אהבה זו לא אגדה פרק 3+4

אני עושה פרק כפול כי אני לא תהי לי גישה לאינטרנט עד יום שישי, אז אני מוסיפה עוד פרק. עבדתי על הפרקים האלה במשך כמה ימים, הם לא הטובים ביותר לדעתי, אבל העלילה עוד תתפתח למשהו מעניין יותר, מבטיחה :9 פרק 3 ו4, תהינו :)

רק התקרבתי לדלת שירותי הבנים, וכבר שמעתי גניחות מהעבר השני.
"מר סיימון? מה אתה עושה כאן?" קראתי בקול, ונקבתי בשמו של המנהל. "אתה רוצה לבדוק מה זה הרעשים המשונים משירותי הבנים? נראה לי שזה-"
הדלת נפתחה במהרה, וראיתי את אלכס לבוש בצורה מרושלת, בעוד שאני שומעת רחשים מאחד מתאי השירותים.
"מר סיימון זה לא-" הוא הביט מסביב וראה רק אותי. "חתיכת-"
"תשמור את זה לאחר כך." הנדתי בראשי ונשענתי על הקיר.
"הכל נקי, מאי." הוא קרא מאחוריו.
"זה מיה!" היא צעקה.
"כן, כן."
"רק הגעת וכבר מזיין? ואני חשבתי שאתה מנסה רק לתחיל עם בנות."
"אני בן, אני צריך לפרוק את צרכיי. טוב, את מפריעה לי-"
"אני כבר מאחרת לכיתה, ביי." מיה יצאה מתא השירותים ועקפה את אלכס בדרכה לשיעור.
"את חייבת להרוס לי?" אלכס התלונן ונשען על הקיר לידי.
כן, כמו שאתה הרסת את שלי, רציתי לומר, אבל לא אמרתי זאת.
"טוב מה רצית?" הוא שאל, ועניו פגשו שוב בשלי.
ישר הסטי את מבטי לרצפה, ולא העזתי להרים את מבטי.
"אתה לא מכיר אותי, ואם מישהו שואל אנחנו נפגשנו בבוקר בשער. מובן?" דרשתי.
"למה? אף אחד לא יודע שאת חיית מועדונים ורוקדת הכי סקסי שיש?" הוא גיחך.
"סליחה?" קראתי.
"אל תחשבי שלא שמתי לב אלייך קודם במועדון. ראיתי אותך רוקדת כמו מטורפת עם החברות שלך. דרך אגב, יפה לך שחור." הוא קרץ.
הסמקתי, אבל ניסיתי להסתיר את זה עם שערי. נעמדתי מולו ואמרתי לו: "אתה לא מכיר אותי. מובן?" חזרתי על דברי.
"כן, הבנתי." הוא ענה.
מבטנו שוב נפגשו, והפרפרים הורגשו שוב בבטני. מה קורה לי?
"טוב… ביי." אמרתי וצעדתי משם לאט.
"אן." הוא קרא ונעצרתי במקומי.
"נו, תסתובבי, אני לא נושך." הוא התלונן.
סובבתי את ראשי מעט.
"כל הגוף." הוא נאנח.
הסתובבתי בכל גופי ושילבתי את יידי. "מה?" שאלתי אחרי כמה שניות שהוא רק הסתכל עליי.
"את יפה." הוא חייך ותחב את ידו בכיסו.
הרגשתי את הסומק עולה שוב ללחיי.
"וחבל שאת לא רואה את זה." הוא הוסיף.
"ביי." אמרתי שוב והלכתי משם, יותר מבולבלת ממקודם.

"אני בבית!" קראתי וסגרתי את הדלת מאחורי.
"אנבל, זאת את?" ליאורה קראה ממקום כלשהו מלמעלה.
"כן!" צעקתי חזרה. זרקתי את התיק בפתח ונשכבתי בכבדות על הספה, לוקחת את השלט ומדליקה את הטלוויזיה.
"את רעבה?" ליאורה שאלה בזמן שהיא ירדה במורד המדרגות. "הכנתי פסטה, עם הרוטב שאת אוהבת."
