהיו רחוקים הרבה זמן."
הרמתי את מבטי אליו. "אתה חושב?"
"אני יודע." הוא אמר, ובפעם הראשונה (וכנראה גם האחרונה) הוא חייך אלי חיוך לבבי, אמתי.
"תודה." חייכתי אליו גם, ונתתי לו להוביל אותי אל מחוץ לתא.

"תתנהג יפה פעם הבאה, שמעת?" המאבטח השני קרא אחרי שיצאתי מהחדר.
"אין בעיה." קראתי מאחורי, בזמן שהלכתי ביחד עם אבי אל מחוץ לחדר.
יצאנו מבניין שדה התעופה לחנייה, ואבא שילם באחת המכונות. כל הדרך הוא שתק ולא הוציא מילה, עד שנכנסנו לאוטו.
"נו, למה אתה שותק?" אמרתי אחרי שהוא ישב במושב הנהג ולא התניע עדיין את המכונית.
"שאמרתי אל תוותר עליה, לא התכוונתי שתרדוף אחריה עד למטוס."
"טוב, לא היו לי עוד רעיונות." מלמלתי בשקט.
"טוב, ניחשתי שזה כנראה מה שתעשה," הוא גיחך ."אז כבר מראש נסעתי לשדה התעופה, ולא הופתעתי שאמרו שאתה נמצא במעצר."
"מצטער…" אמרתי עוד יותר בשקט וניסיתי להתחפר יותר עמוק בכיסא.
"מצטער?" אבא צחק.
ישרתי אליו את מבטי והרמתי גבה.
"אתה לא קולט כמה אני גאה בך!" הוא צחק.
"מה?"
"לא ויתרת עליה, בדיוק כמו שאמרתי לך!"
"אתה לא כועס?" שאלתי מבולבל.
"איך אני יכול לכעוס עלייך? עשית את הדבר הנכון."הוא חייך.
"הדבר הנכון אצלך נחשב לפרוץ מבעד לבדיקות הביטחוניות, לרוץ כל הדרך לטרמינל שמאבטחים רודפים אחרי רק בשביל לומר לבחורה שאני אוהב להתראות?" זה נשמע נורא מטורף אפילו שאני אמרתי את זה (וגם עשיתי את זה), אבל אבא עדיין הנהן.
"כן, נשמע כמו הדבר הנכון בשבילי." הוא אישר.
"וואו, מי ידע שאתה תתמוך בבן שלך לעשות דברים כאלה." אמרתי יותר לעצמי מאשר לו ונשענתי לאחור במושבי.
"אני לא אמרתי שאני תומך בדברים האלה, אני רק גאה בזה שהלכת אחריי הלב שלך." הוא הסביר.
ואז עלה למוחי פרט קטן ששכחתי ממנו. "שיט." סיננתי.
"מה קרה?" אבא שאל בדיוק שהתניע את האוטו.
"שחכתי את האופנוע." מלמלתי.
בתור תשובה, הוא דומם את המנוע.
הוצאתי את פתק הכניסה שהמכונה נתנה לי בשביל שילום החנייה, ויצאתי מחגורת הבטיחות שהייתה קשורה מסביבי.
אבא עצר אותי מלצאת מהאוטו וחטף את הפתק מידי. "תן לי, אני יכול לחבר את האופנוע לוו הגרירה מאחורה."
רציתי למחות ולומר 'לא', אבל אז אבא יצא מהאוטו ולא נתן לי להתווכח. טוב, הוא לא ראה אותי במשך 18 שנה, אפשר להבין שהוא רוצה לבלות עם הבן שלו כמה שהוא יכול.
אז סובבתי מעט את המפתח והתנעתי את האוטו חלקית בשביל להפעיל את הרדיו. העברתי בין תחנות שונות עד שהפסקתי באחת עם מוזיקה שנדמתה לי יחסית בסדר.
נשענתי לאחור על מושבי ועצמי עניים. לרדוף אחרי בחורה כל הדרך לטרמינל זה באמת דבר מתיש, במיוחד אחרי שרדפו אחריך שתי אנשי ביטחון.
האמת, שרק עכשיו קלטי שאן עזבה. היא עזבה, ויכול להיות שלא אזכה לראות אותה פנים אל פנים בזמן הקרוב- אולי אפילו בחיים לא.
