אהבה זו לא אגדה פרק 39+ הפתעה! :)

פורים שמח לכולם!!! זה אחד החגים הכי אהובים עלי :)
טוב, אני יודעת שאני לא עדכנתי את הסיפור הזה כבר חודש, אבל באמת שאני לא יכולה לכתוב בזמן האחרון. זה כאילו נמאס לי כבר לכתוב, אתם מבינים? אבל אני עדין משתדלת לכתוב כמה שאני יכולה שיש לי השראה.
לגבי ההפתעה… טוב, תחכו לסוף הפרק לגלות ;)

"קדימה אנבל, אנחנו צריכים לצאת למלון! " אבא שלי קרא מלמטה.
"בסדר! " צעקתי חזרה וחזרתי לדחוף בגדים אל תוך המזוודה הקטנה שלי.
"הלו!״ מור ואמה נכנסו בדלת.
״היי.״ העפתי מבט לאחור בזריזות וחזרתי לדחוף בגדים.
״נו, גמרת לארוז?״ מור שאל ועמדה לידי, בוחנת את ערמת הבגדים המבולגנת שאני מנסה להכניס אל תוך המזוודה.
״מה את חושבת?״ שאלתי בחצי חיוך ודחפתי מכנס ג'ינס לבפנים.
״אני חושבת שאת חושבת שתצליחי להכניס את כל הארון לתוך מזוודה אחת קטנה.״ היא אמרה והרימה חולצה בקצות אצבעותיה מתוך הערימה.
״אני יודעת שזה יכנס.״ אמרתי לה וחטפתי את החולצה מידה.
״נו, אז איך הלך עם אלכס אתמול?״ אמה שאלה.
לא עניתי.
״אן?" אמה מבולבלת. "מה יש?"
"נראה לכם שאני אוכל לדחוף את זה בפנים?" שאלתי אותם והצבעתי על ערימת הבגדים.
"אל תתחמקי!"מור הזהירה אותי.
נאנחתי והתיישבתי על הרצפה, נשענת על המיטה, ומביטה בריקנות בקיר. "לא היה טוב."
"נו, מה הוא כבר עולל?" שאלה אמה בצחוק והתיישבה לידי.
"הוא שתה שוקו במקום וויסקי?" מור הצטרפה גם היא לבדיחה, מתיישבת מעברי השני.
"לא." עניתי למור והמשכתי להביט בקיר.
"נו, ספרי!" מור ואמה דחקו בי.
מבטי נפל מהקיר לחיקי. אני הרי יודעת שאין ברירה אלה לומר זאת. "הוא נפרד ממני."
מור ואמה לא ציפו לזה. עניים נפערו, וכך גם פיותיהם.
"הוא מה?!" הם קראו בהרמוניה.

-פלאשבק-

"ווהו!" אלכס קרא כמו משוגע בזמן שרקד כמו איזה מטומטם.
הנדתי בראשי בייאוש וניסיתי להרגיע אותו. "אלכס! אנחנו כאן רק חמש דקות!"
"מה?" הוא קרא מבעד למוזיקה החזקה. "אמרת משהו?"
"אמרתי- אה, לא משנה." וויתרתי לבסוף ומשכתי אותו אל עבר מרכז רחבת הריקודים, ששם זה המקום המושלם לריקודים.
היה שם יותר מדי צפוף, כך שאני ואלכס נאלצנו לרקוד צמוד. ושאני אומרת צמוד, אני מתכוונת צמוד. זה כבר נהיה לא נוח, במיוחד שאנשים כבר התחילו להסתכל.
"אלכס!" קראתי מבעד למוזיקה החזקה.
"מה?" הוא שאל, או יותר נכון צעק מבעד למוזיקה.
"אולי נעשה הפסקה קטנה?"
"מה?" הוא צעק כלא שומע.
"הפסקה קטנה!" קראתי.
"מה?" הוא צעק מבולבל.
פשוט תפסתי בידו וגררתי אותו מבעד לקהל הצפוף בניסיון להגיע לספות או לבר, בשביל להתרחק קצת מכל הרעש ולהיות רק שנינו לבד כמו שתכננו, או עד כמה שאפשר להיות לבד במקום ציבורי.
"מה קרה?" הוא שאל מבולבל.
"נהיה קצת צפוף שם." הסברתי והצבעתי אחורה אל עבר רחבת הריקודים.
"באמת?" הוא שאל, מבולבל כמו מקודם.
"האמת שכל מה שאני רוצה זה שנשב ביחד על איזה דרינק קטן, וסתם נבלה ביחד, כמו שזוג צריך להתנהג." שיחקתי בצווארון החולצה שלו, ואמרתי את בקשתי בעניים מתחננות.
