אהבה זו לא אגדה פרק 32

"אן." מור אמרה והניחה יד על כתפי.
לא עניתי והמשכתי להתייפח.
"אן." אמה ניסתה.
עדיין לא עניתי.
"מה תעשי בשביל להפסיק לבכות?" מור שאלה.
"תעזבו אותי." אמרתי אל תוך הכרית שלי שהייתה ספוגה מדמעות.
"תגידי לנו מה קרה, ואז נעזוב אותך." מור ביקשה.
"לא רוצה." אמרתי כמו ילדה קטנה.
"עזבי אותה, מור." אמה נזפה. "אם היא לא רוצה לספר, היא לא חייבת."
מור נאנחה והמשיכה ללטף את כתפי. "לדבר יעזור לך." היא ניסתה לשכנע אותי.
"עזבי אותה כבר."
"טוב, בסדר." מור התעצבנה.
"לא," התרוממתי ומשכתי באפי. "היא צודקת."
"את לא חייבת אם את רוצה." אמה אמרה בעדינות.
"מור צודקת. לדבר על זה עוזר." חייכתי אליה. "אני ואלכס רבנו."
"רבתם?" אמה הביטה בי במבט עצוב. "אל תדאגי, זה יעבור. אני וירון רבנו מלא, אבל בסוף השלמנו." שהיא אמרה את השם של ירון, היא אמרה את זה בשקט, כאילו היא מתביישת שהיא אומרת את השם שלו.
"דיברת איתו?" מור שאלה.
אמה קפצה שפתיים. "כן." היא אמרה.
"ומה?"
"הסכמנו להישאר ידידים." היא אמרה קצרות, והבנתי שהיא לא תנדב יותר מידע.
"לא ריב כזה." אמרתי.
"למה את מתכוונת?" אמה שאלה.
"אתן יודעות שאבא שלו חזר, נכון?" שאלתי.
שתיהן הנהנו.
"אז בהתחלה אלכס צעק על אבא שלו, על זה שהוא לא ביקר, לא התקשר, וכו'. אז ניסתי להרגיע אותו, אבל הוא התחיל גם לצעוק עלי. הוא אמר שהכל באשמתי, שאני תמיד דוחפת את האף לעניינים שלא שלי, ו…" הרגשתי איך הדמעות עולות לי בחזרה לעניים. "הוא אמר לי שהלוואי שהייתי עפה משם, עוזבת."
"אוי, אן." מור ואמה אמרו בנחמה.
"אני בטוחה שהוא לא התכוון." מור הרגיע אותי.
"הייתן צריכות לראות את המבט שהיה לו בעניים… פראי, כאילו עוד שנייה הוא תוקף אותי." אמרתי.
בלי מילה, שניהם חיבקו אותי משתי הצדדים חיבוק מנחם.
"זה הכל בגלל אבא שלו. הוא כועס, נרגש, אין פלא שהוא עצבני קצת." מור אמרה. "שההורים שלי התגרשו, היית חייבת לראות את אח שלי. הוא פשוט התחרפן. תני לאלכס יום יומים, ואני מבטיחה לך שהוא יבוא להתנצל על ארבע עם זר פרחים ובונבוניירה."
"מילה של מור?"
"מילה של מור." היא אישרה.
"אבל אם הוא מביא לך בונבוניירה, תחלקי גם איתנו, טוב? אל תהי חזירה." אמה אמרה.
"בסדר עשינו עסק." צחקתי וחיבקתי את שניהם יותר קרוב. "תודה שבאתן."
"הכל בשביל חברה, נכון?" אמה אמרה.
"כן." מור הסכימה.
"אוי, מה הייתי עושה בלעדיכן?"