מרוב עייפות ומחשבות טרודות שרצות במוחי, לאט לאט שקעתי בשינה על המושב במכונית.

"אלכס." שמעתי קול רך קרא לידי.
אן הופיעה מולי, מחייכת אלי חיוך מתוק. שיערה הבלונדיני והנעים גלש על כתפיה, ועניה האפורות המדהימות נראו שמחות יותר מתמיד. היא הייתה לבושה בבגדים מלוכלכים מצבע, אבל זה לא שינה כל כך. היא תמיד נראית יפה בשבילי, אפילו אם היא תלבש שק תפוחי אדמה.
"אלכס." היא צחקקה.
"אן." אמרתי לה חזרה וחייכתי לעברה.
"אני מתגעגעת אלייך." היא אמרה בקול עצוב, אבל עדיין חייכה.
"גם אני אלייך." אמרתי לה ואחזתי בידה העדינה.
"אתה יודע שאני אוהבת אותך, נכון?" היא שאלה, וחיוכה נשאר אותו הדבר.
"ברור." אמרתי לה. "אני גם אוהב אותך, יותר משאת יכולה לתאר." ליטפתי כמה שיערות שוררות מפניה.
"הלוואי שהיית בא איתי." היא סיפרה לי, וחיוכה עכשיו לאט לאט התחיל לרדת משפתייה.
"הלוואי שהיית נשארת." אמרתי לה.
"אבל אתה יודע שאני לא יכולה!" היא קראה עצבנית.
"היי, אני מבין את זה לגמרי!" מחיתי.
"לא אתה לא! אני שונאת אותך!" היא קראה עצבנית והתרחקה ממני.
"אן?" קראתי אחריה.
היא לא ענתה, והמשיכה ללכת.
"אן!" צעקתי וניסיתי לרוץ אחריה, אבל לא יכולתי לזוז. זה כאילו רגליי היו תקועות בבטון. הבטי חזרה לכיוון שהלכה, אבל היא נעלמה.
"אן!" צעקתי במלוא גרוני.
"אן!"
"אלכס, תתעורר." שמעתי קול אומר.
"אן!" המשכתי לצעוק.
"אלכס." אותו קול אמר שוב ומשך אותי למציאות.
עניי נפקחו לאט לאט, ומצמצתי כמה פעמים בגלל האור. אחרי שעניי הסתגלו לאור והתעוררתי, ראיתי את אמא רוכנת מעליי מחייכת.
"סוף סוף. כבר מאוחר." היא צחקקה.
"היי, אמא." חייכתי אליה והתרוממתי.
"זה כנראה מעייף לרדוף אחרי אן למטוס." היא אמרה.
"כן, לגמרי." גיחכתי ושפשפתי את עניי. "רגע, איך את יודעת?" שאלתי בפליאה שהבנתי שאפילו לא סיפרתי לה.
"אבא שלך סיפר לי." היא הצביעה מאחוריה, ושם עמד אבא שלי, ידיו תחובות בכיסי מכנסיו והוא סורק אותי מלמעלה למטה.
"בוקר טוב." הוא חייך.
"כמה זמן אני יושן?" שאלתי ונתתי לפיהוק קטן לברוח מפי.
"מאז שהבאתי אותך משדה התעופה. נרדמת באוטו ולא יכולתי להעיר אותך." אבא הסביר.
הבטי מטה ואז קלטי שאני בתוך המיטה שלי, לבוש באותם הבגדים שלבשתי שרדפתי אחרי אן ביום ההוא.
"ציור יפה." הוא אמר והצביע על הקיר.
"ציור?" אמרתי מבולבל והבטי לכיוון הקיר שהצביע עליו. שם נראה ציור של עיין צבעונית, ומיד הרגשתי כאב נורא בחזי. בלב שלי. זה הציור שאני ואן ציורנו יחד באותו יום רחוק. "אה." אמרתי בשקט.
"מתי הספקת לעשות את זה?" הוא שאל מתפלא ועדיין בהה בציור שהתנוסס על הקיר. "ציירת אותו בעצמך?"
"לא." מלמלתי בשקט. "אן עזרה לי."
אבא קפץ שפתיים. החדר היה שקט למשך כמה שניות עד, שאבא הודיע שהוא הולך להכין לעצמו קפה ויצא מהחדר.
"אתה מתגעגע אליה, נכון?" אמא אמרה ושמה ידה על כתפי.
