אהבה זו לא אגדה פרק 18

סוף סוף אפשר לפרסם סיפורים באתר!!! אני נשבעת שלילה לפני זה היה לי חלום שאפשר לפרסם סיפורים באתר,וקמתי בבוקר והיה אפשר לפרסם סיפורים,נשבעת! זה היה כזה מוזר!
בקיצור, בזמן שלא יכולתי לפרסם כלום, המשכתי לכתוב את הסיפור וכבר הגעתי לפרק לסוף של פרק 20! חדשות טובות, לא?
רק שאלה קטנה, מה השידרוג באתר? אני לא שמה לה לשום דבר שונה.
וזהו, עכשיו לסיפור!

-נקדות המבט של אן-
"שיט!" סיננתי ודחפתי מעלי את אלכס.
"מה קרה?" אלכס שאל, אבל מיהרתי לסתום לו את הפה.
"תהיה בשקט! אסור שהיא תשמע או תראה אותך!" לחשתי.
"אנבל? את פותחת את הדלת?" ליאורה קראה.
"כן! אני רק… צריכה למצוא את המפתחות!" קראתי ומיהרתי לקום ולגרור את אלכס אחרי.
"למה אסור שהיא תראה אותי?" אלכס שאל בלחישה.
"פשוט אסור! תתחבא איפשהו!" לחשתי בלחץ ומיהרתי למצוא לאלכס מקום מחבוא.
"איפה בדיוק? מתחת לשולחן?" הוא נלחץ גם הוא.
הבטי מסביב לבית, נואשת למקום מחבוא.
"אנבל? מצאת את המפתח?" ליאורה קראה שוב מבעד לדלת.
"כמעט מצאתי אותם!" קראתי.
"נו, מקום מחבוא!" התלוננתי לעצמי. פתאום צץ בי רעיון. "אני יודעת!" גררתי את אלכס לסוף המסדרון, ונעצרתי מול דלת לבנה.
אלכס פשוט עמד שם ולא הבין מה אני רוצה ממנו.
"נו, תיכנס!" צעקתי בלחש.
אלכס מיהר לפתוח את הדלת. "את רצינית? השירותים?" הוא התלונן.
"נו תיכנס!" דחפתי אותו לבפנים וסגרתי אחריו את הדלת. רצתי חזרה לסלון ומיהרתי לדלת הכניסה. פתחתי אותה וראיתי את התאומים וליאורה, שנראתה מעוצבנת מעט.
"סליחה שלקח לי הרב זמן, פשוט-"
"לא מצאת את המפתחות." ליאורה השלימה אותי ונכנסה לבית.
"כן." צחקתי בלחץ.
התאומים לא התלוננו כמובן, הם פשוט הלכו לסלון והתיישבו על הספות, הם שקועים במכשירים שלהם ולא שמו לב למה שקורה מסביב. אפילו אם פצצת אטום עכשיו תנחת על הראש שלהם הם לא ירגישו.
"בנים, לכו לעשות שיעורים!" ליאורה דרשה מהבנים.
"שתי דקות אמא!" הם קראו בהרמוניה ונשארו תקועים במסך שלהם.
ליאורה נאנחה. "תגידי, יש כאן עוד מישהו?"
התחלתי להילחץ מעט. "אה… לא! למה שהיה פה מישהו?"
"שמעתי עוד מישהו מדבר. בטוחה שלא היה כאן אף אחד?" היא שאלה בזמן שהיא הניחה את התיק שלה על שולחן הקפה בסלון.
נשפתי בבוז. "למה שהיה פה מישהו?"
"אוקי, אם את אומרת." היא משכה בכתפיה.
תודה לאל, היא האמינה לי. עכשיו איך אני יוציא את אלכס מהשירותים? בעודי חושבת על דרך מילוט בשביל אלכס- אולי דרך החלון?- קלטי באיחור שליאורה הולכת לכיוון סוף המסדרון. לשירותים.
"לא!" צרחתי והקפצתי את יוני ותום.
"מה קרה?" ליאורה נבהלה.
"אל תכנסי לשירותים!" הצוותי לה ורצתי לכיוונה.
"אני רק רוצה להיכנס לשירותים, אנבל. משהו לא בסדר?" היא שאלה במבט מבולבל.
"כן- זאת אומרת לא! לא כדי לך להיכנס לשם, יותר כדי לך ללכת לשירותים למעלה." ניסיתי למשוך אותה לכיוון המדרגות.
"אן, אל תיהי טיפשית!" ליאורה צחקה והשתחררה מהאיחזה שלי.