-נקודת המבט של אלכס-

ברגע שאן עזבה, הרגשתי שמשהו בי נשבר. אני לא מאמין למה שאמרתי לה. זאת לא אשמתה. היא לא צריכה לעזוב. כל כך רציתי לרוץ אחריה, לומר לה שאני מצטער, שלא התכוונתי למילה. אבל לא יכולתי. הייתי צריך קצת שקט. לא מספיק שאבא שלי בא, אני לא רוצה עוד דאגות על הראש. אבל עדיין זכרתי את המבט שלה לפני שהלכה, עם המבט הפגוע והדמעות בעניים. כאב לי כל כך לראות אותה, ולדעת שהיא בוכה בגללי. אני הבטחתי לה שאני לא אפגע בה, ותראו מה קרה.
"אלכס," אמא שלי אמרה בקול נעים.
הסתובבתי אליה, רואה אותה מסתכלת על אבא במבט עצוב.
"מה? לא מספיק שבגללו עכשיו גרמתי לאן לבכות? הוא עזב אותי ואותך למשך פאקינג 19 שנה! איך את יכולה אפילו לשבת איתו באותה ספה?!" צעקתי.
"יש דברים שאתה לא מבין." אבא אמר. אבא… הוא אפילו לא ראוי שאני אקרא לו 'קרוב משפחה'. הוא הרס לאמא שלי את החיים. הוא הרס לי את החיים.
"אני לא מבין… אני לא מבין, למה עזבת אישה בהריון, לבד, בלי כסף, בלי אוכל, בלי כלום!"
"אלכס, בבקשה, רק שב ותקשיב." אמא ביקשה וסימנה לי להתיישב לידה.
"אני לא מקשיב לו." אמרתי בארסיות.
"אז תקשיב רק לי, בסדר?" היא אמרה בקול מתוק.
באי רצון מופגן התיישבתי על הספה.
"שהייתי בהריון," היא התחילה לדבר והסתכלה על אבא. "אבא שלך ואני… היו לנו חילוקי דעות. הרבה חילוקי דעות."
"אני לא ילד קטן, תגיעו כבר לפואנטה." אמרתי בקול נוקשה.
היא נשמה עמוק. "ואז הוא הציעה שנתחתן."
עניי נפערו. "אז למה הוא עזב?"
"אמא שלך סירבה." הוא אמר. "כעסתי כל כך… אני הייתי בחור צעיר, ולא הבנתי מה אני עושה לא נכון. אז פשוט ארזתי מזוודה ונסעתי. כל השנים האלה חשבתי עלייך, על הדבר הכי טוב שקרה לי לו הייתי נשאר. אני לא ראיתי אותך, לא ידעתי מה קורה איתך, כלום." הוא הביט בעניים שלי. "אתה לא קולט כמה פעמים רציתי לפגוש אותך…" קולו התחיל להישבר. "לחבק אותך, לדבר איתך, להיות איתך, בן שלי."
"הוא ניסה כמה פעמים." אמא שלי המשיכה. "אבל תמיד סירבתי. חשבתי שאם הוא עזב מרצונו, לא מגיע לו לראות את הבן שלו. אבל שאתה גילת על זה, הייתי חייבת להסכים. ידעתי שהוא לא יוותר, וידעתי שבטח תרצה לפגוש את אבא שלך. לא יכולתי לסלוח לעצמי שתגדל ולא תזכה לפגוש באבא שלך. וזה בגללי." קולה כבר נשבר ודמעות מילאו את עניה.
הסתכלתי על שניהם הלוך ושוב. זה לא הכל בגלל אבא שלי. זה בגלל שניהם. שניהם אחראים לזה.
יש לי שתי אפשרויות עכשיו: 1. לכעוס על שניהם ולברוח מהבית. 2. לסלוח ולהמשיך הלאה.
"אני… " התחלתי לומר, אבל אבא שלי קטע אותי.
"אתה לא חייב לדבר איתי עכשיו. אני נמצא בבית מלון קרוב במשך השבוע. תבוא מתי שבא שלך." הוא שם יד על ברכי. "להתראות, בן שלי." הוא אמר וקם מהספה, מתקדם אל עבר הדלת ויוצא בלי להסתכל אחורה.
העפתי מבט אל אמי, שהביטה בי עם דמעות בעניים. "אני מצטערת." היא אמרה והלכה משם לחדרה, משאירה אותי לבד.