"בטוח?" הוא שאל והרים גבה בשאלה. "כי לדעתי אני יכול לקרוע שם את הרחבה אם רק תבקשי."
גיחכתי ותפסתי בידו, מובילה אותו אל עבר הבר.
"מה תרצו?" שאל הברמן ברגע שהתיישבנו.
"אני רוצה מיץ תפוזים." ביקשתי.
"ולך?" הוא שאל את אלכס.
"כוסית וודקה." אלכס ענה לו.
"אוקי, מיד מגיע." הברמן אמר ופנה להכין את המשקאות שלנו.
"את קוראת למיץ תפוזים 'דרינק'?" אלכס הרים גבה.
"מה?" התלוננתי והרמתי את ידיי לכתפי. "אף פעם לא שתיתי."
"אף פעם לא שתית?" אלכס קרא כלא מאמין.
הנהנתי נבוכה מעט.
"אפילו לא פעם אחת קטנה?" הוא ניסה לוודא.
"אה… הקושיות של פסח נחשב?"
הוא הניד בראשו לשלילה.
"אז לא."
"אוי ואבוי…" אלכס הניד בראשו ולא נראה מרוצה כלל. "זה לא שאני מעודד אותך להיות אלכוהוליסטית, כן? אבל זה לפעמים טוב לשתות קצת."
"ממתי זה טוב להשתכר?"
"לא אמרתי להשתכר," הוא הגן על עצמו. "אני מתכוון לנקות את הגרון בשתייה חריפה, זה הכל."
"אתה מתכוון בלי להשתכר?"
"אכן כן." הוא אמר והנהן לחיוב.
"אמ… לא נראה לי." קבעתי אחרי שנייה, ופניתי לברמן שבדיוק חזר עם המשקאות שלנו. "תודה." אמרתי בחיוך ולקחתי את מיץ התפוזים שלי.
"תקשיב, אחי," אלכס התחיל לומר לברמן.
אוי ואבוי, מה הוא מתכנן?
"אתה יודע שהחברה שלי כאן אף פעם לא ששתה מימיה?" הוא הצביע עלי.
"אף פעם?" הוא נשמע מופתע ופנה אלי. "בת כמה את?"
"18." עניתי קצרות.
"ברור, היא רק בגיל המתחיל! אין סיבה שהיא תשתה לפני זה." הברמן משך בכתפיו.
"כן, הוא צודק, תקשיב לו." הסכמתי עם הברמן ולגמתי ממיץ התפוזים שלי.
"אז תמיד יש פעם ראשונה, לא?" אלכס שאל בקול ערמומי.
"אתה יודע מה?" הברמן אמר לי. "תקבלי פעם ראשונה, און ת'ה האוס (on the house)!" הוא צהל ומילא לי כוסית עם נוזל צלול.
"או, עכשיו אנחנו מדברים!" אלכס שמח, והביט בחיוך בברמן מניח מולי את הכוס הקטנה עם הנוזל הצלול.
"באמת תודה, אבל אני לא-" ניסיתי לסרב בנימוס, אבל הברמן הניד בראשו.
"לא, לא, לא, אין החזרות."
הבטי באלכס. "למה?"
"אני רק רוצה שתחווי את חיי הנערות איתי כל עוד את יכולה." הוא משך בכתפיו.
"זה באמת מתוק מצדך, אלכס, אבל אני לא רוצה לשתות. אפילו יין של יום שישי אני בקושי שותה, אז שאני ישתה משקה חריף?" אמרתי את הלא הגיוני והצבעתי על הכוס הקטנה שעדיין נחה מולי, מחכה שמישהו ישתה ממנה.
"תמיד יש פעם ראשונה." הוא חזר על דבריו דוחק בי לשתות ממשקה האלכוהול. "אני אפילו ישתה את זה ביחד איתך שלא תרגישי לבד, אוקי?" הוא הציע והרים את הכוס הקטנה שלו בידו.
"אה…" פלטי לא בטוחה, מביטה בכוס הקטנה.
"זה רק דרינק קטן, את בחיים לא תשתכרי מזה." הוא הבטיח לי.
טוב, תמיד יש פעם ראשונה… אמרתי לעצמי ולקחתי את הכוס הקטנה בידיים רועדות מעט.
"לחיים!" אלכס קרא והקיש את כוסו בוסי, ובבת אחת, שנינו בלענו את תכולת הכוס.
הרגשתי את הנוזל עובר במהירות דרך הגרון שלי, וצורב כל חלק וחלק ממנו. אני שנאתי את ההרגשה הזאת, אבל באותו הזמן גם רציתי להרגיש את זה שוב. עכשיו אני מבינה למה אנשים מתמכרים לאלכוהול. יש בו משהו שגורם לך לרצות עוד.
