אהבה זו לא אגדה פרק 31

מצטערת שלקח לי די הרבה זמן לפרסם פרק! לא בדיוק כתבתי בזמן האחרון, כי הייתי די עסוקה עם בית ספר, וגם הסיפור החדש שהבטחתי לכן :)
היום אני מאושרת יותר מתמיד, כי קיבלתי את משחק הריקודים האהוב עלי ויש בו את כל השירים שאני אוהבת!!!! אני כל כך התרגשתי שרקדתי ריקוד מטומטם בחנייה של החנות, כזה מתרגשת.
טוב, אז אבא של אלכס הגיע, מה יקרה עכשיו????

"אבא?" אלכס אמר בקול חלוש.
האיש בדלת נראה כמו גרסה מבוגרת של אלכס: אותם עניים, אותו שיער. הוא רק היה גבוהה יותר, גדול יותר, ועם זיפים מבצבצים על פניו. פרצופו היה זהה לשל אלכס: עניים פעורות ומבט מופתע.
הייתי משותקת. לא יכולתי לזוז.
"אלכס?" הוא אמר. קולו היה נרגש, וחיוך קטן התחיל להתפשט מזווית פיו לכל אורך שפתיו.
אלכס עמד קפוא, לוטש מבטים באביו כאילו הוא חייזר מהחלל החיצון.
"אוי, בן שלי!" אביו הנרגש לא יכל לעמוד בזה יותר וחיבק את אלכס.
אלכס המופתע היה קפוא לכמה שניות, ואז חיבק את אביו.
אני רק עמדתי בצד והבטי באלכס ואביו, מראה שבאמת חימם לי את הלב. אבל זה גם גרם לי להרגיש מעט עצובה, כי ידעתי שלי זה אף פעם לא יכול לקרות עם אמא שלי. היא הלכה, והיא אף פעם לא תחזור.
"מה אתה עושה כאן?" אלכס שאל שהם התנתקו מהחיבוק. "אתה אמור לבוא רק מחר."
"רציתי להקדים קצת." הוא משך בכתפיו וצחק. "אני לא מאמין שאני רואה אותך!" והא אמר מאושר ותפס בפניו של אלכס כאילו הוא פוחד שהוא יברח לו.
"ומה אני יגיד?" אלכס צחק, ויכולתי להישבע שהיו לו דמעות בעניים.
ואז אביו של אלכס הבחין בי. "ומי זאת?" הוא שאל.
אלכס התקרב אלי וחיבק את מותני. "אבא, זאת אן, חברה שלי. אן, זה אבא שלי." הוא הכיר בנינו.
"היי, אדם, נכון?" אמרתי ולחצתי לו את היד.
"אני רואה שהוא סיפר לך עלי." הוא אמר והביט בו.
אלכס משך בכתפיו. "מודה באשמה."
"נחמד להכיר אותך." אדם אמר לי. "אני שמח לדעת שהבן שלי נמצא עם מישהי שתדאג לו."
"אתה לא יודע כמה." אלכס צחק ואני הכנסתי לו מרפק בצלעות. "מה, מה כבר אמרתי?"
"טוב, אני לא רוצה שתתחילו לריב לי כאן." אדם ניסה להגן על עצמו.
"אל תדאג, אני כבר רגילה להומור שלו." אמרתי ועשיתי לאלכס פרצוף.
"ואני רגיל אלייך." הוא אמר בציניות והחזיר לי פרצוף.
"מעצבן אחד."
"מעצבנת אחת." הוא גיחך ונישק אותי נשיקה קצרה.
"טוב, אני רק רוצה לדבר עם קרן, איפה היא?" אדם ניסה להיחלץ מהמצב שניקלע לתוכו.
"חסמו את הכבישים בגלל הגשם שהיה אתמול, אז היא אמרה שהיא עומדת לבוא בסביבות הצהריים." אלכס ענה לו.
"טוב, אז אולי אתם תמשיכו לדבר בזמן שאני אחליף בגדים?" הצעתי.
"אני יכול להצטרף?" אמר אלכס בקול ילדותי.
"אלכס, תן כבוד לאישה." אדם נזף באלכס.
"כן, תלמד משהו מאבא שלך." הסכמתי.
"אני אלמד עכשיו." אלכס הבטיח לי.
צחקתי והבאתי לו נשיקה קטנה ומיהרתי לחדר של אלכס להחליף לבגדים שלי שהשארתי אצלו למקרה שאני אשאר לישון כאן. שגמרתי להתלבש, יצאתי לסלון ונעצרתי במסדרון. לא רציתי לצטט, אבל לא יכולתי שלא, אני רוצה לדעת מה אלכס אומר לו.
"… אוי כמה רציתי לפגוש אותך!" אבא של אלכס אמר מאושר יותר מתמיד.
