אהבה זו לא אגדה פרק 19+ שיר! :)

בבקשה תקראו ב'רציתי להוסיף', זה נורא חשוב!

-נקודת המבט של אן-
עברו שלושה שבועות מאותו היום- הנשיקה הראשונה שלי ושל אלכס, היום שכמעט תפסו אותנו. מאז אנחנו תמיד מסתתרים, מתנשקים בסתר ומקווים שאף אחד לא רואה אותנו. אמה ומור חקרו, כמובן, אבל לא סיפרתי להם כלום. רשמית, אנחנו לא זוג. אבל לפחות מישהו אחר זכה בתיאור זוג: מור וסאם. הם יצאו לכמה דייטים, ולפני כמה ימים הכריזו שהם זוג רשמית. הם נורא מתוקים ביחד, ואני כל כך שמחה לראות את החברה הכי טובה שלי והחבר הכי טוב שלי כל כך מאושרים.
אבל הדבר המוזר הוא שמתחילת השבוע, כל מי שאני מכירה התחיל קצת להתעלם ממני. הם נראו לחוצים בסביבתי, וכל פעם התחמקו שניסיתי לדבר איתם. למה כולם כל כך מסתוריים? טוב, כולם חוץ מאלכס. הוא היחידי שהראה סוג של אכפתיות בעוד האחרים מנסים רק לברוח ממני. חבל שלא כולם כמוהו.

״ואחרי המלחמה-״ הצלצול של סוף היום קטע את המורה. ״נמשיך מחר, לאסוף את הדברים ולהרים כיסאות.״
כולם קמו ממקומם במרץ והתארגנו הכי מהר שאפשר. חלק אפילו רצו מחוץ לדלת בלי להרים כיסאות, והמורה רדפה אחריהם החוצה.
״אנשים פשוט לא יודעים לחכות, הא?״ אמרתי לאלכס והכנסתי את הדברים שלי לתיק.
״לגמרי.״ הוא הסכים איתי והרים את כיסאו.
בזמן שהרמתי את כיסאי הרגשתי רטט בכיסי. הוצאתי את הטלפון מכיסי וראיתי שקיבלתי הודעת טקסט מליאורה: ׳אנבל, אני יצאתי מהבית עם התאומים ולקחתי את המפתחות שהשארת בבית כי לא מצאתי את שלי. יש מצב שאת הולכת למקום אחר עד שאני יחזור?׳
נאנחתי ותחבתי את הטלפון חזרה בכיסי.
״מה יש?״ אלכס שאל ונשען על השולחן.
״ליאורה יצאה מהבית ולקחה את המפתחות, אז היא ביקשה שאני היה באיזה מקום עד שהיא תחזור.״
״אם את רוצה, את יכולה לבוא אליי. ״ הוא הציעה.
״אה… אני אשמח, אבל לא כל כך נעים לי להידחף בבית שלך באמצע היום.״ ניסית לסרב בנימוס. ״אני לא רוצה להפריע להורים שלך-״
״לא, הם לא בבית. שניהם בעבודה.״ הוא קטע אותי.
אני מודה, אני לא כל כל רוצה לבוא אליו. מה ידע מה יקרה שם שאנחנו לבד? ״אז… אני מניחה שאני באה אלייך.״
״כן, אני מניח שכן.״
שנינו יצאנו מהכיתה בלי מילה נוספת.

