אהבה אחת ❤️
הסוף. סתם, צוחקת, אל תאמינו לי! יש עוד בערך שתי פרקים, ואז זה באמת היה הסוף :( אז אני לא יודעת מה איתכם, אבל לי זה היה פרק שנורא היה קשה לי לכתוב. אני לא יכולתי להכניס כל כך הרבה רגש לפרק, אז זה למה הוא פרק קצת מהיר וחסר רגש (אולי לא שמתם לב לזה, אולי כן. לא משנה). אז מה חשבתם? בכיתם? התרגשתם? או סתם קראתם בשביל להעביר את הזמן? מה שזה לא היה, תגיבו, תדרגו, תעשו מה שבא לכם. ואם אתם ממש רוצים, יש לי פרק שלם של 'הסיפור של סינדרלה' מוכן, אז אם היו בפרק הזה יותר מעשר תגובות (מאנשים שונים. אל תרמו), אני יפרסם אותו עוד היום :) אני רוצה לשמח אותכם מהפרק העצוב הזה. אז קדימה, תפציצו ;)

אהבה זו לא אגדה פרק 42

אהבה אחת ❤️ 05/04/2015 1387 צפיות 14 תגובות
הסוף. סתם, צוחקת, אל תאמינו לי! יש עוד בערך שתי פרקים, ואז זה באמת היה הסוף :( אז אני לא יודעת מה איתכם, אבל לי זה היה פרק שנורא היה קשה לי לכתוב. אני לא יכולתי להכניס כל כך הרבה רגש לפרק, אז זה למה הוא פרק קצת מהיר וחסר רגש (אולי לא שמתם לב לזה, אולי כן. לא משנה). אז מה חשבתם? בכיתם? התרגשתם? או סתם קראתם בשביל להעביר את הזמן? מה שזה לא היה, תגיבו, תדרגו, תעשו מה שבא לכם. ואם אתם ממש רוצים, יש לי פרק שלם של 'הסיפור של סינדרלה' מוכן, אז אם היו בפרק הזה יותר מעשר תגובות (מאנשים שונים. אל תרמו), אני יפרסם אותו עוד היום :) אני רוצה לשמח אותכם מהפרק העצוב הזה. אז קדימה, תפציצו ;)

היי, מה קורה? אז עוד פרק אחד קרוב יותר לסוף… כן, עצוב :(
אז לקח לי קצת זמן להמשיך את הסיפור הזה, כי זה יותר מדי עצוב בשבילי לכתוב את הפרק הזה. אבל המשכתי את זה, וזה מה שיצא.
הפרק הזה מוקדש לאחת והיחידה, ליאור (Lior20083 באתר), שניסתה לעזור לי להמשיך את הסיפורים שלי, וגם סתם להיות אוזן קשבת ובן אדם נחמד לדבר איתו :) היא עכשיו התחילה סיפור חדש שנקרא 'חתומים', לכו תקראו, ממליצה בחום :)
אוקי, אז תכינו את הטישו, כי זה הולך להיות פרק די עצוב (סורי לסופיילר). תיהנו :)

-נקודת מבט אלכס-

ישר שהמכונית הגיע לספת המדרכה, מיהרתי להשתחרר מחגורת הבטיחות המעצבנת ולצאת מהאוטו.
"בהצלחה!"אבא קרא אחרי.
"תודה!" צעקתי כתשובה ומיהרתי לדלת הכניסה. דפקתי במהרה על הדלת, ותוך כמה שניות אמא פתחה לי אותה.
"אלכס!" היא קראה. "א-"
"אמא, אני ממש ממהר, אני ידבר איתך אחר כך!" אמרתי הכל בנשימה אחת. נדחקתי בין אמי ומשקוף הדלת, ורצתי לחדר שלי לקחת את מפתחות האופנוע.
"אבל אלכס, יש-" אמא ניסתה לומר לי בזמן שרצתי לחדרי, אבל טרקתי את הדלת מאחורי והפסקתי את דבריה.
לקחתי את מפתחות האופנוע על הוו ליד הדלת, שמתי על עצמי ז'קט, ומרוב שמיהרתי התנגשתי בשולחן והפלתי משהו על הרצפה. הכאב שטיפס במעלה רגלי עצר אותי לכמה שניות וגרם לי להתכופף ולתפוס את רגלי הדואבת.
בדיוק שבאתי לקום ולברוח מהחדר, משהו נוצץ תפס את צומת לבי. זה היה מפתח, אותו המפתח שרציתי להביא לאן באותו יום שהיא אמרה לי שהיא עוזבת. אחרי התלבטות של חצי שנייה, הרמתי את המפתח ותחבתי אותו בכיסי.
"אלכס!" אמא קראה כשיצאתי מהחדר ומיהרתי לדלת הבית. "יש לי-"
"אמא, אני חייב לעוף, נדבר שאני יחזור." נתתי לה חיבוק זריז ומיהרתי לפתוח את הדלת ולברוח מהבית.