הלוואי שאן הייתה איתי. היא הייתי יכולה לנחם אותי, לגרום לי להרגיש יותר טוב. היא תמיד מזכירה לי שאני לא לבד, ותמיד יש מישהו שם שיבוא ויעזור לי, מישהו שיאסוף את החלקים שלי שאני אשבר, מישהו לבכות על הכתף שלו. והמישהו הזה זאת אן. אן שלי.

-נקודת המבט של אן-
ביום ראשון הלכתי לבית ספר בהרגשה רעה. לא רציתי לפגוש באלכס, בטח לא אחרי מה שהוא אמר לי. אבל בכל זאת, המזל לא שיחק לטובתי.
הלכתי במסדרון, שאלכס מתהלך לכיווני.
כשראיתי אותו, הסתובבתי מיד ומיהרתי ללכת לכיוון השני.
"נו, אן." הוא קרא אחרי, והרגשתי את ידו תופסת בידי.
"אני לא רוצה לדבר איתך." אמרתי וניסיתי לשחרר את אחיזתו ממני, אבל הוא לא שחרר.
"בבקשה, רק תקשיבי." הוא אמר.
הסתובבתי אליו, לא מראה עניין. "אני מקשיבה."
"אני מודה, הייתי חלאה." הוא משך בכתפיו. "אבל זה פשוט חרפן אותי! כאילו, אבא שלי נטש את אמא שלי בהריון, ולא התקשר, ביקר, משהו, במשך 19 שנה. אין פלא שהייתי עצבני. ופשוט הוצאתי את העצבים עלייך."
"אני עדיין לא סולחת לך." אמרתי בקרירות.
"אן, את לא מבינה כמה קשה זה היה בשבילי לראות אותך בוכה. ועוד לדעת שזה בגללי… את לא יודעת כמה זה שבר אותי." הוא אחז בידי והביט לי בעניים. "אני אוהב אותך, " הוא אמר בקול מתוק ואחז בפני בידו השנייה."ואני בחיים לא יסלח לעצמי שפגעתי בך. בבקשה, אני אוהב אותך כמו שלא אהבתי אף אחד בחיי."
הבטי בעניו הירוקות, והבנתי שאין לי בדיוק על מה לכעוס עליו. גם שאמא שלי מתה, לא הייתי הכי חברותית כלפיי כולם. למה לכעוס עליו על משהו שלא קרה באשמתו?
"אני לא יכולה להישאר כועסת הרבה זמן." אמרתי בחיוך, ואלכס אסף אותי אליו וחיבק אותי.
"אני באמת מצטער, אן."
"רק תבטיח עלי שפעם הבא שאתה מתעצבן, לא להוציא את זה עלי. בגלל זה אתה מרסס על קירות." אמרתי.
הוא צחקק ומחץ אותי אליו יותר. "מבטיח."
התנתקתי מהחיבוק. "ועוד דבר אחד," אמרתי. "תסלח לאבא שלך."
מבטו נדד ממני לקירות המסדרון. "מסתבר שזו לא אשמתו."
"זה לא?"
"גם אמא שלי אחראית לזה." הוא אמר.
פי נפער. "קרן? מה היא עשתה?"
אלכס העיף מבטים מסביב. "לא כאן, טוב?"
הנהנתי לאישור.
"אני אספר לך בהזדמנות אחרת, אוקי?" הוא הציע.
"אין בעיה, מתי שנוח לך." חייכתי.
אלכס חייך, אבל עדיין נראה לחוץ.
״מה יש? אתה לא מרגיש טוב?״ שאלתי ושמתי יד על מצחו בשביל לבדוק אם אולי יש לו חום.
הוא צחק והזיז את ידי מפניו. ״אני בסדר גמור. פשוט…״ הוא נשף בלחץ. "היום זה היום שמקבלים משכורת. אם אני אקבל מספיק, היה לי מספיק לקנות את הדירה החדשה שסיפרתי לך עליה, זוכרת?"
