אהבה זו לא אגדה פרק 2- העלאה שנייה

במקור רציתי לצרף שיר שאני די אוהבת לפרק, אבל החלטי בסוף שזה יותר מדי. פרק 2, מקווה שתאהבו :)

התיישבתי נגד גזע העץ, והעברתי יד בשערי. אני חייבת להיפגש דווקא איתו? דווקא עם האדם שלא רציתי להיפגש יותר?
~פלאשבק~
״תקשיבי לי, ותקשיבי לי טוב. את קמה עכשיו מהמיטה, ובאה איתי למועדון.״ מור עמדה מולי ודרשה ממני לבוא איתה.
״לא חושבת.״ אמרתי והתכסיתי שוב בשמיכה.
״אן, את לא יכולה להתחבא מתחת לשמיכה לנצח! את חייבת לצאת ולנשום אוויר, הדניאל הזה לא שווה את זה! בגללו את לא יוצאת מהבית, בקושי אוכלת, כל היום במיטה ממרמרת על החיים הדפוקים שלך, את חייבת לשכוח ממנו! הוא חתיכת זבל, ואם הוא לא מבין איזה בחורה את, הוא רק מפסיד. עכשיו, קומי.״ היא משכה את השמיכה ממני, וניסתה למשוך אותי לעמידה.
״נו, מור די!" התנערתי מאחיזתה ונשכבתי שוב על המיטה. " אני נועדתי להישאר אומללה, אני נועדתי להיות אחת שלא אוהבים-״
״אויש, נו את שומעת את עצמך? איפה נעלמה הילדה החייכנית והשמחה שהיתה? איפה אן שאני מכירה?״
״היא נקברה ביחד עם הלב שלי.״ אמרתי בעצב ושמתי את הכרית על פרצופי.
״אוקי, הבנתי. את מעדיפה לחיות ככה. בזמן שהחרא הזה מבלה בחוץ, מסתובב עם זונות ושוכח בכלל את הילדה המדהימה שהיתה איתו, את מעדיפה להתאבל ולא להראות את הפרצוף שלך לעולם? ככה את רוצה לחיות? להיות לבד לנצח רק בגלל בחור אחד מטומטם? את ילדה מיוחדת-״ היא הורידה את הכרית מפרצופי.״ ועוד יחכו בתור רק לדבר איתך. מילה של מור. עכשיו את תבואי איתי למועדון?״
אני לא רוצה שוב לצאת, לראות אנשים או אור יום. העולם הקודר הוא עכשיו הבית שלי, ואין מקום לאור. אבל מצד שני, מור צודקת. אני לא רוצה להיות ככה לנצח, לבד בעולם האפל. זאת לא אני, אני לא ככה! בגלל שדניאל לא הבין מה היה לו, זה לא אומר שאני יפספס חיים שלמים בוכה עליו! הגיע הזמן לקחת אומץ, לצאת לעולם ולא לפחד!
״את יודעת מה?״ אמרתי לבסוף. קמתי מהמיטה ונעמדתי מולה. ״אני באה.״ אמרתי לבסוף.
מור קפצה מהתרגשות וחיבקה אותי חיבוק מוחץ. ״יש! סוף סוף! את עוד תראי, דניאל יתחנן שתקחי אותו בחזרה, אבל את תראי לו שמאוחר מדי, כי אן חזרה!״ מור קראה ומשכה אותי לכיוון הארון. ״שאני יתקשר לאמה? היא תשמח להצטרף.״ מור ביקשה.
״כן, למה לא? יותר אנשים יותר שמח.״ חייכתי ופתחתי את הארון, רואה שוב צבעים ושמחה, חוזרת לאט לאט לעצמי.

״איך אני ניראת?״ שאלה אמה ועשתה סיבוב מול המראה הגדולה שלי.
״עשר.״ חייכתי וזקפתי אגודלים. שיערה השחור הקצר והחלק נח על כתפייה, ענייה החומות נצצו בשעשוע כמו תמיד, ופניה המנומשות חייכו חיוך שחצן.
״לא רק היא.״ מור קראה ועשתה פוזה. עם שיערה הג׳ינג׳י והמתולתלת, האף החצוף וענייה הכחולות, היא נראתה כמו מישהי שמוכנה לקרוע את רחבת הריקודים- וזה דווקא מה שהיא מתכננת לעשות ברגע שנגיע.
״כן, גם את ניראת יפה.״ צחקתי.
״כן, אני יודעת.״ היא צחקה. ״סתם. אבל עם יד על הלב, את הכי יפה.״ היא אמרה ושמה את שיערה מאחורי אוזני.
הרגשתי איך הסומק עולה ללחיי. לא שמעתי את המילים האלה מאז… מאז שדניאל אמר לי זאת. משום מה, הכל מוביל חזרה אליו. כל החיים שלי קשורים בו- והוא לא חושב עלי בכלל.