החניתי את האופנוע בחנייה של שדה התעופה ומיהרתי לרדת ממנו ולרוץ אל תוך המבנה. רצתי בתוך המבנה מהר ככל שיכולתי, אפילו שרגליי התחילו לכאוב ונשמותיי נעשו יותר ויותר כבדות. שום דבר לא נראה לי כזה חשוב מלבד לראות את אן פעם אחת אחרונה.
מרוב שהייתי מרוכז בלמצוא את אן בין כל הקהל, התנגשתי במישהו והפלתי גם אותו וגם אותי על הרצפה.
"מצטער!" מיהרתי להתנצל, ואז ראיתי שנתקלתי במור.
"אלכס?" היא קראה בהפתעה.
מיהרתי לקום מהרצפה והושטתי לה יד ועזרתי לה לקום. היא נראתה נורא: עיניה היו אדומות מבכי ושבילי דמעות נצצו על לחייה.
כשהבטי סביבה, שמתי לב שכולם היו שם: היא, אמה, סאם, אפילו ירון. כולם באו לומר לה להתראות, ואני היחיד שלא טרח אפילו לזכור את התאריך.
"מה אתה עושה כאן?" סאם שאל מבולבל.
"אני חייב לומר לה להתראות." אמרתי מתנשף מהריצה.
"אנחנו בדיוק חוזרים משם, היא כבר עברה את כל הבדיקות הביטחוניות." אמה ענתה.
"מתי הטיסה שלה עוזבת?" שאלתי מודאג. מה אם אני לא יספיק?
"עוד 10 דקות, אני חושב." ירון ענה מאחורי כולם.
"הטיסה שלה היא 33A, טרמינל 4 לקליפורניה." סאם הוסיף.
"למה באת רק עכשיו?!" אמה קראה בכעס, כאילו רק עכשיו קלטה שהיא צריכה להיות כועסת עליי על זה ששברתי לאן את הלב.
"כי אני מטומטם." עניתי לה, וזה מה שהשתיק אותה.
"קדימה אלכס," סאם תפח אל כתפי. "לך תרוץ אליה."
חייכתי אליו בתודה, ורצתי להחזיר אותה אליי.
כשהגעתי לתחילת הבדיקות הביטחוניות, עקפתי את התור ונדחקתי בין נוסע לדיילת שלקחה את הדרכונים.
"אדוני, בבקשה לך לסוף התור." היא ביקשה ממני בפרצוף כעוס.
"אני לא טס, אבל אני חייב להגיע לטרמינל." אמרתי לה מתנשף מהריצה.
"אם אתה לא טס את לא יכול לעבור, מצטערת." היא ענתה בקול נוקשה בזמן שבדקה את הדרכון של אחד הנוסעים. "הבא בתור!" היא קראה לנוסע שמאוחרי.
"את לא מבינה, אני חייב לעבור!" קראתי עצבני.
"הלו, בחורצ'יק, זוז מהדרך!" אחד הנוסעים קרא מאחורי נרגז.
"אדוני, אם אתה לא תלך מפה עכשיו, אני קוראת לאבטחה." הדיילת הזהירה אותי.
"אני לא צריך את הטובות שלך." מלמלתי ומיהרתי לפרוץ בין כל הנוסעים אל שערי הבדיקות הביטחוניות.
"אדוני!" הדיילת קראה אחרי עצבנית.
נדחקתי בין אנשים, מנסה להגיע לשערי גילוי המתכות שעמדו באופק. בטעות הפלתי כמה אנשים על הרצפה, מעיף נעליים ומכשירים לכל עבר.
"היי!" קראה במחאה ילדה קטנה שהפלתי בטעות על הרצפה.
"מצטער!" סיננתי בין נשימות שנדחקתי בין כל האנשים.
"היי, אתה שם!" קרא מישהו, וידעתי שהלך עלי.
פרצתי מבעד הקהל דרך שער גיולי המתכות שצפצף שעברתי דרכו.
"לא כל כך מהר!" קראו אחרי אנשי האבטחה, אבל אני רצתי משם והשארתי אותם מאחור. רצתי לאמצע מרכז החנויות, מחפש בעניי את טרמינל 4.