"כן! אז אתה תקנה אותה?" שאלתי.
"אני מקווה." הוא אמר, ובדיוק אז הפעמון צלצל.
"טוב, נדבר אחר כך." אמרתי לאלכס ונתתי לו נשיקה זריזה על השפתיים.
"ביי." הוא נופף לי ורץ לכיתה שלו, בעודי ממהרת עם גל התלמידים לביולוגיה, מקווה שהמורה לא תעניש אותי על זה ששכחתי להכין שיעורים.

-נקודת המבט של אלכס-

"סאם." חנה קראה והביאה לו את המעטפה שלו.
"רוי." היא קראה אחרי זה והושיטה לו את המעטפה שלו.
"אני מקווה שזה יספיק לי לקנות את הערכת איפור שרציתי." מיקה לחשה לי וחיטטה במעטפה שלה.
"זה מה שיש לך בראש?" לחשתי לה חזרה.
היא משכה בכתפייה. "תאשים את ההורים שלי, הם לא מסכימים לקנות לי את זה, אז אני אקנה את זה בעצמי."
"תשמרי את הכסף שלך למשהו טוב באמת, כמו-"
"אלכס." חנה קראה, המעטפה האחרונה בידה.
הבטי בה בעוד היא מניחה אותה ביד שלי בחיוך.
בחנתי את המעטפה הלבנה בידי, נרגש על יתר המידה.
"נו, למה אתה מחכה?" סאם לחש לי.
"קדימה, תפתח אותה!" מיקה דרבנה אותי.
הבטי בשניהם, ונשמתי עמוק. פתחתי את המעטפה בידיים רועדות מעט, סופר את הכסף, מוודא שאני לא מפספס אף שקל.
"זהו." נשפתי בהתרגשות בזמן שחיוך התפשט על פניי.
"מה זהו?" מיקה שאלה מבולבלת.
"יש לי את הכסף, אני קונה את הדירה!" צחקתי מרוב אושר.
"מזל טוב!" סאם ומיקה קראו ביחד.
העברתי את ידי בשערי. אני לא מאמין, אני אשכרה קונה את הדירה!
"תתקשר לחברה שלך, היא בטח תשמח לשמוע את זה." מיקה אמרה ולקחה את התיק שלה מהוו שהיה תלוי על הקיר.
"כן, תרים טלפון לבת דודה שלי, ותמסור לה ד"ש ממני." סאם הוסיף והתקרב לדת היציאה. "ביי, בהצלחה." הוא קרץ לי ויצא.
מיד הוצאתי את הטלפון מכיסי וחייגתי לאן.
"הלו?" שמעתי את קולה של אן עונה לי מהצד השני.
"את לא תאמיני מה קרה!" קראתי בהתרגשות.
"מה, הכל בסדר?" היא שאלה מודאגת מעט מהנימה של הקול שלי.
"אני קונה את הדירה."
"אני לא מאמינה, מזל טוב, אלכס!" היא קראה בהתרגשות. "מתי אתה הולך לקנות אותה?"
"אני מקווה שבסוף השבוע." נשפתי בהקלה ונשענתי אחורה על הקיר.
"בהצלחה, אלכס." היא אמרה.
"תודה." חייכתי. "תגידי, דבר כזה מרגש לא דורש חגיגה?"
"איזה סוג של חגיגה?" היא שאלה בקול חושד.
"אני יאסוף אותך מחר בשמונה? שמעתי החדש של טום קרוז יצא די טוב."
"רק חבל שזאת לא משימה בלתי אפשרית." היא אמרה בעצב.
צחקתי. "טוב, אז בשמונה?"
"בשמונה." היא הסכימה.
שתיקה קצרה השתררה בנינו.
"טוב." היא אמרה לבסוף. "אוהבת אותך."
"אני גם אוהב אותך." אמרתי בחיוך. "ביי."
"ביי."
ניתקתי את השיחה ויצאתי דרך הדלת, לא מאמין שאני עומד לקנות את הדירה, ואם קצת מזל, לצרף את אן אליי.