"פגשת." אלכס צחק. "אתה לא קולט כמה אני רציתי לדעת מי אתה, להכיר אותך, לשחק אתך כדורגל בשכונה, כמו ששאר הילדים עשו. אני באמת התגעגעתי אלייך."
חייכתי. לדעת שאלכס מאושר לפגוש את אבא שלו היה באמת משמח. "שלום, בנים." אמרתי שנכנסתי לסלון והתיישבתי ליד אלכס.
"שלום, בת." אלכס אמר באותה נימה כמוני.
"החלטת להיות סרקסטי היום, אני רואה." אמרתי לו.
"מה, וזה לא מצחיק אותך?"
"לפעמים כן, לפעמים לא." משכתי בכתפיי.
אבא של אלכס רק הביט בי.
"אוי, סליחה, תמשיכו לדבר." התנצלתי.
"לא, זה בסדר. אני פשוט רוצה עוד קצת זמן עם הבן שלי." הוא הסביר.
"נראה לי שאלכס די התרגש שאבא שלו קורא לו 'הבן שלי'.
"טוב, אז אני אתן לכן קצת זמן לבד. רוצה אולי שאני אכין לך משהו לשתות?"
"קפה שחור, אני קמתי גמור מהנסיעה." הוא אמר.
הנהנתי ומיהרתי למטבח להכין לאדם את מבוקשו.
"נחמדה, החברה שלך." הספקתי לשמוע את אדם אומר לפני שנבלעתי במטבח.
בזמן שהרתחתי את המים, הטלפון שלי צלצל. הוצאתי את הטלפון שלי מכיסי ובדקתי מי זה. 'אמה' היה רשום על הצג.
"הלו?" עניתי.
"שבת בבוקר!" אמה קראה בתענוג מעבר לקו. "אח, איזה בוקר נפלא!"
"בוקר טוב גם לך. שוב את קמה בצהריים?" שאלתי אותה.
"סליחה, אבל שבת נברא מסיבה אחת: לישון." היא אמרה.
צחקתי וכבתי את הקומקום הרותח. "לא נראה לי."
"הי, בשביל מה השיר T.G.I.F נוצר?"
"אבל זה מדבר על יום שישי." תיקנתי אותה והוצאתי ספל מהארון.
"אה, באמת?" אמה נשמעה מופתעת. "טוב, אז שיעשו את T.G.I.S."
"ומה זה אומר?" שאלתי והתחלתי להכין את הקפה בשביל אדם.
"תודה לאל שזה שבת, למה אני גמורה!"
"זה לא קצת ארוך מדי?" שאלתי.
"תלוי את מי את שואלת." אמה ענתה. "תגידי, מה את עושה?"
"מכינה קפה שחור." עניתי לה.
"אבל את לא שותה קפה שחור."
"לא, זה בשביל אבא של אלכס." עניתי לה וכמעט גמרתי להכין את הקפה.
"אה." היא אמרה. "רגע, אמרת אבא?!" היא זעקה לטלפון.
"כן, אמרתי אבא." אישרתי.
"אבל חשבתי שאין לו!"
"אז מסתבר שכן יש לו אחד כזה, והוא עכשיו כאן יושב בסלון." אמרתי לה.
"יואו, אני כל כך שמחה בשבילו! הוא בטח מה זה התרגש!" היא שמחה.
"את לא קולטת, אני ואלכס קמים בבוקר, שותים קפה, הכל סבבה, ופתאום דופקים בדלת. חשבנו שזה ההורים שלו, אבל פתאום אלכס פותח את הדלת והוא עמד שם. אני אומרת לך, אלכס כמעט חטף התקף לב." צחקתי.
"חבל שלא הייתי שם, הייתי יכולה להקליט את זה." היא התבאסה.
"אל תגזימי! דבר כזה זוכרים במוח, לא צריך מצלמה בשביל זה." אמרתי והרמתי את הכוס בידי, מתקדמת אל עבר הסלון.
"ובשביל זה המצלמה קיימת, בשביל להזכיר למוח." אמה אמרה.
צחקתי. "טוב, אני הולכת אליהם עכשיו, אני ידבר אתך אחר כך."
"אוקי, בי." היא אמרה וניתקה.
התקדמתי אל עבר הסלון, מחזיקה את הכוס החמה בידי, אבל בדיוק שהתכוונתי לצאת מהמטבח, שמעתי קול מריבות. לא רציתי, אבל בכל זאת צותתי לשיחה.
"…אתה לא מבין כמה רציתי לבוא לכאן, לפגוש אותך, שוב לומר שלום לאמא שלך… אבל פשוט לא יכולתי." אבא שלו הסביר.
"כן, אבל למה? אף פעם לא חשבת עלי?" אלכס שאל בקול שבור.