"נו, קדימה!" לחשתי לעצמי והבטי מסביב. בסוף מצאתי שלט שמורה על הטרמינלים 1-5 במורד הדרך. חיפשתי בעניי בין כל האנשים שהלכו לאותו כיוון, אולי אן שם?
"הנה הוא!" שמעתי מישהו צועק.
העפתי מבט זריז לאחור, וראיתי שני אנשי אבטחה רצים לכיווני.
"שיט!" קראתי ורצתי אל עבר הטרמינל.
נדחקתי בין האנשים, נתקלתי בכמה וכמה מזוודות, ונפלתי פעם או פעמיים. לא משנה כמה פעמים צעקו עליי, וכמה פעמים חטפתי מכות, כלום לא נראה לי הכי חשוב באותו הרגע מלבד למצוא את אן.
רצתי מטרמינל אחד לאחר, מפלס את דרכי בין אנשים ומזוודות, עובר חנויות מזון בקצב מסחרר. חיפשתי בים השלטים את השלט המורה על טרמינל 4, עד שבסוף מצאתי אותו. נתתי לעצמי כמה שניות לעצור ולנשום.
"טיסה מספר 33A לקליפורניה תצא מטרמינל 4. כל הנוסעים מתבקשים להכין דרכונים וכרטסי טיסה. תודה." קול נשי הודיעה מאחד הרמקולים.
"פאק!" סיננתי תחת נשמתי. איחרתי!
בדיוק שרציתי לרוץ אל עבר כיסאות ההמתנה ולחפש את אן, הרגשתי זוג זרועות אוחזות בי מאחורה.
"תפסתי!" אחד מאנשי האבטחה צהל.
"אתה הולך להתלוות אלינו לתחנת המשטרה, בחור צעיר." המאבטח האחר אמר.
"תנו לי ללכת!" קראתי בכעס ושחררתי את עצמי מאחיזת השומרים, רק בשביל שהם יתפסו אותי שוב אחרי חצי צעד.
"תפסיק להיאבק, אתה לא יכול ללכת לשם!" אחד מהמאבטחים צעק וניסה להדק את אחיזתו בי.
ניסיתי להשתחרר בכל כוחי מאחיזתם של המאבטחים, אבל הייתה להם אחיזה חזקה כפלדה. "תעזוב אותי!" צעקתי עליו. "אני חייב לומר לה להתראות!" כן, כאילו שהוא באמת ידע על מה אני מדבר.
"אסור לך ללכת לשם!" אותו המאבטח קרא במאמץ כשניסה לאחוז בי יותר חזק.
איכשהו בזמן שנאבקתי, חיפשתי בין כל הקהל שנאסף והבחין במהומה שלי ושל המאבטחים, ובסוף גיליתי ראש בלונדיני בין כל האנשים. אן.
המאבטחים המחורבנים האלה לא יעצרו אותי מלהגיע אליה. הרגשתי כוחות חדשים שוצפים לי בוורידים, ובסופו של דבר הצלחתי להשתחרר מאחיזת הפלדה של המאבטחים. רצתי בכל כוחי אל עבר הקהל בטרמינל.
"אן!" צעקתי לה במלוא גרוני.
היא עמדה שם בין כל האנשים, מבטיה בי בעניים פעורות רץ לכיוונה.
"תתפוס אותו כבר, למה אתה מחכה?!" אחד מהמאבטחים זעף בחברו.
כל מה שראיתי בעניי שרצתי הייתה אן. היא נראה בדיוק כמו שאני זוכר אותה: שיערה הבלונדיני נופל על כתפיה, ענייה האפורות והמדהימות מביטות בי בכזאת אהבה. לראות אותה אחרי השבוע הנורא הזה נדמתה כמו מתנה מגן עדן.
היא עמדה כמו פסל למשך כמה שניות, עדיין המומה. אבל אחרי שהיא קלטה מה קורה, ראיתי את ענייה מתמלאות דמעות, וחיוך של שמחה עולה על פנייה.
"אלכס!" היא צעקה חזרה ורצה אליי.
כולם הביטו בנו, רצים אחד אל השני וצועקים כמו משוגעים, אבל לי לא היה אכפת. כל מה שהיא בראשי היה הדבר היחיד שחשוב לי בחיים: אן.