אבל הגרון שלי לא חשב כמוני. אני מיהרתי להשתעל אחרי שכל הנוזל נבלע בגרוני, ואלכס מיהר לתפוח על גבי.
"היי, את בסדר?" הוא צחק שראה אותי משתעלת.
"לא." עניתי בקול חנוק.
"ברמן, קצת מים!" הוא הניף בידו וקרא לברמן.
במהרה הוא הגיש לי כוס מים, ואני לגמתי ממנה. אחרי כמה דקות הרגשתי הרבה יותר טוב. הגרון שלי לא צרב יותר, וטעם האלכוהול שכח.
"נו, אז איך הייתה הפעם הראשונה?" אלכס שאל בחיוך.
"צורבת," עניתי בגיחוך. "אבל האמת שדווקא אהבתי את זה."
"אז פעם הבא שאת תבואי איתי את תשתי?" הוא שאל בתקווה.
עמדתי לומר 'כן', אבל אז שמתי לב שהוא אמר 'בפעם הבא שתבואי איתי'. "אלכס… אתה יודע שלא תהיה פעם הבא."
חיוכו נמוג ועל עניו הייתה הבעה עצובה. "את היית חייבת להזכיר את זה?"
"אבל אתה צריך להפנים את זה, " אמרתי והנחתי יד על כתפו. "זה לא הולך להישאר ככה להרבה זמן."
אלכס שתק ולא אמר מילה.
"אני באמת שלא רוצה לעזוב אותך, אבל… זה יקרה מתישו."
"אבל אני לא רוצה שזה יקרה," הוא אמר לבסוף בקול חנוק, והשתדל שלא להביט לי בעניים, אבל ראיתי שהם מתחילות לצבור דמעות. "את לא מבינה את זה?"
לא אמרתי דבר, והמשכתי לשתות את מיץ התפוזים שנטשתי.
"ברמן," הוא קרא ונופף לו בידו.
"כן?"
"תמשיך להביא שתייה." אלכס ענה לו.
"אוקי," הברמן משך בכתפיו והביא לו עוד כוסית עם נוזל צלול.
אלכס שתה את הכוסית בשלוק אחד. "עוד." הוא אמר לברמן עם גרון צרוד.
וכך זה המשיך, כוסית אחר כוסית, ואלכס לא רצה להפסיק. הוא רק הזמין כוסית אחת אחר השנייה ושתה אותם בשלוק אחד.
"אחי, אולי כדי שתפסיק?" הציע הברמן אחרי הכוסית השביעית.
"עוד!" אלכס חזר על דבריו בקול נוקשה יותר.
"אלכס, אל-" הנחתי את ידי על כתפו וניסיתי לגרום לו להפסיק, אבל לפני שיכולתי לסיים את המשפט, הוא העיף את ידו מכתפו באגרסיביות. "עזבי אותי!" הוא קרא בקול עצבני ולקח את הכוסית החדשה שהברמן הגיש לו. הוא שתה אותה וכמובן שביקש עוד.
ניסיתי לעצור אותו, אבל הוא רק התעלם ממני והמשיך לרוקן כוסיות. בסופו של דבר, הוא הניח את הכוס האחרונה, והפעם לא ביקש עוד. הוא לא הביט בי, לא דיבר, רק הביט בדלפק ושתק.
"אלכס? הכל בסדר?" שאלתי, חוששת לשלומו.
הוא לא ענה. הוא ניסה לקום מהכיסא, וכמעט נפל על הרצפה, אלמלא עזרתי לו מיד לייצב את עצמו. ריח אלכוהול נדף מפיו, ואני השתדלתי שלא להיחנק.
"אני בסדר גמור." אלכס מלמל עצבני וניסה להדוף אותי מעליו.
הוא ניסה ללכת כמה צעדים כושלים לבדו, וכמעט קרס על הרצפה.
מיהרתי אלי וכרכתי את זרועו סביב כתפי בשביל לתמוך בו. " אתה לא בסדר." קבעתי והובלתי אותו חזרה לכיסאות הבר.
"את יודעת למה אני לא בסדר?״ הוא שאל בקול צרוד וניסה להתרכז בפניי אבל לא יכל.
"למה?״
"בגללך.״ הוא ענה וחיוך קטן עלה על שפתיו, אבל לא חיוך שמח או אוהב, אלה תחמני וקודר.
"מה עשיתי?״ שאלתי מבולבלת מעט, אבל ידעתי כבר את התשובה.
"את עוזבת אותי,״ הוא ענה לי בלי שום רגש בקולו. ״אחרי כל מה שעשינו ביחד, את עוזבת אותי.״
לא עניתי. הוא שיכור, הוא פשוט יגיד כל דבר שעובר בראשו.
