אהבה זו לא אגדה פרק 26+ הפתעה! :)

פרק 26! טיפה נתקעתי עם הפרק הזה, אבל בסוף הצלחתי לכתוב אותו :) ניסיתי לעשות אותו הכי ארוך שאני יכולה, וגם (מצטערת) אקסטרה קיטשי. אני יודעת , אני יודעת, די עם הקיטשיות! לכל אלה שאומרים את זה, אתם צודקים לגמרי, אז אני מזהירה מראש שעוד שתי פרקים בערך לא היה קיטשיות בכלל! כן, קראתם נכון! זה היה רק אל אן ואלכס, ולא היה שם שום קיטשיות! אז לכל אלה שהם לא כל כך חובבי קיטשיות, אתם תאהבו את הפרק הזה . אפילו שאנחנו רק בפרק 26, אני כבר חושבת על איך לסיים את הסיפור. ולא, הסיפור לא יגמר כל כך מהר. אני משערת שסביב פרק 40 הסיפור יגמר. מצטערת לבאס אותכם :( טוב, די לחפור לכם, תקראו, תתרגשו, תחמיאו לי בסוף, ונגמור עם זה. סתם, צוחקת. אבל תחמיאו לי, אני זאת שמשקיעה את כל אחר הצהריים שלי בלכתוב לכם. תהנו :)

"אז זאת היא." אלכס אמר.
הנהנתי והנחתי את הפרח על האדמה. "מצטערת שהבאתי אותך לבית קברות לפני הדייט שלנו, אבל הייתי צריכה לבקר אותה."
הבטי בקבר של אמא שלי. הוא היה מכוסה בחול ואבק, המצבה הקודרת עדיין נשא את השם שלה, וזרי פרחים נבולים נשארו שם מההלוויה האחרונה.
"זה בסדר, אני מבין שזה חשוב לך." אלכס אמר אחז בידי.
נאנחתי וחזרתי להביט בקבר. "הי, אמא."
לא ציפיתי לתשובה, כמובן. הייתי חייבת לבקר כאן לפני שאני אצא לדייט, הרגשתי כאילו זה הדבר הנכון.
אלכס גם הביט בקבר. "שלום, גברתי." הוא אמר. "רציתי לדעת אם את מרשה לי לצאת עם הבת שלך."
חשבתי שהוא מתלוצץ, אבל הוא היה רציני לגמרי.
לא הייתה שום תשובה.
"אמא…" לחשתי. "זוכרת את יום ההולדת שלי? איך היינו מקשטים ביחד את הבית, מכינים את העוגה שאני ואת הכי אוהבות, ואם היה קשה לי לכבה את הנרות, את עזרת?" נתקפתי בנוסטלגיה וזיכרונות על הזמנים הטובים שלי עם אמא שלי. ימים שלא ישבו על עצמם.
"אני בטוח שהיא זוכרת." אלכס אמר לי. "אי- אפשר לשכוח מישהי כמוך."
חייכתי אליו והשענתי את ראשי על כתפו. "עכשיו אני כאן, ביום ההולדת שלי. ואני עם הבן- אדם הכי מדהים שיש. מענין מה היא הייתה אומרת אם היא עדיין הייתה איתנו."
"היא הייתה מסכימה איתי." אלכס ענה. "שאת האדם הכי מדהים שנולד."
חייכתי אך לא אמרתי דבר.
רוח קרירה עברה והעיפה את שערי לאחור, והרוח נשאה איתה ריח וניל קלוש. הריח של אמא.
"תודה, אמא." לחשתי וליטפתי את המצבה פעם אחת אחרונה, ואני ואלכס התרחקנו מהמקום.

"והנה אנחנו." אלכס החנה את האופנוע ודומם את המנוע.
הורדתי את הקסדה מראשי והבטי בשלט המסעדה המואר. השם 'טרגדיה' התנוסס באורות ניאון מעל כניסת המסעדה.