בסופו של דבר נפגשנו. אני תפסתי אותה חזק בזרועותיי, מנסה לא ליפול ביחד איתה מהדף ההתנגשות.
נשמתי לתוכי את הריח המוכר שלה, מחזיק בכוח בגופה הקטן שכל כך התגעגעתי אליו. הרגשתי איך הדמעות עולות לעניי שקלטי שזאת תהיה הפעם האחרונה שאני יכול להחזיק אותה קרוב אליי. זאת תהיה ההזדמנות האחרונה שלי לומר לה את כל מה שלא אמרתי לפני שהיא תעזוב.
שמעתי אותה מתייפחת על כתפי, וידה העדינות אוחזות בז'קט לי בכזה כוח.
"אלכס…" היא בכתה, מרימה את ראשי ומביטה בעניי עם ענייה האפורות והמהפנטות. "עכשיו באים?" היא צחקה.
צחקתי ביחד איתה, עד שחשתי שמישהו מושך בי מאחורה וגורם לי לנתק את האחיזה שלי באן.
"אתה בצרות, חביבי." אמר אחד המאבטחים, עכשיו באמת כועס.
"עזבו אותי, בני זונות!" קיללתי. "אן!" צעקתי לה שהדמעות יורדות מעניי במפלים.
"בבקשה, תנו לו ללכת!" היא צעקה למאבטחים.
"מצטער חומד, אבל הוא חייב ללכת לתחנת המשטרה לבירור קטן." המאבטח השני ענה לה וחיזק את אחיזתו בי בשביל שלא אברח.
"תנו לנו רק חמש דקות." היא התחננה בקול חנוק ודמעות בעניים. "בבקשה."
השומרים הפסיקו לנסות להיאבק בי לכמה שניות ומלמלו בינם לבין עצמם. בסופו של דבר הם שחררו את אחיזתם בי.
הרמתי את מבטי אל שניהם, מביט הלוך ושוב בין שני הגברים.
"יש לכם חמש דקות." אחד מהמאבטחים אמר. "בלי שטויות, בחור צעיר." הוא הפנה אלי אצבע והזהיר אותי.
הנהנתי במרץ, ומיהרתי לחזור לאן. חיבקתי אותה אליי שוב, אבל יותר בעדינות הפעם.
"אן, אן שלי." מלמלתי באוזנה שמחצתי את גופה כנגד שלי.
היא הרימה את ראשה מכתפי, ובלי התראה מוקדמת מחצה את שפתיה המתוקות לשלי.
"למה לא באת קודם?" היא שאלה שהתנתקה מהנשיקה.
"אני לא יודע…" עניתי.
"אתה לא יודע?" היא הרימה גבה.
"אני לא יודע איך הייתי כל כך מטומטם בשביל לתת לך ללכת ממני." תיקנתי את עצמי.
"יותר טוב." היא צחקה.
שתינו שתקנו, אבל זאת לא הייתה שתיקה מביכה, אלה פשוט כמה רגעים של שקט שאפשרו לנו לסדר את המחשבות.
"אז זה קורה." אמרתי לבסוף בשקט.
"כן." היא הסכימה בקול שבקושי אפשר לשמוע.
"למה?"
"אלכס, בוא לא ניכנס לזה עכשיו." היא ביקשה. הדמעות עדיין זלגו מענייה, אבל לפחות היא לא התייפחה כמו מקודם.
"יש לכם שארבע דקות." אחד מהמאבטחים אמר מאחורינו.
"תודה." העפתי אליהם מבט זריז, ואז חזרתי להביט באן, מנסה לחרוט במוחי את המבט בענייה, את פניה, את שפתייה, כל דבר, רק לא לשכוח אותה.
"בבקשה אל תעזבי." ביקשתי ממנה.
"מאוחר מדי." היא הנידה בראשה, ודמעות חדשות התחילו להיווצר בענייה. "מה אני יעשה בלעדייך?"
"מה אני יעשה בלעדייך?" תיקנתי אותה, ויכולתי לחוש את הדמעות נצברות בעניי. "את הסיבה שאני מתעורר כל יום, את הסיבה שאני מחייך, הסיבה שאני פשוט שמח." הדברים פשוט התחילו לצאת מפי, ולא יכולתי לשלוט בדבריי.