"לא, ליאורה! אל תכנסי לשם!" צעקתי ורדפתי אחריה. אסור שהיא תראה את אלכס! היא לא תפסיק לחפור לי על זה במשך כל חיי. אני לא רוצה שהיא תיכנס לחיים הפרטיים שלי.
"מה הבעיה שאני יכנס לשירותים?" ליאורה כבר התחילה להתעצבן.
"כי-" לא הספקתי להשלים את התירוץ שלי, והדלת של השירותים נפתחה. שיט, מה הוא עושה?!
"אן, את יודעת כמה זמן אני שם? את בטח מדדת לי זמן נכון?" אלכס שאל שיצא.
אני לא יודעת מי היה יותר מפותע, אני או ליאורה.
"אה…" הייתי חסרת מילים.
"סליחה, אבל מי אתה ומה אתה עושה בשירותים בבית שלי?" ליאורה שילבה יידים.
"נכון, לא נפגשנו רשמית. אני אלכסת חבר של אן מכיתה." הוא הציג את עצמו.
'מה אתה עושה?' שאלתי ללא קול. הוא נפנף בידו לביטול כתגובה.
"אתה עדיין לא עונה על השאלה של מה אתה עושה בשירותים ולמה אן צריכה למדוד לך זמן." ליאורה אמרה בקול נוקשה.
"אן, לא אמרת לה לא להפריע בניסוי?" אלכס שאל . הוא נתן לי מבט של 'פשוט תזרמי עם זה.'
"לא, שכחתי לגמרי! מצטרת!" התנצלתי בצורה יותר מדי מוגזמת.
"ניסוי? על מה אתם מדברים?" ליאורה נראתה יותר מבולבלת ממקודם.
"אנחנו עושים ניסוי בזוגות וחוקרים את הנושא של שפיות במקומות סגורים. אחד מאיתנו נכנס למקום קטן וגור, ומנסים למדוד כמה זמן שהוא שורד בפנים. נכון אן?" אלכס הסביר לליאורה ואז פנה אלי.
"כן, זה בדיוק מה שעשינו. וגם אסור להפריע, אז זה למה לא רציתי שתיכנסי." ניסיתי לזרום עם המצב. הבעיה: אני לא טובה בלשקר.
ליאורה הביטה בין שנינו הלוך ושוב במבט חושד, לראות אם אנחנו ממציאים את כל העניין הזה (ואנחנו כן), או שאנחנו דוברי אמת.
"אוקי…" ליאורה אמרה לבסוף. "רק פעם הבאה, אלכס, תיסגר בחדר או משהו, שירותים זה לא המקום."
"כן, גברתי." הוא הסכים.
"טוב, אז אנחנו עוד צריכים לעבוד על המחקר-" אמרתי אבל אלכס קטע אותי.
"אפשר אולי להמשיך ביום אחר? אני פשוט חייב לחזור הביתה ו… לעזור לאמא שלי."
"אה, אוקי." הסכמתי. " אני ילווה אותך החוצה."
אני ואלכס התקדמנו אל עבר הדלת, וליאורה עקבה אחרינו.
"אוי, רגע, הקסדה שלי!" אלכס מיהר לסלון למצוא את הקסדה שלו, ובדיוק עכשיו התאומים הפסיקו להתעסק עם המכשירים שלהם ונשאו מבט אל אלכס.
"הי, זה לא…" יוני נזכר בו במעורפל.
"כן, נראה שזה הוא…." גם תום התחיל להיזכר.
"הי." אמרת להם אלכס.
יכולתי לראות שאצל התאומים נדלקת נורה קטנה. "המנשק!" יוני ותום קראו.
ליאורה העיפה בי מבט.
"במחשבה שנייה, אני יעלה למעלה ויכתוב כמה דברים על המחקר." רצתי לכיוון המדרגות. "ביי, אלכס!" קראתי אחרי ועליתי למעלה, לא מעיפה מבט לאחור.

-נקודת המבט של אלכס-
יצאתי מהבית והתקדמתי אל עבר האופנוע שלי. כמעט תפסו אותי, אני לא מאמין! לפחות המצאתי איזה משהו, ולמזלי האישה הזאת האמינה לי… וגם השיבוטים הקטנים לא יודעים לשתוק שצריך. מזל שיצאתי מהבית בזמן.
שמתי את הקסדה ועליתי על אופנוע. בדיוק שעמדתי להתניע את האופנוע, קול תפס את תשומת ליבי.
"אלכס! אלכס!"
קיוותי שזאת אן, אבל זאת הייתה אימה החורגת- ליאורה.
"קרה משהו?" שאלתי.
"יופי שהצלחתי להשיג אותך. תקשיב אני צריכה לדבר איתך." היא הגיעה אלי בריצה קלה.