"לא תודה." השבתי והעברתי ערוצים.
"יש לך שיעורים?" היא שאלה.
"כן." עניתי.
"אז מה את עושה כאן, לכי תעבדי עליהם." היא צחקה והתיישבה לידי.
"לא." עניתי והמשכתי להעביר ערוצים.
"נו, קומי מהספה." היא ניסתה לדרבן אותי.
לא עניתי.
"לפחות תשבי כמו בן אדם נורמלי?" היא ביקשה.
נאנחתי וקמתי לישיבה.
שתקנו במשך כמה דקות עד שליאורה שברה את השתיקה. "אז איך היה בית ספר?"
"חרא." עניתי והמשכתי להעביר ערוצים.
"את רוצה אולי לספר לי למה?" היא ניסתה לגרום לי להיפתח יותר.
הנדתי בראשי לשלילה והמשכתי להעביר ערוצים, הכל רק שאני לא ידבר איתה.
עוד כמה דקות עברו, ואני כבר התייאשתי להעביר ערוצים, אבל אני לא ידבר איתה. פתאום היא לקחה את השלט מידי וסגרה את הטלוויזיה.
"ליאורה!" קראתי וניסיתי לחטוף ממנה את השלט, אבל היא רק הרחיקה אותו ממני.
"אפ אפ אפ, קודם כל תספרי לי מה קורה, ואז אני יחזיר לך את השלט." היא הציבה לי תנאי.
"אני מעדיפה לבהות בקיר." השבתי ושילבתי ידיים.
"נו, אנבל. בבקשה, תפתחי אליי, לפחות קצת. זה מה שאבא שלך רוצה, ואני רוצה לרצות אותו קצת. הוא חשוב לי בדיוק כמו שהוא חשוב לך. ואני יודעת שזה טיפה קשה לך שעברתי לגור איתכם, ופתאום יש לך אימא חורגת-"
"זאת לא את." קטעתי אותה. "וזה לא קשור לזה שעברת לכאן, או לעובדה שאבא שלי החליט לשכוח מאימא ולהתחתן איתך." הבטי בענייה. "זאת אני."
היא השפילה את מבטה. היא לא אהבה שהזכרתי את אימא, כאילו אני מתנגדת לכל העניין של הנישואים שלה עם אבא שלי.
"מה קרה? תספרי לי, אני כאן בשבילך." היא אחזה בידי.
נאנחתי והשענתי את ראשי אחורה. "כואב לי." אמרתי.
היא קימטה את מצחה. "מה כואב לך? הבטן, הראש-"
"לא, לא הסוג הזה של כאב." צחקתי. "לא כואב לי פיזית, כואב לי בנשמה. בלב."
"אויש, חומד… תפרקי את הכל, זה בסדר. תגידי לי מה שיש לך הלב, אני מבטיחה לך שתרגישי יותר טוב." היא ליטפה את כתפי.
"אני…״ נשמתי עמוק. ״ אני פגשתי מישהו. ואני מרגישה… מוזר, לידו. כאילו כל העולם מטשטש, הבטן שלי מתמלאת פרפרים, המחשבות שלי מתערפלות, וכל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה הוא." הסברתי לה.
"נראה לי שאת מרגישה אליו משהו." היא אמרה לי.
"את לא מבינה, אני לא רוצה להרגיש אליו משהו." הנדתי בראשי. "מאז…" עצרתי קצת. "… מאז דניאל… אני פשוט… אני לא רוצה להתאהב. אני יודעת שפשוט הכל יתפוצץ לי בפרצוף בסוף, והלב שלי שוב ישבר. אני לא רוצה שוב להיפגע." קולי נשבר מעט.
"אבל את חייבת לקחת צ'אנס בחייך, מתוקה. בנקודה אחת בחייך או אחרת, את תפגשי את הבחור הזה, שאיתו את תחיי במשך חייך, והוא זה שיגרום לך להבין שאהבה הולכת אבל תמיד חוזרת. את לא יכולה להישאר לבד לנצח, את צריכה להבין שיש אנשים בחוץ שאולי גרמו לך להיפגע, אבל זה תמיד מה שיעזור לך להפוך לחזקה יותר. את מבינה?" היא הסבירה לי.