"אתה צוחק עלי?" היא חייכה. "זה אמור להיות לגמרי ההפך. בהתחלה חשבתי שאתה תהיה איום, אבל עכשיו אני מתחרטת שבכלל חשבתי ככה. אתה הדבר הכי טוב שקרה לי, החצי השנה שהייתי הכי מאושרת בעולם."
היא הביטה בעניי בעיניה האפורות, שמאז שבאתי נמלאו שימחה, ועכשיו נראו עצבות יותר מתמיד. דמעות עדיין זלגו מענייה, ואני ניגבתי אותם עם אגודלי.
"לא משנה מי יקרה, אני רוצה שתדעי שאני תמיד יזכור אותך,"התחלתי לומר. "לא משנה לאיפה תלכי, אני יודע שיום אחד אני ימצא אותך. את תמיד תהיי האהבה היחידה שלי." ואז כבר לא יכולתי לשלוט בזה, ופרצתי בבכי.
אן חיבקה אותי אליה. היא נשקה לחיי נשיקה ארוכה, ונתנה לי לקרב אותה עוד יותר אליי. פתאום הרגשתי משהו צונן נוגע בעורי. שהרמתי את ראשי והבטי באן, קלטי שרשרת יהלום סביב צווארה.
"את שמרת את השרשרת?" שאלתי מתפלא. זאת אותה השרשרת שנתתי לה ביום ההולדת שלה. אותה שרשרת שבשבילה רציתי לבזבז את כל החסכונות שלי בשביל לתת לה אותה. היא עדיין שמרה אותה?
"ברור." היא חייכה שליטפה את היהלום באגודלה. "רציתי שתהיה קרוב אליי כשאני יעזוב."
"אויש, אן… אני כזה מטומטם." הנדתי בראשי. "איך יכולתי לתת לך ללכת ממני?"
"אני לא הלכתי ממך." היא תיקנה אותי. "אני זוכרת שהדג זהב שלי מת שהייתי קטנה, הייתי כל כך עצובה. בכיתי עליו ימים שלמים, וכל כך התגעגעתי אליו. אבל אמא שלי אמרה לי שהוא בחיים לא יעזוב אותי, כי הוא תמיד יישאר כאן." היא הניחה את כף ידה על חזי. "כל מי שקרוב אלייך וחשוב לך, תמיד יישאר בלב שלך."
"עוד דקה!" המאבטח מאחורינו אזהיר, אבל אני כבר לא התייחסתי אליו. ואז עלה במוחי רעיון.
"הבאתי לך משהו." אמרתי במהירות והוצאתי את המפתח מכיסי.
אן הסתכלה על המפתח, עלי, ואז שוב על המפתח בבלבול. "מה?"
"קחי את זה," דחקתי בה ושמתי אותו בידה.
"אלכס, אני לא-"
"קחי אותו." התעקשתי וסגרתי את ידה סביבו. "שתמיד היה לך לאן לחזור."
אן הרימה את מבטה מכף ידה אלי. דמעות חדשות נצברו בענייה וזלגו במורד לחייה, ואני מיהרתי לנגב אותן באצבעותיי.
"אני אוהבת אותך." היא אמרה בקול שבור.
"אני אוהב אותך." אמרתי כמוה, ונשקתי לשפתיה פעם אחת אחרונה.
"זהו בחורצ'יק, נגמר הזמן." המאבטח אמר מאחוריי.
ניתקתי את שפתייה משלי והבטי לתוך ענייה. "אני בחיים לא ישכח אותך."
"ואני בחיים לא ישכח אותך." היא הבטיחה לי.
חיבקתי אותה פעם אחת אחרונה, ונתתי למאבטחים לגרור אותי משם. הדבר האחרון שראיתי היה לפני שהסתובבתי היה את אן, מעמיסה תיקים על גבה ודמעות בענייה, בזמן שהיא ומשפחתה עולים למטוס שייקח אותם, אותה, מכאן.
הסתובבתי ונתת למאבטחים לקחת אותי משם עם ההרגשה שהרגע עזבתי את הדבר היחיד שחשוב לי בחיים.