״הי, אני מזהה את המבט הזה.״ אמה ישר שמה לה למבט העצוב בעניי. ״אל תחשבי עליו! כל הלילה הזה הוא עלייך, ואפילו קצה הציפורן שלך לא שווה אליו.״ היא חיבקה אותי. ״עכשיו, למונית.״ (ברציתי להוסיף יש קישור לתלבושות שלהם אם תרצו לראות)

אחרי נסיעה של עשרים דקות, הגענו למועדון. אפילו מבחוץ יכולתי להרגיש את הבסים מרעידים את הקרקע.
״תזכרי, הלילה זאת את, אסור לך להיזכר בו.״ מור הזהירה אותי.
״כן, המפקדת!״ הצדעתי לה.
״ילדה מפגרת.״ היא הנידה בראשה ומשכה אותי ואת אמה לעבר הכניסה של המועדון.
ישר שנכנסתי ריח האלכוהול הכה בי. זוגות נמרחו אחד על השני, וראיתי בזויית העין זוג אחד הולך לשירותים, ולא רציתי לדעת מה הם עושים שם.
״טוב, בואו נעשה את מה שבאנו לו מההתחלה- לרחבת הריקודים!״ מור הכריזה.
״אני כבר מקדימה אותך.״ אמרתי והלכתי לרחבת הריקודים, צופה בקהל האנשים שרוקדים. חלקם זוגות שרקדו צמוד, חבורת בנים שניסו להשתולל ורקדו כמו שיכורים- או שבאמת היו שיכורים- ונצמדו לבנות. כמה בנות רקדו ביחד- הם ניראו בכיתה י׳ לכל היותר, בנות שמתחילות להרגיש יותר בוגרות עם הגעת גילן ל16
התקדמתי לאמצע הרחבה והתחלתי לזוז לקצב. כמו פעם, אני תמיד השתגעתי ראשונה ורקדתי כמו מטורפת. שאני רוקדת לכיף, אני מרגישה איך המוזיקה זורמת לי בוורידים, הגוף מגיב לכל תו, ופשוט לחוש את המוזיקה.
אחרי כמה דקות של ריקוד בודד, חברותיי מצאו אותי בין הקהל הרחב.
״כמו תמיד- רוקדת.״ אמה צחקה והצטרפה לריקוד.
״מה אני יעשה עם שתיכן?״ מור נאנחה והנידה בראשה, וכמובן שגם היא הצטרפה לריקוד המשותף שלי ושל אמה.
ככל שהמוזיקה המשיכה, יותר אנשים הצטרפו לרחבה, והפכו את המקום לצפוף יוצר. יותר ויותר בחורים שיכורים הצתופפו לידי, וזה הרגיש כבר לא נעים.
״בואו ניקח הפסקה.״ הצעתי.
שניהם הסכימו והלכנו לכיוון הבר.
״וואו, זה היה מתיש.״ אמה התיישבה לידי, ומור מהצד השני.
״ומה לכם?״ שאל הברמן.
״לימונדה.״ ענתה מור.
״אני יקח קולה.״ השיבה אמה.
״ולך?״ הוא שאל אותי.
״מים.״ התנשמתי.
תוך זמן קצר המשקאות שלנו הגיעו.
״טוב, אני חוזרת לריקודים, אתן באות?״ מור שאלה.
״אני מצטרפת,״ ענתה אמה. ״מה אתך?״ היא פנתה אלי.
״אני עוד מעט יצטרף.״ עניתי.
שתי הבנות התרחקו לעבר רחבת הריקודים, ואני ניסיתי לנצל את הזמן ולנקות את ראשי. ככל שניסיתי להדחיק אותו, הוא חזר לצוף בזכרוני. דניאל, האהבה הראשונה שלי, הנשיקה הראשונה שלי, האדם שאהבתי יותר מכל. עניו הכחולות והעמוקות שיכולתי להביט בהם כל היום, שיערו הבלונדיני שנהגתי להעביר בו את אצבעותיי, את האהבה שהוא הקדיש לי כל יום- עד שגיליתי מה הוא עושה שהוא לא איתי.
הבסים המחודשים הקפיצו אותי, וגרמו לי לחזור למציאות. סובבתי את הכיסא לכיוון הרחבה, וסרקתי את המקום, ואחרי כמה זמן גיליתי את ראשיהם של הבנות בין האנשים. מיהרתי לכיוונם, וניסיתי לחפש אותם בין כל האנשים.
"אמה? מור?" קראתי, אבל לא יכולתי להתגבר על המוזיקה החזקה. התחלתי להתייאש, איפה הם?
כמה אנשים דחפו אותי, ואיבדתי את שיווי המשקל. פלטי קריאת בהלה קטנה, ועצמתי עניים, מתכוננת להרגיש את הריצפה.
"הי, תזהרי." שמעתי קול עמוק וצרוד, והרגשתי זרועות חזקות אוחזות בי.