אלכס הוריד את הקסדה שלו וירד מהאופנוע, מציע לי את ידו בשביל לעזור לי לרדת מהאופנוע.
"תודה." אמרתי בזמן שירדתי מהאופנוע.
הוא הושיט לי את זרועו, ואחזתי בה, מתהלכת איתו אל עבר המסעדה.
"למה קוראים למקום 'טרגדיה'?" שאלתי אותו.
"כי זה טרגדיה שלא אכלת כאן." הוא ענה.
צחקתי צחוק קטן ונתתי לו להוביל אותי לבפנים. המקום היה נורא נחמד, עם קירות בצע ירוק עדין ועיטורים בצע קרם, מנורות שהיו מוצמדות לקיר האירו את המקום באור זהוב ונעים, ושררה בפנים אווירה עליזה. מלצרים עברו משלוחן לשולחן, לוקחים או מגישים הזמנות, ואנשים יושבים בשולחנות אוכלים ונהנים.
"בואי, יש כאן מקום מושלם." אלכס הוביל אותי למקום כלשהו במסעדה שמשקיף מהחלון למעין פארק קטן ליד המסעדה. פארק עם עצים גדולים וירוקים, פרחים צבעונים שכמעט וזהרו בתאורת פנסי הרחוב, ומזרקה קטנה וישנה.
"צודק, באמת מקום מושלם." הסכמתי איתו, והוא חייך כתשובה.
"בואי שבי." אלכס הפנה לי את הכיסא והתיישבתי בו, והוא התיישב מולי.
"היית כאן פעם?" שאלתי.
"כן, למה?"
"פשוט נראה שאתה די מתמצא כאן." עניתי.
"טוב, זה כי-"
"אלכס!" קול בחורה קראה. "חיכנו לך." מלצרית צעירה התקרבה לשולחן שלנו, עם פנקס בידה וסינר קשור סביב מותניה. היא נראתה כבת 15, אולי טיפה יותר מבוגרת.
"הי, מיקה. איך הולך?" אלכס שאל אותה.
"אתה יודע, כרגיל." היא משכה בכתפייה. "שאני אקח את ההזמנה שלכם עכשיו?" היא שאלה והכינה את העט והפנקס בידה.
"אן?" הוא פנה אלי.
אני שתקתי בהתחלה. מי זאת המיקה הזאת? אני הבנתי שהם מכירים, אבל מאיפה? ולא, אני לא מקנאה.
"אה, אני רוצה קודם להסתכל בתפריט ואז." אמרתי לה.
"רגע, זאת מי שחנה סיפרה לנו עליה?" מיקה פנתה אל אלכס.
"מה סיפרו עלי?" שאלתי בבלבול.
"אויש, אני יהרוג אותה." אלכס מלמל. "כן, זאת היא." הוא אמר בקול יותר ברור.
"אתה יודע שהיא לא יכולה בדיוק לשמור סוד." מיקה צחקה ואז פנתה אלי. "נעים להכיר, מיקה."
"היי." נופפתי בידי.
"את החברה של אלכס, נכון? ממה שהבנתי מהטבחית הראשית כאן, את ממש הצלחת לשגע אותו." היא הצביעה על אלכס עם אגודלה.
"אה, באמת?" צחקתי והבטי באלכס.
"מיקה, תפסיקי להיות קוץ ולכי לשולחן 8, הם מחכים לאוכל." אלכס אמר מהר.
"אתה לא תתחמק ממני, שמעת?" היא פרעה את שיערו והלכה למלצר שולחנות אחרים.
"ומי זאת?" שאלתי.
"מיקה." הוא אמר.
"את זה אני כבר הבנתי לבד. ואיך היא יודעת עלי, והטבחית הראשית?"
"אני.. סוג של עובד כאן." הוא אמר במבוכה. "ומיקה היא ידידה נורא טובה שלי, היא כמעט כמו אחות קטנה בשבילי."