הקשבתי לכל מילה, והיא צודקת, באמת שכן, אבל אני לא יכולה להתמודד עם זה שוב. אני מפחדת. "אולי… אבל אני לא בטוחה אם זה היה איתו."
היא צחקה.״אוי, לא לא התכוונתי דווקא אליו. אני רק אומרת את הרעיון הכללי. אבל אולי באמת תתני לו צ'אנס? לפי התיאורים שלך, הוא נשמע לי בחור טוב."
"טוב?" צחקתי. ״יותר בכיוון של ערס. מבלה במעודנים, מתחיל עם כל בת שהוא פוגש, ועוד גם מזיין אותם בשירותים-"
"אוקי, הבנתי." היא קטעה אותי. ״לא נחמד מרושם ראשוני. אבל אולי עם תכירי אותו יותר תאהבי אותו יותר. יכול להיות שזה רק רגש חולף, לכי תדעי.״ היא חייכה אלי. ״אז צדקתי? זה גרם לך להרגיש יותר טוב?״ היא שאלה.
״כן, זה עזר.״ חייכתי חזרה. ״תודה, ליאורה.״ חיבקתי אותה חיבוק זריז, ונדמה לי שהיא הייתה יותר מופתעת ממני.
״שמחתי לעזור, אנבל.״ היא אמרה.
לקחתי את התיק שלי מהרצפה ועליתי לחדרי. טרקתי מאחורי את הדלת והתיישבתי בשולחן העבודה, פותחת את הלפטופ שלי ובודקת מה חדש.
שום מיילים, אין משהו בחדשות שנראה שווה קריאה. בדקתי את הטלפון וקיבלתי שתי הודעות חדשות. בדקתי את ההודעה הראשונה, והיא הייתה ממור:
׳הי, הכל בסדר? את ברחת ולא הצלחתי למצוא אותך. אמרתי משהו לא בסדר? אם נפגעת ממני אני מצטערת, לא התכוונתי. אבל הייתי רצינית, אלכס הגיב אלייך שונה מכל הבנות האחרות. לאחרות הוא מביט בחזה ולך הוא ממש מביט בעניים. לפחות תשקלי אותו, אל תדחי, בסדר? בשבילי. אוהבת.׳ ובסוף הוסיפה סמיילי מחייך.
׳ תודה מור. אני ישתדל, מבטיחה. ' החזרתי לה הודעה.
אני מקווה שאני ייתן לו הזדמנות, קוותי בלבי ובדקתי ממי ההודעה השנייה.
אצבעותיי קפאו על המסך שראיתי שההודעה לא אחר מאשר אלכס. מה הוא רוצה עכשיו? ומאיפה הוא יודע מה הטלפון שלי?
ואז מור שלחה לי עוד הודעה: ׳אני מקווה שלא תכעסי, אבל אני סוג של סיפרתי לו מה המספר טלפון שלך… בבקשה אל תכעסי עליי!׳
מור! נשמתי עמוק וניסיתי להדחיק את הכעס. בדקתי את ההודעה מאלכס: ׳ החברה שלך סיפרה לי את המספר, אז לא להתחרפן. רק רציתי לומר לך שפעם הבא שאני מזיין, לא להפריע. ביי יפה' והוא סיים עם לב.
אני לא מבינה, אני אמורה להעליב מההודעה? מצד אחד הוא מכתיב לי מה לעשות שהוא מקיים יחסי מין בשירותים שכל העולם שומע, ומצד שני הוא קורא לי יפה. אני לא יודעת אח זה כינוי שהוא ממציא לי או שהוא באמת מתכוון לזה. הבחור הזה פשוט משגע אותי!

פרק 4-
בבוקר למחרת, הגעתי לבית הספר עם ליאורה שאספה אותי במכונית שלה. היא החנתה את האוטו, בזמן שאני אספתי את דבריי.
"טוב…" אמרתי. אני לא רוצה להיות חצופה ולומר רק ביי, וזה היה נראה כאילו ליאורה רוצה לומר לי משהו אך מתביישת. חיכיתי כמה שניות וראיתי שהיא לא אומרת דבר. "תודה על הנסיעה. ביי." מיהרתי לפתוח את הדלת ולצאת, אבל ליאורה עצרה אותי.
"רגע!" היא קראה.
התיישבתי חזרה על המושב, ורגל אחת שלי הייתה בחוץ. "כן?"
"תהיתי אם… טוב, רציתי לשאול…" היא גמגמה וגירדה את זרועה.
"מה יש?" שאלתי אותה, אבל כל מה שרציתי זה לברוח מהאוטו. ליאורה נחמדה והכל, אבל אני עדיין לא יכולה לעכל את העובדה שהיא התחתנה עם אבא שלי.
"את רוצה אולי… שנבלה קצת, ביחד? בסוף השבוע?" היא שאלה, לחוצה כאילו היא שואלת את נשיא ארצות הברית ולא אותי.
"אמממ…" שקלתי את הצעתה לכמה שניות. אני לא רוצה להיות גסת רוח ולומר לא, אבל אני לא רוצה שהיה ביני לבינה יחס של זרים. אני באמת מחבבת אותה, אבל אני לא רוצה אותה כאימא שלי.
"נראה." אמרתי לבסוף.
מבטה נפל. "פשוט… קיוויתי שאולי… את יודעת, נכיר אחת את השנייה יותר טוב, את יודעת." שתיקה שררה בינינו לכמה שניות ארוכות.
"ביי." אמרתי ויצאתי מהאוטו בלי מילה נוספת, וטרקתי את הדלת מאחורי. הלכתי לכניסת בית ספר בלי להסתכל אחורה.

"היי, מה יש?" אמה שאלה אותי בזמן שהיא הכניסה את הספרים שלה ללוקר.
"כלום." עניתי והכנסתי את מחברת החשבון לתיק שלי.
"אן, אני מכירה אותך, משהו עובר עלייך. מה זה?" היא התעקשה ושילבה ידיים.
"נו, עזבי. את לא רוצה לשמוע אותי מתלוננת." ניסיתי להתחמק.
"אן." היא אמרה בקול העקשני ביותר שיכלה לגייס, וגם הוסיפה את המבט הנוקב שלה, זה שגורם לך לחשוב מה היא תעשה לך אם לא תגיד מה שהיא רוצה לשמוע. שתקתי בשמך דקה, ואחרי נעיצת המבטים שלה נשברתי.
"נו, טוב, אני יספר לך! רק תפסיקי עם המבט הזה, הוא מלחיץ." טרקתי את דלת הלוקר, וכך גם אמה, והתהלכנו במסדרון.
"זאת ליאורה." אמרתי לה.
"מה איתה?"
"היא רוצה שנבלה ביחד בסוף השבוע." עניתי לה ופניתי ימינה במסדרון.
"נו? הסכמת?" היא חקרה אותי יותר.
"אמרתי שאני לא יודעת." משכתי בכתפיי ופניתי שמאלה.
"לא! אן, למה את כזאת? ליאורה רק מנסה להתחבר איתך, למה את תמיד דוחה אותה?" אמה התלוננה באוזני.
"כי אני לא רוצה כאימא! היא סתם אישה שהתחתנה עם אבא שלי. היא בחיים לא תהיה אימא בשבילי." התעקשתי.
"אה, אן…" מבטה ננעל על משהו והיא עצרה אותי מללכת.
"לא, אני לא אקבל אותה כבת משפחה, כהורה, כ-"
"אן!" אמה צעקה וקטעה אותי. "שם!" היא הביטה בי ואז איפה שהיא רצתה שאני אסתכל.
מבטי נדד למקום, וראיתי את אלכס נשען על ידו שנתמכת בלוקר והוא מדבר עם בחורה אחת ששיחקה בשערה צחקה מכל מילה שלו. אוי, בנים… גלגלתי עניים והחלתי ללכת כמה צעדים עד שאמה עצרה אותי שוב.
"חכי! את לא יכולה רק ללכת לפניו ככה! את חייבת לדפוק פוזה, לומר משהו, את צריכה-"
"אמה, הוא לא אליל. אפשר לחשוב, כולה בחור חדש. הוא והזונות שלו לא מזיזים לי. הוא לא ימנע ממני ללכת במסדרון בצורה מטומטמת." אמרתי לה והתהלכתי בהמשך המסדרון.
צעדתי במסדרון, נקישות נעליי נשמעות בכל רחבי המקום. הבטי קדימה, ומבטי מדי פעם התגנב לעבר אלכס.
בזמן שהוא פלרטט עם הבחורה, מבטו עקב אחרי. העמדתי פנים שלא שמתי לב, והמשכתי ללכת לדלת בסוף המסדרון, פותחת אותה ומגניבה את מבטי אליו. מבטנו ננעלו רק לשנייה, לפני שהבחורה ישרה את מבטו אליה, ואני נכנסתי לכיתה.

את רוב שיעורי היום העברתי בתכניות המקוריות שלי: להשתעמם ולצייר בשולי המחברת שלי. הזמן עבר מהר, והכיתה שבה אני נמצאת עם אלכס קרבה יותר ויותר. הבחור הזה עולה לי על העצבים. הוא יכול להיות נחמד אליי, להמס אותי במבטו, ולגרום לי להיגעל ממנו ומענייני המין שלו. אבל יש לו השפעה אליי, הוא גורם לי להרגיש אחרת בסביבתו. כל הלילה ניסיתי לחשוב על דרך למנוע ממנו להגיע אליי ולהשפיע עליי כמו תמיד.
נכנסתי לחדר ועברתי את כל השולחנות עד לשלי. התיישבתי בכיסא וחיכיתי למורה שתבוא.
"אן אן אן!" מור רצה אליי.
"מור מור מור!" חיקיתי אותה.
"נורא מצחיק." היא עיקמה את חיוכה. "רק רציתי להתנצל על אתמול."
"להתנצל?" שאלתי מבולבלת.
"נו, שהבאתי לאלכס את הטלפון שלך… אני מצטערת, אני פשוט רוצה שתכירי בחורים חדשים, ולא תהיה לבד." היא הסבירה את עצמה.
"מור, אני לא צריכה בחור בשביל להרגיש טוב. טוב לי לבד." אמרתי לה.
"את בטוחה?" היא שאלה.
"כן, אני בטוחה." חייכתי חיוך מזיוף שיגרום לי להיראות שלמה עם החלטתי.
"אוקי. דרך אגב, ההורים של אמה לא היו כאן שבוע הבא, והיא מתכננת מסיבה קטנה. את באה, כן?" היא ווידאה.
"נראה." אמרתי לה.
"נו, אן! בואי, תבלי קצת!" מור התעקשה.
"מור-"
"ילדים, לשבת במקומות!" המורה קרא.
מור מיהרה למקום שלה ואני התכוננתי לפגישה המחודשת שלי ושל אלכס.
"אוקי, תלמידים. תוציאו עפרונות, יש בוחן פתע." היא אמרה, וכל הכיתה התלוננה. "בלי להתלונן!" היא חילקה לכולם את המבחנים והתחלנו לעבוד.
עברו חמש דקות, ואלכס עוד לא הגיע. עשר דקות, רבע שעה, עשרים דקות, ולא היה זכר לאלכס.
כמעט סוף השיעור ואלכס לא נראה בשום מקום בכיתה. כל כמה דקות הבטי בדלת, מקווה שהוא יכנס דרכה. אבל לא, הוא לא בא ומקומו לידי נותר ריק כל השיעור.
הגשתי את המבחן למורה ויצאתי מהכיתה, מסתובבת בכל רחבי בית הספר, ומחפשת את אלכס. עצרתי שנייה ליד העץ שלי, והסתכלתי מסביב, ואז גיליתי אותו… מה לעזאזל?