הנהנתי כתשובה וניסיתי להדחיק את הכאב שהרגשתי בלבי. העובדה שאן לא כאן כל כך כואבת לי שזה לא אפשרי לתאר אותה. זה כאילו תלשו לי חתיכה ענקית מהלב.
"יש לי משהו בשבילך." היא אמרה לי והושיטה לי מעטפה.
"מה זה?" שאלתי אותה ולקחתי את המעטפה לידי.
"לפני שיהא נסעה לשדה התעופה, אן עצרה כאן. היא רצתה לומר לך להתראות פעם אחת אחרונה, אבל היית בעבודה."
"היא הייתה כאן?" פערתי את עניי. היא לא שכחה ממני. היא לא כעסה עלי כל כך כמו שחשבתי. היא עדיין רצתה לעצור פה ולומר לי להתראות.
"כן, והיא ביקשה ממני אישית להביא לך את המכתב הזה." היא נגעה קלות במכתב בקצות אצבעותיה שאמרה זאת. "היא בכתה לי על הכתף, ולא הפסיקה לומר כמה שהיא מתגעגעת אלייך ולא רוצה לעזוב אותך."
"ובכל זאת נתתי לה לעזוב." אמרתי בשקט ושילבתי את רגלי מתחת לשמיכה.
"הי, זה לא אשמתך." אמא שבה והניחה את ידה על כתפי. "היא הייתה חייבת לעזוב בכל מקרה. זה לא אומר שהיא לא אוהבת אותך יותר."
"אני יודע," נאנחתי. "אבל לא רציתי שהיא תעזוב."
במקום לענות, אמא רק חיבקה אותי אליה.
"להכין לך קפה?" היא הציעה שהתרחקה ממני.
"כן." עניתי לה.
"רק שתדע," היא התחילה לומר בחיוך. "לרדוף אחריה נשמע לי כמו הדבר הכי אמיץ ורומנטי שנעשה אי פעם."
"את חושבת?" שאלתי בהרמת גבה.
"אני יודעת." היא צחקה ונשקה ללחי. "בוקר טוב, ילד שלי." היא אמרה וקמה מהכיסא.
"בוקר טוב, אמא." חייכתי אליה כשהיא יצאה מהחדר וסגרה את הדלת אחריה.
הבטי במכתב שהיה בידי. רציתי לפתוח אותו, אבל פשוט לא יכולתי. מה היא רצתה לומר לי? היא באמת חשבה שהתכוונתי לזה שרציתי לעזוב אותה כשהייתי שיכור?
ידיי התחילו לרעוד שהם קרעו את החלק העליון של המעטפה, וחושפות נייר לבן מקופל שבצבץ מהמעטפה. הוצאתי אותו בידיים רועדות, וכל כך רציתי לפתוח את הקיפולים ולקרוא, אבל עניי נדדו לקיר שבו התנוסס הציור המשותף שלי ושל אן. שתי אנשים שונים, עם שתי סגנונות שונים, יוצרים ציור שונה מגדר הרגיל.
התגעגעתי אליה בכל נשמתי, וכל מה שרציתי זה שהיא תהיה לידי עכשיו יותר מכל.
הבטי במחשב שנח עדיין על שולחן העבודה, אחד מהרהיטים הגדולים שעדיין לא יכולתי להעביר לדירה החדשה שלי.
פתאום עבר רעיון בראשי, ומיהרתי לקום מהמיטה ולרוץ למחשב. אני לא ייתן לאן לברוח ממני, לא היום, ולא אף פעם.

-נקודת המבט של אן-

"את בטוחה שאת בסדר?" ליאורה שאלה ומסרה לי עוד טישו.
"כן." הבטחתי לה ומשכתי באפי.
הגענו למלון לפני שעתיים, וזאת הייתה שעת אחרי צהריים. לכל אורך הטיסה והשהייה במלון, לא הפסקתי לבכות. לראות את אלכס שוב רק גרם לי להבין כמה זה כואב לדעת שהוא לא איתי יותר. אין יותר חיבוקים, אין יותר נשיקות, אין אלכס. הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות זה לדבר דרך האינטרנט, אבל זה אף פעם לא ירגיש אותו הדבר כמו להיות איתו פנים מול פנים.
אבל אחרי שהוא רדף אחרי עד למטוס, הבנתי שהוא לא יוותר עלי בקלות כזאת. הוא עדיין אוהב אותי, ואני עדיין אהבתי אותו בכל נשמתי.