"אז למה לא אמרת קודם? הייתי מבינה מה קורה כאן. ואני מנחשת שסיפרת לטבחית הראשית עלי, והיא פיזרה את השמועה, וזה מה שקרה."
"את ממש שרלוק." הוא גיחך.
"לא שרלוק, פשוט יודעת לחבר עובדות ביחד." משכתי בכתפיי.
"אז בואי נחבר ביחד ארוחה, ואם אפשר גם נחבר שתייה." הוא הציע.
צחקתי ופתחתי את התפריט שהיה לפני, מנסה להחליט מה להזמין. אחרי התלבטויות של כמה דקות, שאלתי את אלכס: "מה אתה ממליץ לי? אתה הרי יודע מה יש כאן במסעדה, לא?"
הוא משף בכתפיו. "אני רק מגיש את המנה, לא מכין אותה. אבל מנסיון, כדי לך לנסות את הצלי בקר ברוטב עם תפוחי אדמה, ואולי גם איזה סלט קטן בצד."
"נשמע טוב. ומה איתך?" שאלתי אותו.
"כל דבר אכיל, למה אני גובע."

"וואו, זה ממש טעים." אמרתי שטעמתי מהצלי.
אלכס לא ענה, כי הוא היה עסוק בלטחון בולונז. הוא רק המהם לעברי ומיהר לתקוע שוב את המזלג בפסטה.
צחקתי. "תאכל לאט, זה לא בריא לאכול מהר."
"אבל אני רעב." הוא אמר בפה מלא והמשיך לאכול.
רק הנדתי בראשי והמשכתי לאכול.
"זה," אלכס נאנח שגמר לבלוע מה שהיה בפיו. "היה טוב."
"איך כבר גמרת לאכול ואני רק באמצע?" נדהמתי שהבטי בצלחתו הריקה.
"את אוכלת לאט, זה הבעיה." הוא צחק.
"ואתה אוכל מהר, זאת הבעיה." החזרתי לו באותו מטבע והכנסתי חתיכת תפוח אדמה לפה.
הוא צחק ונגע בידי שנחה על השולחן. "את תמיד כזאת מעצבנת, אבל משום מה זה לא מפריעה לי." הוא הביט בעניי וחייך.
"אני מעצבנת?" שאלתי והצבעתי על עצמי.
"טוב, מדי פעם." הוא הודה.
שילבתי את אצבעותיי בשלו וחייכתי. "אולי בזמן שאני אוכלת תספר לי משהו?"
"כמו מה?"
"תספר עלייך! עד עכשיו אני רק קולטת שאני בקושי מכירה אותך."
"מה יש לספר? אני בן 18 וחצי, חתיך הורס, מצחיק, בן אדם מדהים-"
"תספר לי עלייך." חזרתי על דבריי. "תספר לי משהו שלא סיפרת לאף אחד מעולם." הצעתי ונעצתי את מזלגי בבשר שהיה על הצלחת שלי.
"משהו שלא סיפרתי לאף אחד…" הוא הרהר. "את זוכרת את הפעם הזאת שתפסת אותי מחזיק סיגריה?" הוא שאל.
הינהנתי.
"טוב, אז שום מטפורה ושום נעליים. אני שיקרתי לך."
"אז אתה מעשן?" כמעט וצעקתי.
הוא צחק. "לא, מה פתאום. פשוט לפני שבאת, הייתי עם איזה בחור שרק הכרתי, והוא הציע לי סגריה. יכולתי לומר לו 'לא' ולהמשיך הלאה, אבל לא רציתי לצאת חלש לידו, אז לקחתי סגריה. אבל לא העזתי להדליק אותה. אז אחרי כמה דקות הוא הלך, ואז את באת. וכאן… רציתי להראות שאני לא סתם ערס מעשן, אז העתקתי את המטפורה הזאת מאיזה סרט שבחורה אחת גררה אותי אליו. אני מודה, רציתי להרשים אותך." הוא ליטף את ידי עם אגודלו. "אז מה איתך? יש לך משהו ושאת לא סיפרת לי?"