״הגענו.״ אלכס הכריז שהחנה את האופנוע מול הבית שלו.
ירדתי מהאופנוע ולקחתי את תיקי. בזמן שאלכס דומם את המנוע וירד ממנו, בחנתי את ביתו. בית קטן ונחמד, מהסוג שאני אוהבת. הוא נראה לא רע בתור בית שעברו אליו עד לפני כמה שבועות.
״את באה?״ אלכס שאל שירד מהאופנוע.
״אחריך.״ החוותי אל כבר הבית.
הלכנו בשביל שמוביל לכניסה אוחזים ידיים. דלת הכניסה הייתה צבועה בכחול עז, שילוב נחמד עם הקיר בצבעי לבן וקרם. אני מודה, אני נורא אוהבת את הבית הזה.
אלכס הוציא את המפתחות מכיסו ופתח את הדלת. ״ברוכה הבאה לבית שלי.״ אלכס קרא שנכנסתי לבפנים. הוא נכנס גם לבית ונעל אחריו.
"או, יופי, אני כלואה!״ אמרתי כמוהו בפעם הראשונה שהוא בא לביתי.
״נורא מצחיק.״ הוא אמר בקול ציני וזרק את התיק על הספה בסלון.
״טוב,״ התחלתי לומר ושמתי את התיק שלי ליד שלו. "שנלמד על הדרך למבחן בחשבון? הוא בעוד יומיים.״
״כן, רק קודם אוכל, אני מת מרעב.״ אלכס פנה ישר למטבח.
לא הייתה לי ברירה אחרת, אז הלכתי אחריו.
״יש! היא השאירה לי פירה!״ הוא צהל שראה מה יש על הגז, והוריד משם סיר מלא… טוב, בפירה.
״אני מבינה שהפירה שלה עד כדי כך טוב.״ אמרתי והתיישבתי בפינת האוכל שבמטבח.
״הכל טוב באמא שלי, זה דבר שאני יכול להבטיח לך.״ הוא אמר בזמן ששפך את הפירה לשתי צלחות.
״טוב, לא פגשתי אותה, אז אין לי מושג.״
״אל תדאגי, את תמותי עליה.״ הוא הבטיח לי וניסה לגרד מה שנישאר מהפירה בסיר.
״לא הולכת להתווכח איתך.״
הוא הגיש לי את הפירה, ולפני שאפילו הספקתי להתחיל לאכול הוא כבר היה בחצי הדרך. צחקתי והתחלתי לאכול, וגיליתי שהוא צדק, הכל טוב באמא שלו, במיוחד בפירה.

״אוקי, אז אם ידוע שאיי שווה שתיים עשרה, ובי שווה שלוש, אז איי בחזקת שתיים ועוד בי בחזקת חמש פחות חמש עשרה שווה?״ ניסיתי לעזור לאלכס שלא הבין איך פותרים את התרגיל.
״אה… שתיים?״ הוא יותר שאל מאשר ענה.
נאנחתי. ״אלכס לפחות תנסה. הנה, אני ינסה לעשות את זה יותר פשוט בשבילך.״ התקרבתי אליו יותר. כתפינו נגעו והרגשתי את חום גופו. "אז ככה: איי שווה שתיים עשרה, אז איי בחזקת שתיים שווה לשתיים עשרה כפול שתיים עשרה. וכמה זה שווה?"
"מאה ארבעים וארבע."
"יפה, ועכשיו בי שווה-"
"את יודעת," הוא קטע אותי. "זה נורא נחמד שיטת הלימוד שלך." הוא שם זרועו סביבי וקירב אותי אליו עוד יותר.
"כן, אז בגלל זה צריך גם ללמוד. טוב, אז בי שווה-"
"אן, את יודעת שלא באת לכאן רק ללמוד נכון?" הוא גיחך.
"כן, הייתי מודעת להשלכות, אבל באמת, אנחנו צריכים ללמוד." חזרתי לנושא והתרכזתי שוב בספר. "בי שווה שלוש בחזקת חמש, אז זה אומר שלוש כפול שלוש חמש פעמים."
"אז…" הוא חישב בראשו את התשובה. "מאתיים ארבעים ושלוש, נכון?"
"כן. אז עם נחבר את שניהם ביחד זה היה שווה…"
הוא הרהר כמה שניות, וגם נעזר באצבעות. "שלוש מאות-" הוא חישב באצבעות. "שמונים ושבע."
"ופחות חמש עשרה?"
"שלוש מאות שבעים ושתיים!" הוא קרא שגמר לפתור את התרגיל.
"רואה? זה לא כזה מסובך כמו שאתה חושב." נשענתי לאחור על כתפו.
"ושוב, יש לך שיטת לימוד טובה." הוא ליטף את ראשי.
"כן, אני יודעת."
פשוט ישבנו ככה בשמך כמה דקות, בוהים בקירות ולא אומרים מילה. "טוב, עכשיו הגיעה הזמן קצת להעיר את העניים." אלכס שבר את השתיקה. הוא קם מהספה והלך לכיוון הטלוויזיה.
"מה אתה עושה?" שאלתי.
"את עוד תראי." הוא הוריד משהו מהדף ליד הטלוויזיה, רדיו.
"וואו, רדיו." קמתי גם אני מהספה ונעמדתי לידו.
"כן." הוא אישר ופנה אליי. "מה את רוצה לשמוע?"
"רדיו?" שאלתי. "מה עוד אפשר לשמוע?"
"צודקת." הוא הדליק את הרדיו והתנגנו ממנו שירים.
"יופי, קצת מוזיקה לא מזיקה להירגע." התיישבתי על הספה שוב.
"וואו, מה את חושבת שאת עושה? מוזיקה נועדה לריקודים, אז קומי ותוזזי את הישבן." הוא משך אותי מהספה.
"לא, אלכס, אני לא רוקדת סתם ככה." ניסיתי להשתחרר מאחיזתו החזקה, אבל הוא לא נתן לי להשתחרר.
"במסיבות ומועדונים כן, ובבית לא?"
"כן." עניתי ושוב ניסיתי להשתחרר מאחיזתו, אבל לאלכס יש כוח כמו לבולדוזר.
"לא בא בחשבון. אני רוקד, ואת איתי." הוא קבע והעמיד אותי במקום. הוא הקשיב לשיר כמה שניות ואז הושיט לי יד. "תרקדי איתי, אן?" הוא שאל כמו ג'נטלמן.
"בשמחה." צחקתי ושמתי את ידי בידו.
(לא חובה: אתם יכולים לשים כל שיר שאתם רוצים, אבל אני ממליצה על השיר crazy- aerosmith. זה לא כל כך הולך עם הכתיבה, אבל תרגישו חופשי פשוט ליהנות מהשיר.)
רקדנו לצללי השיר שהתנגן, כמו זוג מסרטים ישנים. עשינו הרבה דברים מטופשים תוך כדי ריקוד. אלכס סובב אותי, השעין אותי אחורה, הקריב אותי אליו והרחיק אותי, שילבנו ידיים והסתובבנו במהירות מסחררת, ולבסוף הוא סובב אותי באוויר, וסיים בזה שכרך את רגליי סביב מותניו. כל פעם צחקתי בקול, ואלכס גם חייך מדי פעם. זה היה הדבר הכי מגוחך וכיף שאי פעם עשיתי.
"אתה רקדן טוב." אמרתי לו.
"תודה רבה, גם את רקדנית טובה." והא חייך וליטף את פניי.
אהבתי להיות קרובה אליו ולהביט בעניו הירוקות כמו ים, להרגיש את חום ידו על פני, וריח האפטרשייב שלו נודף ממנו קלושות.
"סיפרתי לך כבר שאת יפה?" הוא שאל.
"בכל הזדמנות שיש לך." גיחכתי. "למה באמת אתה אומר את זה כל פעם? זה מין שם חיבה או משהו כזה?"
"לא." הוא הסיט את שיערי מאחורי כתפי. "אני רק אומת את האמת."
נראה לי שהוא גרם לי קצת להסמיק, כי הוא ציחקק קצת.
"אני אוהב את זה שאת מסמיקה ממה שאני אומר. ואת יודעת מה אני יגיד לך את זה שוב ושוב. אתה יפה, יפייפיה, ולא משנה מה תגידי או תעשי, אני תמיד יחשוב ככה."
"באמת?" נשענתי יותר.
"כן." הוא ענה בלחישה וקירב את פני לפניו. אפינו כבר נגעו, ונישמותיו הורגשו על עורי. "אז? את הולכת לנשק אותי או מה?" הוא שאל בחצי חיוך.
"קראת לי את המחשבות." צחקתי ונישקתי אותו.
עצמתי עניים וכרכת יאת סביב צווארו, מרגישה איך הוא תומך ברגליי שלא אפול ומנשק אותי חזרה. שפתיים שזזו בתאום מושלם לא הסכימו להתנתק, והעולם לא היה כלום מרחש מעומם. החושים שלי פשוט איבדו כל כיוון, ורק רגש אחד פעל: רגש של אהבה.
"אלכס? אתה- אוי ואבוי, שוב?"