"תאמין לי, אני רציתי לבוא, אבל לא יכולתי." אדם אמר, אובד עצות.
"איך יכולת? להשאיר את מי שאהבת לבד, ועוד בהריון? לעזוב את הבן שלך?!" קולו של אלכס עלה, ויכולתי לשמוע את הבכי בקולו.
אדם שתק.
"תענה לי!" אלכס צרח.
לא יכולתי לסבול את זה יותר ויצאתי מהמטבח, מעמידה פנים שלא שמעתי כלום. "הנה הקפה שלך." אמרתי לאדם בחיוך והנחתי את כוס הקפה. התיישבתי חזרה ליד אלכס, והבחנתי בדמעות בקצוות עינו, אבל לא אמרתי דבר.
"אלכס, בואו נעזוב-"
"אנחנו לא נעזוב את זה בצד!" אלכס צעק.
הנחתי את ידי על כתפו, אבל הוא ניער אותה ממני בגסות.
"תקשיב, אני לא רוצה לדבר על זה עכשיו, אוקי?" אדם אמר לו. אבל המסר היה ברור- הוא לא רצה לדבר על זה שאני כאן. זה אישי מדי.
"אנחנו נדבר על זה עכשיו!" אלכס דפק על השולחן, וקפה ניתז מהכוס שהגשתי לאדם.
"אלכס! תירגע!" קראתי.
"אל תכנסי לזה עכשיו!" הוא צרח עלי עם מבט פראי בעניים, שהפחיד אותי כמעט עד מוות.
"אל תכעס עליה, היא לא עשתה שום דבר." אדם אמר בניסיון להרגיע אותו.
"אל תתערב!" הוא צעק עליו. "וגם את!" הוא פנה אלי.
"אלכס, בבקשה, תפסיק לצעוק." ביקשתי ממנו בקול רגוע.
"את חייבת לדחוף את האף שלך לכל דבר, מחטטת לי בחיים האישים כאילו אני לא יודע מה! בגללך הוא כאן עכשיו!" הוא צרח עלי והצביע על אבא שלו כאילו הוא הדבר הנורא בעולם.
"אני רק ניסיתי לעזור!" צעקתי. לא יכולתי כבר להחיל את הכעס שבער בתוכי. אני, שרק ניסתי לעזור לו ולגרום להיות מאושר, בא וזורק עלי את כל החרא שלו כאילו אני אשמה.
"אז תפסיקי לעזור!" הוא צעק.
"אלכס!" אבא שלו קרא.
"ואתה, למה אתה באת?!" הוא צעק עליו. "החיים שלי היו הרבה יותר טובים בלעדייך!"
אדם ניסה לעצור את הדמעות. לשמוע את הבן שלך אומר משהו כזה…
"אלכס, תפסיק כבר!" צעקתי.
"תפסיקי את!" הוא צעק וקם מהספה. "די, אני לא יוכל יותר! מתערבת לי בחיים, לא מניחה לשנייה, בגללך כל זה קורה עכשיו, בגללך!" הוא צעק ודמעות כבר זלגו מעניו.
קמתי מהספה בכעס. "אני לא עשיתי כלום!" אמרתי בקול שכבר נשבר. הרגשתי איך הבכי חונק את גרוני, ודמעות מאיימות לזלוג מעני.
"הלוואי שתעופי מפה כבר, שתעזבי!" הוא צעק עלי.
הכל הכה בי בבת אחת, שלא יכולתי לקלוט את זה יותר.
פתאום הדלת נפתחה, וקול שמח קרא: "שלום!"
קרן נכנסה בדלת בחיוך, ואז הבחינה באלכס הדומע, אותי מוכת תדהמה, ואדם יושב על הספה ומסתכל בנינו הלוך ושוב כאילו צופה במשחק טניס.
"אדם?" היא אמרה בתדהמה.
"אני אלך, חוללתי מספיק צרות להיום." אדם אמר וקם מהספה.
"לא." עצרתי אותו. הבטי באלכס. "אני הולכת."
מיהרתי לחדר של אלכס, חוטפת את כל הדברים שלי ושמה אותם בתוך התיק שלי. יצאתי מהחדר, מנסה לעצור את הדמעות.
לפני שפתחתי את הדלת, הבטי לאחור, רואה את אמא של אלכס ואביו מדברים, ואת אלכס מביט בי במבט שבור.
'הלוואי שתעופי מפה כבר, שתעזבי!' המלים שלו התרוצצו לי בראש.
"ביי, אלכס." אמרתי בקול חנוק מדמעות וברחתי מהבית, מרגישה את הדמעות זולגות על לחיי.
לא דמיינתי שככה זה היה, ככה זה יראה, ככה זה ירגיש. הריב הראשון שלנו.