"האמת, שכן." פתאום אבד לי התיאבון. חילצתי את ידי בעדינות מידו והנחתי את הצלחת שלי מעל צלחתו הריקה של אלכס. "אבל זה קשור אלייך. ועל ההורים שלך."
"ההורים שלי?" מתחו התקמט בבלבול.
נשמתי עמוק. "אני יודעת שזה לא ענייני, אבל זה ישב עלי הרבה זמן, ואני חייבת לספר לך."
"אן, הכל בסדר?" הוא אחז שוב בידי.
"אתה זוכר את הפעם הראשונה שהייתי אצלך?"
הוא הנהן.
"אז שהלכתי להביא לעצמי עוד מים, שמעתי את אמא שלך וריק רבים. ואמא שלך… היא אמרה שהיא דיברה עם מישהו במשך כמה זמן, ושהוא לוחץ עליה להיפגש איתך. והמישהו הזה… המישהו הזה היה אבא שלך." ברגע שהוצאתי את זה מהפה שלי הרגשתי כאילו אבן שהכבידה עלי במשך כל הזמן הזה סוף סוף ירדה לי מהגב. זה היה קשה לשמור את זה כל הזמן. ניסיתי להדחיק את זה, ודי הצלחתי בזה. אפשר לומר ששכחתי מזה, אבל תמיד הרגשתי את הכובד של מילים על גבי.
ברגע שסיימתי לדבר, כל הצבע אזל מפניו של אלכס.
"אני מצטערת שאני מספרת לך את זה רק עכשיו, אבל אתה חייב לדעת. זה לא משהו שאני יכולה לשמור בבטן הרבה זמן." התנצלתי.
"זה- זה בסדר," אלכס הרגיע אותי והצבע התחיל לחזור לפניו. "אני מבין."
"אתה לא כועס?" שאלתי מתוחה.
"מה פתאום כועס? בואי פשוט נשכח מהדברים האלה, ונתרכז בנו. בשביל זה הרי בנו לכאן, לא?" חיוכו מלא הביטחון שתמיד הרגיע אותי שוב הופיע על פניו.
"צודק." הסכמתי וחזרתי לאחוז בידו.
"בואי נדבר על משהו אחר… כמו הפגישה הראשונה שלנו." הוא הציע.
אני זוכרת את היום הזה כל כך טוב. הרגע שידו תפסו בי בכדי שלא אפול, שעניי פגשו בשלו, העולם שנדם והשאיר רק אותי ואותו. אהבה ממבט ראשון.
"זה נראה כאילו עבר כל כך הרבה זמן מאז… אבל עברו רק פחות משישה חודשים." שקעתי בזכרונות.
"כן, שישה חודשים שאת תקועה במחשבות שלי. מהפעם הראשונה שנתקלתי בך בפעם ההיא במועדון, את לא יוצאת לי מהראש."
לא יכולתי שלא לחייך, ואלי גם להסמיק מעט. "אני לאומת זאת…די ניסיתי להדחיק אותך. ואז שנכנסת לכיתה בפעם הראשונה, פחדתי. פחדתי שאני התאב שוב. עדיין ניסיתי להתגבר על דניאל, ואתה היחיד שהרגשתי אליו משהו מאז. אז לראות אותך שוב לא הייתה החוויה הכי מדהימה בחיי , אני מודה. אבל כל מה שהיה לי איתך עד עכשיו היה מדהים בהחלט."
הוא פשוט הביט בי ולא אמר דבר.
"מה?" שאלתי.
הוא עזב את ידי וליטף את לחי עם אצבעותיו. "את כל כך יפה."
"תפסיק." אמרתי בביישנות, ואני משוכנעת שהסמקתי מעט.
"העניים שלך," הוא המשיך. "השיער הרך שלך, הפנים היפות שלך, הגוף המהמם, השפתיים שאני כל כך אוהב… אן…" הוא נהיה קצת אדום, ומאוד לחוץ. "א- אני אוהב אותך."