תגובות (14)

את רוצה למות? הרגת אותי עם הסוף שלך הייתי רוצחת אותך מקווה שזה ברור
עכשיו שאני אבין היא תחזור הם יחתנו ויביאו 10 ילדים. אני לא מוכנה לשמוע לא
תודה את מכירה עד כמה אני אלימהה הםם היו ביחדדד והיה מה תזהרי ממני ואגב תודה על ההקדשהה אוהבתת

05/04/2015 17:18

    חחחחחח רק את יכולה לאיים שתרצחי אותי ואז לומר לי 'תודה על ההקדשה, אוהבת'. יואו, את לא קולטת כמה אני צוחקת XD. ואולי זה ימשיך ככה, אולי לא, את אף פעם לא יכולה לדעת….

    05/04/2015 17:29

    אני אמצא אות ואני אוכל אותך!!!! *^* תזהרי ממני!!!!!

    05/04/2015 17:35

אני בוכה בצורה לא נורמלית

05/04/2015 17:23

אההההה אני ארצח אותך תמשיכי בזה הרגע!!!
מה ככה את משאירה אןתי תקועה מול המסך עם דמעות בעיניים!!!!!!
תשיכי ומיד אני בן אדם אלים תמשיכייייייי

05/04/2015 17:26
Bar Bar

אני בוכה
באמת באמת אוקיי עם דמעות ממש
כאילו בדרך כלל שאני כותבת שאני בוכה אני בוכה בקטנה כזה או שבכלל לא אבל אני באמת בוכה עכשיו אוקיי
את לא עשית את זה
אני מייבבת פה כאילו אני זאת שעזבה עכשיו את הארץ והשאירה את החבר החתיך שלה מאחור
שתחזור
עכשיו
שתגור איתו
שיתחתנו
אני מתה
ואלכס איזה טיפש לא באת קודם ועכשיו אתה בדרך לתחנת משטרה!!!
תמשיכי כבר אני בוכה פה
ולכו תגיבו על הסיפור של סינדרלה אנשיםםםםםםםםםםםםםם

05/04/2015 18:20

    אוי, מצטערת שגרמתי לך לבכות ככה :( אבל זה היה חייב ליקרות, מצטערת :(

    05/04/2015 18:25

מושלם תמשיכי!!:)

05/04/2015 18:25

אני בוכה את חיי איך את יכולהה אופ לא פר למההההה????
תמשיכיייי!!

05/04/2015 22:04

אני כמעט בטוחה במאה אחוז שזאת התגובה הראשונה שלי בסיפור הזה. נשבעת לך שעוד שניה בכיתי, דמעתי במשך כל הקריאה.
אני לא יכולה להאמין שנתת לה ללכת. אני לא יודעת איך זה יכול להיות מתוקן בשני ימים. כן, זה יותר ריאליסטי שזה סוף כזה, כי אנשים באמת עוזבים ועוברים לארצות אחרות וזה נראה הדבר הכי הגיוני שיקרה כאן.
אבלללללללל
הייתה בי תקווה.
ואם זה פשוט יסתיים בזה שהם בארצות אחרות ורחוקים וממשיכים בחיים אני יהיה ממש עצובה בתוכי, כי אני מרגישה שסיפור כזה צריך להסתיים בסוף שמח ולא עצוב. אני לא יכולה להסביר למה. אני פשוט מרגישה שזה הסיום הכי טוב, למרות שאני בדרך כלל אוהבת סיומים יותר מקוריים מ"סוף שמח".
אוח.

06/04/2015 02:09

    זה לא הסוף, אני סתם צחקתי XD וכן, זאת התגובה הראשונה שלך בסיפור, איזה יופי! וכן, סיומים שמחים זה גם די צפוי וגם קצת קלישאה, אבל מה אני יעשה עם שני אלה? זה כל כך כואב לי להרחיק אותם אחד מהשני :(

    06/04/2015 11:49

    פשוט מתאים להם סוף שמח. אני לא יכולה להסביר למה! כיאלו, פשוט, האאאאאאאאאאא. אני לא רוצה שהם יהיו רחוקים אחד מהשני! כל הסיפור היה סיפור אהבה ועכשיו שהכל יהרס? כיאלו… תחזירי אותם להיות ביחד! איכשהו. לא אכפת לי איך. :'(

    06/04/2015 15:44
19 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך