אהבה זו לא אגדה פרק 34

תודה על התגובות בפרק הקודם, אתם שכנעתם אותי שאתן תישארו ותקראו את הסיפור עד הסוף , שאגב די קרוב :(
אני אישית די אוהבת את הפרק, ונהניתי לכתוב אותו, אני מקווה שתאהבו אותו כמוני :) אבל בכל זאת, אני מקווה שלא תשנאו אותי…

״דניאל?״
הוא רק חייך אליי והתקדם בצעדים כושלים. ״וואו, איזה בלונדה תפסתי לי…״ הוא צחק צחוק בלתי נשלט.
רגע, הוא לא מזהה אותי? שהוא התקרב יותר, הרחתי ריח חריף נודף ממנו. אלכוהול. הוא שיכור.
זה גרם לי מיד להתרחק ממנו כמה צעדים.
״נו, בואי.״ הוא אמר בקול עצבני והתקרב אלי יותר.
״תתרחק ממני.״ אמרתי והלכתי אחורנית.
המבט של דניאל נהפך למבולבל, והוא צמצם את עניו. ״רגע, אני מכיר אותך…״ הוא נעצר וגירד בראשו, מנסה להיזכר מי אני.
נו, איפה אלכס שצריך אותו?!
״את… אנבל.״ דניאל סוף סוף נזכר.
"לך מכאן." הזהרתי אותו.
"הילדה הקטנה והמסכנה…" הוא התעלם לגמרי מדבריי. "חשבת שאני אוהב אותך." הוא צחק.
הרגשתי איך הדמעות עולות לי בעניים שהוא אמר את זה, נזכרת ביום שראיתי שהוא בגד בי כל הזמן הזה, הוא רק ניצל את הגוף שלי.
"ואני כל הזמן הזה העמדתי פנים שאני אוהב אותך, רק בשביל שסוף סוף תסכימי שאני אדפוק אותך…"
הוא התקרב יותר, אבל מרוב פחד פשוט לא זזתי. הוא העביר את ידיו בשיערי, מצחקק לעצמו. ריח האלכוהול שנדף ממנו גרם לי לרצות להקיא, אבל בלעתי את רוקי וניסיתי להתעלם ממנו.
"בבקשה, לך מכאן." אמרתי בקול חנוק, בעוד דמעות ממלאות את עניי.
"כל כך תמימה…" הוא אמר וליטף את הלחי שלי.
המגע של אצבעותיו שוב על עורי גרם לי לרעוד. כמה זמן לא הרגשתי את מגעו… רק שהפעם זה לא היה נעים כמו פעם. עכשיו מגעו היה קר, וזה גרם לי להתעורר ולהתרחק ממנו.
"די כבר, לך מכאן!" צעקתי, והדמעות כבר חנקו את גרוני.
"מעניין אם הפעם את תהי טובה כמו בפעם האחרונה." הוא צחק, ובמהירות הוא תפס אותי והטיח אותי כנגד קיר הבניין.
"די, תעזוב אותי!" התחתי לבכות, משותקת תחת מגעו.
"תשתקי ותנהגי יפה!" דניאל צרח וניסה לקרוע את המעיל מעליי.
"די!" צרחתי במלא גרוני, מנסה להדוף אותו מעליי, אבל ללא כל הצלחה.
ידיו של דניאל טיילו על גופי, ובחיים לא חשבתי שאני ארגיש כזה גועל, שזה כל כך מגעיל להיות בגוף של עצמי באותו הרגע.
"אלכס!" קראתי בוכה. "אלכס, תעזור לי!" הבכי שלי התחזק.
דניאל הצליח להוריד ממני את המעיל, והרוח הקרה חדרה דרך חולצתי הדקה. "אף אחד לא יעזור לך! הפעם אני יעשה את זה, אם או בלי שתרצי!" דניאל תפס בידי שניסתה לסתור לו, מוחץ את אצבעותיי תחת אחיזתו החזקה.
נשכתי את שפתיי, מנסה שלא לצרוח מכאב. בכיתי את נשמתי החוצה, מקווה שאלכס כבר יבוא ויעזור לי.
"אלכס!" צרחתי, מנסה לקוות שהוא לא עזב, וכלום לא יקרה לי עם המטורף הזה. עצמתי את עניי, מתפללת בכל לבי שאלכס יבוא להציל אותי.
"אמרתי-" דניאל התחיל לומר עצבני, אבל פתאום הוא הפסיק לדבר, והאחיזה שלו בי השתחררה.
פקחתי את עניי, רואה את אלכס גוהר מעל דניאל ומחטיף לו מכות. מרוב הקלה פשוט קרסתי על רצפת האבן, והמשכתי לבכות.
"בן זונה!" אלכס צרח והחטיף לדניאל עוד בוקס. "אני יהרוג אותך!"
אני עדיין הרגשתי את הידיים של דניאל על הגוף שלי… רק מעצם המחשבה על זה רציתי להקיא. הבטי באלכס ודניאל מחטיפים אחד לשני. אלכס קילל את דניאל, צועק עליו למה הוא פגע בי ומחטיף לו עוד בוקס לפני שהוא הספיק בכלל לענות לו.
אפילו שרציתי רק לקרוס שם על הרצפה, קמתי ורצתי אל עבר שניהם. דניאל נראה כמו בובת גרב מעוכה מכוסה בדם. אלכס לא נראה יותר טוב.
״אלכס,די.״ אמרתי בקול חנוק מדמעות.
אלכס לא שמע, והמשיך להחטיף לדניאל השיכור, שהרביץ לאלכס ללא תקנה.
״די!״ חזרתי על דבריי בצעקה.
אלכס הפסיק לחבוט בדניאל לרגע, והביט בי. זאת הייתה טעות, כי דניאל החטיף לו אגרוף, ואלכס קרס לאחור.
דניאל קם מהרצפה, מוחה דם מפיו. הוא הביט בי וגיחך. "בסדר, הבנתי את הרמז. אבל את תחשבי שאני אשכח לך את זה…" ואז הוא הסתובב וגרר רגליים, לא לפני שהוא קרס על הרצפה, מקיא את נשמתו מהשפעת האלכוהול.
מיד רצתי לאלכס שנאבק לקום על רגליו. הוא דימם מהאף, השפה שלו הייתה פצועה, ולחיו היו מכוסות חברבורות נוראיות.
רכנתי אליו, מנגבת את הדמעות מעניי. "אתה בסדר?" שאלתי והנחתי יש על כתפו.
הוא הנהן וקם על רגליו. "אבל הדניאל הזה לא היה בסדר." הוא התקדם מעט לעברו, אבל אני עצרתי אותו.
"לא, אל תפגע בו."
"אן, הוא ניסה לאנוס אותך! אני לא יעבור על זה בשתיקה!" הוא ניסה להתקדם שוב, אבל נעמדתי מולו ולא נתתי לו לעבור.
"מספיק! הוא רק שיכור, זה הכל."
"למה את מגנה על החרא הזה?! הוא שבר לך את הלב, ועכשיו הוא רוצה לאנוס אותך! מגיע לו למות, זה מה שמגיע לו!"
"אלכס," ביקשתי בקול הכי מתוק שלי. "בבקשה, אני רק רוצה לחזור הביתה."
אלכס העיף מבט בדניאל, שהפסיק להקיא, והתקדם כמה צעדים לפני שקרס על הרצפה והתעלף. "הולכים."

"מה קרה לו?!" קרן קפצה שאני ואלכס נכנסו בדלת.
"אני בסדר, אמא, את לא צרכה לדאוג." אלכס נופף בידו לביטול.
"בסדר?!" קרן זעקה. "אתה מדמם! מי עשה לך את זה?!"
"קרן, נסביר לך הכל אחר כך." אמרתי בטון רגוע, ואז פניתי לאלכס. "בוא."
משכתי את אלכס לחדרו וסגרתי את הדלת לפני שקרן תיכנס ותתחיל להשתגע מדאגה. "איפה הערכת עזרה ראשונה שלכם?"

"זה הולך לכאוב." הזהרתי אותו ושמתי את כדור צמר הגפן הטבול באלכוהול על אחד הפצעים שלו.
"אח!" אלכס זעק. אבל הוא לא זז, ונתן לי לחטא את הפצע שלו.
"אני לא מאינה שנתתי לך להסתבך ככה." מלמלתי והמשכתי לחטא את הפצע שלו.
"אני לא מאמין שנתתי לך להישאר לבד בזמן שטיפוסים כמוהו מסתובבים ברחוב." אלכס אמר.
הנחתי את כדור צמר הגפן על השידה הקרובה. "אולי די?"
"אן, הוא פאקינג ניסה לאנוס אותך! מה היה קורה אם הייתי מאחר בדקה? מה היה קורה אם משהו היה קורה לי ולא הייתי בא? הוא היה יכול לפגוע בך, לפצוע אותך, אפילו להכניס אותך להריון! מה היה קורה אז?!" אלכס צעק.
"טוב, זאת לא אשמתי!" צעקתי חזרה.
אלכס רק נאנח. "בא לי פשוט לרצוח את הדניאל הזה!"
"די כבר, תעזוב את זה." אמרתי ולקחתי שוב את כדור צמר הגפן והמשכתי לחטא את הפצע.
"זה שורף!" אלכס זעק מכאב.
"אני אמרתי לך שזה יכאב."
אלכס נאנח שוב. "את יכולה להסביר לי למה את מגנה עליו? למה את חושבת שהוא כזה מסכן שלא צריך לפגוע בו?"
שתקתי והמשכתי לחטא את הפצע של אלכס.
"תעני לי."
נאנחתי ולקחתי את היוד שהיה לידי. "אתה לא מכיר אותו כמוני, אלכס." שמתי קצת מהיוד על אצבעי ומרחתי אותו על הפצע של אלכס.
ראיתי שזה גם שורף לו, כי הוא מחץ את השמיכה תחת ידו בחוזקה.
שמתי פלסטר על הפצע. "זהו."
אלכס העביר את ידו בשיער. "אן, תסבירי לי למה כל כך אכפת לך ממנו."
הנחתי את הדברים בחזרה בערכת העזרה הראשונה. "הוא באמת מסכן." אמרתי כאילו זה מסביר הכל.
"אן," הוא נאנח ותלה בי מבט. "תספרי לי."
"ההורים שלו בתאונה שהוא היה תינוק." אמרתי והבטי באלכס, בזמן שהרגשתי איך הדמעות חוזרות להציף את עניי. "זה למה אני מגנה עליו, בסדר? אני מבינה מה זה לאבד הורים!"
אלכס השפיל את מבטו.
"אז אין לו בדיוק מי שיחנך אותו. " המשכתי לומר, והדמעות ברחו מעניי וזלגו במורד לחיי. "הוא לא יכול להתייעץ אם אף אחד, אפילו להורים המאמצים שלו לא אכפת ממנו, וזה למה אני התאהבתי בו. כי הוא בודד, כמו שאני הרגשתי שאמא שלי מתה." ניגבתי את הדמעות מעניי, מפנה מקום לדמעות החדשות.
"אני מבין." אלכס נאנח. "לא ידעתי את זה קודם."
אני רק סגרתי את הערכה וקמתי מהמיטה, מחזירה אותה למקומה.
"אן, אני באמת לא התכוונתי להעיק עלייך." הוא אמר.
הסתובבי, וגיליתי אותו כבר מולי.
"אני מצטער." הוא ליטף את הלחי שלי וניגב את הדמעות שזלגו מעניי.
"אני פשוט הייתי צריכה לברוח משם," אמרתי. "אולי ככה כל זה לא היה קורה."
"זאת לא אשמתך." אלכס מיהר לומר ותפס את פני בשתי ידו. "אולי אפילו אם היית בורחת, הוא אולי היה משיג אותך, או שמישהו אחר היה נטפל אלייך, מי יודע. העיקר שהכל נגמר."
הרמתי את מבטי אל עניו הירוקות של אלכס, העניים הירוקות והמהפנטות, שאני מביטה בהן ואני שוכחת כל דבר רע שאי פעם קרה לי. "אני אוהבת אותך." אמרתי, ופרצתי בבכי. מהקלה, משמחה שיש לי אותו, מרחמים על דניאל, הכל ביחד.
אלכס חיבק אותי אליו, נותן לי להתפרק.
הרגשתי איך הצלקת שהייתה לי בלב מאז דניאל נפתחה, והכל פורץ החוצה. אני פשוט לא מאמינה שפגשתי אותו שוב, אחריי כל הזמן הזה שחשבתי איך זה היה שאני שוב אפגוש בדניאל ואתמודד עם העבר. והנה, זה קרה. פגשתי אותו, ולמרות שזה כאב, אני שמחה שזה קרה. עכשיו אני יודעת שלא משנה מה יקרה, יש לי עכשיו מישהו שישמור עליי, מישהו שידאג לי אם יקרה לי. אני אוהבת את אלכס בכל לבי ונשמתי, וזה אף פעם לא קרה לי עם אף אחד.
הרגשתי איך ידו של אלכס מלטפות את שיערי, ונשימותיו מורגשות על עורפי. "זה בסדר." הוא לחש.
רציתי לומר לו שזה לא בסדר בכלל, אבל פשוט שתקתי והמשכתי לבכות, בעוד שאלכס מחבק אותי ולוחש לי באוזן שהוא לא יעזוב אותי אף פעם.