"האמת, לא חשבתי שזה יקרה ככה,״ הוא המשיך. ״חשבתי שאנחנו נסיים ביחד בית ספר, נעבור לגור ביחד, להיות זוג כמו שצריך. אבל את פתאום באת ואמרת שאת עוזבת. ״ הוא חייך חיוך יבש. ״ובהתחלה הבנתי אותך, כי לא רצית לעזוב את אבא שלך… אבל אז הבנתי שאת סתם עובדת עלי.״
״אני עובדת עלייך?״ שאלתי, והפעם הייתי באמת מבולבלת.
״את לא באמת אוהבת אותי.״ הוא ענה.
לא יכולתי להאמין למה ששמעו אוזניי.
״אם היית אוהבת אותי לא היית עוזבת.״ הוא צחק, אבל בעניו הייתה הבעה עצובה. ״כי אם אנחנו זוג, אנחנו אמורים להיות יחד, אבל את פשוט שברת את החוק הזה. ״
״ברמן,״ קראתי בלי לנתק את עיני מאלכס. ״מה נותנים לאנשים שיכורים?"
הברמן בא אילנו והביט באלכס המצחקק לעצמו ונודף ממנו ריח האלכוהול. "אל תדאגי, אני כבר חוזר." הוא הבטיח לי והלך.
"את יודעת שאני אוהב אותך?" אלכס שאל אותי וצחקק.
"כן, אלכס, אני יודעת." הסכמתי איתו. "גם אני אוהבת אותך."
"לא את לא." הוא הניד בראשו בהגזמה. "כי אם היית אוהבת אותי, לא היית עוזבת."
"אבל אני כן אוהבת אותך." הבטחתי לו והנחתי את ידי על כתפו. באמת שכאב לי לשמוע את הדברים האלה יוצאים מפיו, אבל אני יודעת שזה רק האלכוהול מדבר ולא הוא, אבל הייתה לי הרגשה שעדיין יש מעט אמת בקולו.
"את לא!" הוא צעק והעיף את ידי ממנו בגסות. "כי את עוזבת אותי, ואסור לך!"
"אלכס, תירגע." ביקשתי ממנו בקול שקט.
"אני שונא אותך!" הוא קרא.
"אלכס, די." התחננתי כשהרגשתי דמעות עולות בעניי.
"אם את כבר עוזבת אותי, למה לא להפוך את זה לרשמי?" הוא צעק.
"מה?" כיווצתי את גבותי. "למה אתה מתכוון?"
"אני מתכוון שעדיף לגמור את זה." הוא צעק. "זהו. גמרנו."
לבי החסיר פעימה. הרגשתי כאילו כל העולם שלי מתמוטט שהוא אמר את זה. לבי התרסק בחזי, ועניי התחילו לדמוע עוד יותר.
"חשבתי…" ניסיתי לומר. "חשבתי… שאתה אוהב אותי."
"אז שיקרתי." הוא אמר בקרירות.
"הנה." הברמן חזר ושם כוס מלאה בנוזל חום כהה לפני. "תני לו את זה."
"אלכס," בכיתי והתעלמתי לגמרי מהברמן. "אתה רוצה להיפרד?"
הוא שתק ובהה בדלפק.
"אין בעיה." קמתי מהכיסא. "רוצה להיפרד? אין בעיה. זהו, אין לי מה לעשות עם מישהו שמדבר אליי ככה." ואז פשוט שעטי החוצה ולא הסתכלתי לאחור, אפילו ששמתי את אלכס צועק אחריי. עם כל צעד לבי התכווץ מכאב, אבל עדיין לא קלטי את זה. אני ואלכס גמרנו.
כשהגעתי החוצה, לא יכולתי לקחת את זה יותר. התפרקתי, פשוט ככה. הרגשתי כאילו מישהו תלש לי חתיכה ענקית מהלב. נפלתי על המדרכה הקרה ובכיתי את נשמתי החוצה. אני ואלכס נפרדנו, ואין משהו שאני יוכל לעשות לגבי זה.

~סוף פלאשבק~

מור ואמה לא הוציאו מילה מפיהם. הם רק הסתכלו עלי במבט מרחם, ולאט לאט חיבקו אותי משני הצדדים.
"אן…" אמה בסוף אמרה וליטפה את כתפי. "אני יודעת שזה קשה. אבל תאמיני לי, הוא לא התכוון לזה."
"הוא התכוון לזה." אמרתי בשקט, ודמעות התחילו לזלוג מעני רק מהזיכרון של אלכס אומר את זה שזהו, גמרנו, אין אנחנו יותר.
"מה אנחנו יכולות לעשות בשביל לגרום לך להרגיש יותר טוב?" מור שאלה וחייכה בניסיון לגרום לי לחייך גם.
"תחזירו לי את אלכס." אמרתי בקול שבור והתחלתי להתייפח על כתפה של מור.