פתחתי עניים, וראיתי זוג עניים ירוקות מביטות בשלי. תוי פניו גבריות ונוקשות, אך עניו רגישות ומהפנטות, ושיערו השחור הפרוע נפל חלקית על פניו. אפילו שהינו ככה רק כמה שניות, זה הרגיש כמו נצח. רגש משונה התפשט בגופי, מעין פרפרים, שרפרפו בתוכי וגרמו לחושי להתערפל, למחשבותי להתנתק, וכל מה שרציתי זה להיות איתו. המוזיקה הפכה לרחש מעומם, האנשים מסביב לא הזיזו לי, כאילו זה רק אני והוא. התנערתי מהתחושה המוזרה הזאת, וניסיתי להביט בכל דבר- חוץ ממנו.
"אני… בסדר." אמרתי לבסוף ונעמדתי על רגליי.
"שמת לב אליי ולא הצלחת להתאזן?" הוא צחק.
"סליחה?" הרמתי גבה.
"כן, אל תתמי. נדלקת עלי מהרגע שהבטת לתוך עני-"
"בנים." הנדתי בראשי וניסיתי לעקוף אותו.
"הי, אל תתרקחי כל כך מהר. אפילו לא הספקתי להכיר אותך." הוא תפס בידי ומשך אותי קרוב אליו.
"תעזוב אותי!" ניסיתי להשתחר מאחיזתו החזקה, אבל ללא הועיל.
"אן! לאיפה נעלמת?" מור פתאום באה מבין הקהל, ואמה ביחד איתה.
"אן. עכשיו אני מכיר אותך." הוא קרץ לי.
"ומי זה?" אמה התעניינה. "אמרתי לך שאם תשכחי ממנו הכל יסתדר!"
"אני לא מכירה אותו." חרצתי משפט.
"אז אולי תכירי." הוא לחש לי באוזן.
"לא." אמרתי והשתחררתי מאחיזתו.
"בנות, הביתה, עכשיו." אמרתי ומשכתי אותם משם.
"אבל אני רוצה להישאר." מור התבכיינה.
"הביתה!" קראתי והסתובבתי, בדיוק שמישהו עם משקה בידו התנגש בי ושפך את תכולת הכוס עלי.
אמה ומור כיסו את פיהם, והבחור צחק.
"הביתה." הם הסכימו וגררו אותי ליציאה.
רגע לפני שהגעתי ליציאה של המועדון העפתי מבט לאחור. ראיתי אותו יושב בין אנשים מעשנים או שותים,ובנות עם מחשופים נמרחות עליו. עיננו ננעלו פעם אחת אחרונה, לפני שהבנות משכו אותי ליציאה.
~סוף פלאשבק~
לא רק שהוא ראה אותי במצב מביך ביותר, הוא גרם לי לרגש של אהבה מאז דניאל. שהגעתי הביתה באותו הלילה, לא הפסקתי לחשוב עליו, ושמחתי בסתר לבי שאני כנראה לא יראה אותו יותר. אבל לשוב ולראות אותו
החדיר בי רגשות חדשים. לא של אהבה, אלה של פחד. אני מפחדת מאהבה, אני מפחדת להיפגע מחדש, להרגיש שוב את הכאב של שברון לב, לדעת שאהבה אכזבה אותך מחדש. ובמיוחד שראיתי אותו מרחוק נשכב על הדשא עם אחת הבנות שמוכרות כהזונות של הבית ספר.
"הי, הנה את! חיפשתי אותך!" מור מצא אותי יושבת כנגד העץ והתיישבה לידי. "רציתי לומר לך שהבחור החדש הוא החבור שראינו במועדון לפני חודשיים. נראה לי שהוא מחבב אותך." היא קרצה לי.
צחקתי. "כן? אז למה הוא נמצא עכשיו עם מיה ובמקרה לוקח אותה לכיוון של השירותים?" הצבעתי לכיוונם, וראיתי אותו מחזיק בידה בזמן שנבלעו באחורי הבניין, איפה שנמצאו השירותים.
"אז הוא סטויציונר, אפשר לחשוב. כולם יודעים שאהבה זה הכוח החזק ביותר." מור אמרה.
שוב, האגדות. היא תמיד מאמינה שאהבה זה הכוח המנצח, ואין לה שום כוח מנוגד. מתי היא תבין שהיא טועה?
"מור, את בחיים לא תביני. את לא נפגעת, אני כן. אני יודעת שאהבה בהתחלה ניראת כמו עולם וורוד, אבל בסוף היא תמיד מאכזבת." קמתי מהמקום והלכתי משם.
"הי, לאיפה את הולכת?" היא קראה אחרי.
"הביתה." קראתי מאחורי. אבל בעצם הלכתי מסביב לחצר ונכנסתי לתוך הבניין, יש לי שיחה קטנה לנהל עם אלכס, מי ששבה את לבי במבט אחד.