אני אוהב אותך.
אני אוהב אותך.
אני אוהב אותך.
אני אוהב אותך.
שלושת המילים הקטנות האלה כל כך קריטיות. שלוש מילים שיהפכו עולמות, וכל כך פשוט לומר אותן. חמשת החודשים האלה שהיינו יחד, זאת הפעם הראשונה שהוא אמר זאת. ההתרגשות והאהבה מילאו את בטני באלפי פרפרים שעפו לי במרץ בתוך הבטן. למזלי ישבנו בשולחן קטן, אז פשוט רכנתי קדימה ונישקתי אותו. נשיקה מתוקה, רכה, מלאה בכל הרגשות שחוויתי בבת אחת.
הוא נישק אותי חזרה, נותן לי להרגיש בשמיים שאני איתו. נשמתי את ריח האפטרשייב התמידי שלו, טעמתי את הטעם הלימוני של המים שהוא שתה קודם לכן, מרגישה את אחיזתו העדינה באזור קו הלסת שלי, וחום אצבעותיו חודר לעורי.
"אני אוהבת אותך." אמרתי בשקט שהתנתקנו. "מאז הפעם הראשונה שהבטי בעניים שלך במועדון."
"גם אני." הוא לחש וחזר לנשק אותי.
"תסלחו לי," קול נשי אמר וגרם לי ולאלכס להתנתק. "אבל אני צריכה לפנו את הצלחות." מיקה לקחה את שתי הצלחות הריקות ומיהרה להתרחק משם.
"הגענו למצב הזה שבת 15 צריכה להעיר לנו?" שאלתי מובכת.
"כנראה שכן. האמת, היא הזכירה לי משהו." הוא חפר בכיס הז'קט שלו, והוציא משהו משם. "אם כבר אנחנו מודים שאנחנו אוהבים אחד את השנייה, יש לי משהו בשבילך. זה לא הרבה, ואני בכלל לא השגתי את זה בעצמי, אבל אני מקווה שתאהבי את זה." הוא פתח את ידו ושם הייתה קופסא קטנה. הוא פתח אותה ושם נגלה תליון כסף קטן ונוצץ. "יום הולדת שמח, אנבל."
"וואו, אלכס." שמתי יש על בית חזי והבטי בתליון. "זה יפיפה. תודה רבה, זה הדבר הכי מתוק שמישהו אי פעם עשה בשבילי." ורק אז קלטי איך הוא קרא לי. "רגע, קראת לי אנבל עכשיו?"
"זה רגע מיוחד, אז כדי לומר את השם המלא שלך. אבל את תמיד תהיי אן בשבילי." הוא חייך וקם ממקומו.
"לאיפה את הולך?" הבטי בו בעוד הוא עוקף את השולחן ומתקרב אלי.
"תירגעי, אני לא בורח." הוא צחק ורכן אלי. "אני יכול לענוד לך את זה?"
"בשמחה." הנהנתי.
הוא ענד לי את התליון הקטן על צווארי. הרגשת הקור של המתכת וידיו החמימות של אלכס, שמשום מה הלכו טוב ביחד. סובבתי את ראשי אליו, והוא רכן מטה, מנשק את שפתיי ברכות.
"תודה, אלכס. על הכל." חייכתי אליו.
הוא חייך אליי חזרה. "אז… שנזמין קינוח?"

אלכס עצר את האופנוע מול הבית שלי ודומם את המנוע. אני והוא ירדנו מכלי הרכב והתקדמנו אל עבר הבית שלי.
"תודה על ערב מדהים." הודתי לו בעודנו הלכנו.
"כנ"ל." הוא כרך את זרועו סביב כתפי ונשק לראשי.
"חנה מאוד נחמדה, אגב. היה נחמד לשמוע ששפכת מיץ על איש עסקים." גיחכתי שנזכרתי בפגישה שלי עם הטבחית הראשית של המסעדה שהתעקשה לדבר איתי.