"אנחנו הולכים לאכול ארוחת ערב, רוצה להצטרף?" היא שאלה.
"לא, אני רוצה לנוח קצת. הטיסה עייפה אותי נורא." אמרתי וזרקתי את כל הטישוים המשומשים לפח הזבל שניצב ליד המיטה שלי.
"אוקי. אנחנו נהיה למטה בחדר האוכל אם תשני את דעתך." היא אמרה וקמה מהמיטה לידי.
הערכתי את הדאגה של ליאורה, היא בטח הרגישה רע לראות אותי בוכה ככה על בחור שנאלצתי לעזוב. בחור שאהבתי כל כך.
ליאורה קראה לתאומים ואבא שלי, שנתנו לי חיבוק ארוך לפני שהם יצאו מהחדר.
"אל תדאגי, אני בטוח שהוא עדיין אוהב אותך." יוני הבטיח לי שחיבק אותי.
"כן, אפשר היה לראות את זה שהוא רדף אחרייך למטוס." תום הסכים עם אחיו התאום.
"אתם חושבים?" שאלתי בחיוך.
"אנחנו בטוחים." הם אמרו יחדיו.
"קדימה בנים, בואו." ליאורה דרבנה אותם ופתחה את הדלת עבורם.
"ביי, אן." הם אמרו לי ויצאו מהחדר.
"אתה בא?" היא שאלה את אבא.
הוא הביט בי, ואז בה. "אנחנו נחזור עוד מעט, אוקי?" הוא הבטיח לי והתכופף כך שהיה באותו גובה עניים כמו שלי.
"אוקי." עניתי וניגבתי שבילי דמעות מלוחים מפני.
אבא חיבק אותי אליו בלי כל אזהרה. "אני מצטער." הוא לחש באוזני והתרחק ממני, הולך לכיוון הדלת יוצא ביחד עם ליאורה למסדרון.
ברגע שהם עזבו, הרשיתי לעצמי לפרוץ שוב בבכי. כל כך התגעגעתי לאלכס. הוא היה חסר לי כל כך, זה מרגיש כאילו תלשו לי חתיכה ענקית מהלב. אני אוהבת אותו כל כך, והייתי נותנת הכל בשביל שהוא היה איתי עכשיו.
בשלב מסוים החלטתי שזה זמן לקום ולהתרענן קצת. אני לא יכולה להיות במיטה יום שלם ולבכות. קמתי מהמיטה והתהלכתי אל עבר השירותים. שטפתי את פניי במים קרירים, וניגבתי אותם באחת מהמגבות שהיו מקופלות בצורה יפה על השיש של הכיור. ניגבתי את הפנים במגבת הקטנה והבטי בעצמי במראה. עניי היו אדומות כדם, אפי אדום ומגורה מרוב הפעמים שקינחתי אותו בטישו. שיערי היו מבולגן ובגדי נראו מרופטים.
החלטי שכדאי להתקלח. אחרי הטיסה הארוכה והשעות הנוראות של הבכי, מקלחת חמימה נשמעה לי כמו דבר מצוין.
לקחתי כמה בגדים נוחים מהמזוודה שלי ובגדים תחתונים, שלפתי את תיק הרחצה מהתא הכי קדמי, והתקדמתי במהירות למקלחת.
אספתי את שיערי לגולגול מבולגן, ובדיוק שבאתי להוריד את הבגדים מגופי, נשמעה דפיקה בדלת החדר.
נאנחתי והתקדמתי לעבר הדלת. בטח אחד מהבנים שכח את אחד מהאייפודים שלו או משהו כזה, וחזר במהירות בשביל לקחת אותם איתו.
"מה שחכ-" התחלתי לשאול כשפתחתי את הדלת, אבל אלה לא היו התאומים. עניי נפערו, פי נפתח, אבל לא יכולתי להוציא ממנו אף מילה. ניסיתי לזוז, אבל פשוט לא יכולתי. זה לא יכול להיות, זה לא יתכן… חשבתי.. איך? אפילו המחשבות שלי לא יכולות להסתדר בראשי כמו שצריך מרוב הלם.
בלעתי את רוקי, וסרקתי את הדמות מלמעלה למטה. זה באמת קורה?
"אמא?" שלאתי בקול חלוש.