"הי, אני רק התחלתי לעבוד שם, ותאשימי את התיק שלו שעמד לי באמצע הדרך!" הוא התלונן.
צחקקתי לעצמי והעברתי את ידי על תליון הלב שעכשיו נח על צווארי.
"טוב, כבר מאוחר, ואמא שלי תתחיל לדאוג." הוא נעצר מול דלת הכניסה.
"כן. תמסור לה ד"ש." ביקשתי.
"אני אמסור." הוא חייך. "אבל קודם… אולי כדי שאפגוש את ההורים שלך? רק לומר שלום."
"אה.. אוקי." דפקתי על הדלת.
שום תשובה.
"זה מוזר, הם אמורים להיות בבית." הבטי באלכס.
חיוך קטן הבזיק בזווית שפתיו. "תני לי." הוא פתח את הדלת לרווחה, ומאחוריה היה חושך.
"איפה כולם?" שאלתי.
"בואי איתי." הוא לקח את ידי והוביל אותי לבפנים, סוגר את הדלת מאחוריו.
"אלכס, מה קורה כאן?" שאלתי בדאגה שהתחילה להיצבר בתוכי.
בבת אחת האור נדלק וקריאת 'הפתעה!' כמעט גרמה לי לעשות במכנסיים.
הבטי מסביב, מנסה לעכל את הקישוטים והאנשים שהתאספו סביבי. "זה… בשבילי?" התנשפתי. העפתי מבט אל אלכס. "ידעת על זה?"
"את יודעת כמה קשה זה היה לא לספר לך?" הוא התלונן.
"מזל טוב, אן!" אמה ומור התנפלו עלי בחיבוק.
אני שתקתי מההלם.
"מזל טוב, חברה!" סאם התקדם ומחץ אותי בחיבוק גם כן.
"אתם תכננתם את זה כל זה?" הצבעתי על הארבעתם.
"לא." הם ענו כפה אחד.
"אם לא אתם, אז מי-"
"אני." ענה קול מאחורי.
הסתובבתי וגיליתי את ליאורה מחייכת. "רציתי לעשות לך משהו מיוחד, ואולי גם להתחבב עלייך קצת." היא משכה בכתפייה. "יום הולדת שמח, אנבל."
"ליאורה…" לא ידעתי מה לומר. היא עשתה את כל זה בשבילי? כל השבוע האחרון היא תכננה לי המסיבה הזאת רק בשביל שאני אשמח? "זה… זה אחד הדברים הכי יפים שמישהו עשה אי פעם בשבילי. תודה, באמת." ובשביל להבהיר את הנקודה חיבקתי אותה. אולי ליאורה היא לא כזאת נוראית כמו שחשדתי.
"אני שמחה שאת שמחה." היא צחקה. "יום הולדת שמח."
"תודה, ליאורה. על הכל." הודתי לה מקרב לב.
"אמא! יוני מציק לי!" תום קרא מהסלון. "איי! אמא!"
"אני באה!" היא צחקה והלכה משם.
"מזל טוב, יפה שלי." אלכס חיבק אותי מאחורה ונישק את ראשי. "בלעדיי ליאורה, אני לא הייתי לוקח אותך לדייט בכלל. היא ביקשה שאני יעסיק אותך שלא תיהי בבית."
"וזאת עוד סיבה לומר לה תודה."
"הי, סאם!" אלכס קרא שהבחין בו מדבר עם מור. "אני כבר חוזר, אני פשוט צריך לדבר איתו." הוא אמר לי והלך.
הבטי שוב מסביב לבית. הכל מקושט, החברים הקרובים שלי, אבא שלי וליאורה, אפילו התאומים, כולם כאן לכבודי. לא הייתי כל כך שמחה באף יום הולדת קודם.
הרגשתי יש נוגעת בכתפי. "כל כך מהר גמרת לדבר עם סאם?" שאלתי והסתובבתי, ועניי נפערו.
"מזל טוב, אן. מסיבה נחמדה." ירון חייך אלי.