"אם זה לגבי זה שהייתי בשירותים-"
"לא, זה לא זה." היא קטעה אותי. "תקשיב, אני לא יודעת אם אתה ואנבל רק חברים לכיתה או יותר מזה, אבל אני צריכה לבקש ממך טובה."
"טובה? איזה טובה בדיוק?"
"טוב… אני לא יודעת אם אתה יודע, אבל אני לא אמא של אנבל, אני אימה החורגת. אני והיא די מרוחקות, אז רציתי לעשות משהו… אה, אתה יכול להוריד את הקסדה? זה פשוט גורם לי לחשוב שאתה לא מקשיב." היא ביקשה.
הורדתי את המסכה מראשי. "הנה. עכשיו, מה הטובה?"
היא בחנה אותי במבט קצת יותר בוחן. "אתה יודע, אתה נראה לי קצת מוכר עכשיו שאני רואה אותך מקרוב."
מוכר? מאיפה אני מוכר לה? לא פגשתי אותה עד עכשיו.
"אז בקיצור, למה שאמרתי קודם. בעוד חודש בערך יש לה יום הולדת, ורציתי לערוך לה מסיבת הפתעה קטנה. רציתי לדעת אם אתה יכול להוציא אותה מהבית לכמה שעות. זה לא משנה לאיפה, כל עוד שהיא לא תהיה בבית עד שעה מסוימת. יש מצב שאתה יכול לעשות את זה?"
יש לאן יום הולדת בעוד חודש? ואני צריך להוציא אותה מהבית? טוב, אולי יצא לי מזה גם משהו. "כן, נראה לי שאני יכול לעשות את זה." הסכמתי להצעה שלה בחיוך.
היא נשפה בהקלה. "תודה. אתה ממש עוזר לי."
"אין בעד מה." אמרתי והתנעתי את אופנוע.
"אתה יודע, אתה באמת נראה לי מוכר…" היא אמרה וכיווצה את ענייה. "אני בטוחה שראיתי אותך באיזה מקום…"
משכתי בכתפיי. "אני לא כל כך יודע למה את מתכוונת. יכול להיות שאני מזכיר לך מישהו."
"אני יודעת!" היא קראה והתעלמה לגמרי מדבריי. "אתה הבחור מהקניון!"
"קניון?" שאלתי מבולבל. ואז הכל היכה בי בבת אחת. קניון, אן, השמלה. וליאורה הייתה האישה עם אן. אוי שיט…
מיהרתי לשים על ראשי את הקסדה. "תקשיבי, אני באמת שלא יודע על מה את מדברת, אבל אני חייב למהר הביתה. להתראות!" אמרתי מהר ונסעתי, משאיר מאחורי את ליאורה.

הגעתי הביתה והחנתי את האופנוע, רואה שהמכונית של ריק נמצאת בחנייה של הבית. ריק… אתה הולך לחטוף.
דוממתי את המנוע וירדתי ממנו במהירות, הולך בכעס אל עבר דלת הכניסה. בדיוק שבאתי לדפוק על הדלת, שמעתי את הקולות של אמא שלי וריק מעבר לדלת. הצמדתי את אוזני לדלת והקשבתי.
"… ריק, בבקשה-" קולה הרועד של אימי צעק.
" קרן, את יודעת שאני אוהב אותך, אבל זה לא יכול להימשך ככה! זה לא יכול להיות שאת עוד מדברת איתו!" ריק צעק עליה.
"אל תזכיר אותו! אני ביקשתי ממך לא לדבר על זה!" היא צעקה בקול צרוד מבכי.
"קרן, אני לא מוכן שתדברי איתו! הוא עזב-" ריק נקטע על ידי. נכסנתי בכעס לבית עוד לפני שהוא הספיק לגמור את המשפט.
"תקשיב לי, ותקשיב לי טוב חתיכת זבל! אתה לא תפגע באמא שלי, אתה מבין אותי?!" צעקתי עליו ודחפתי אותו אחורה.
"אלכס! ביקשתי ממך!" אמא צעקה עלי. העניים שלה דמעו, וגופה רעד. מפחד, מעצבים? אני לא יודע.
"ואני אמרתי לך אמא! אף אחד לא יפגע בך שוב, במיוחד לא הוא!" הצבעתי על ריק באצבע מאשימה.
"אלכס, זה לא עניינך. זה ביני לבין אמא שלך." ריק ישר את חולצתו.
"לא, זה כן ענייני! אתה רואה אותה? היא בוכה, בגללך!" דחפתי אותו שוב לאחור.
ריק לא הצליח לייצב את עצמו והוא נפל אחורה.
"אלכס!" אמא צעקה עלי.
הפנתי את ראשי אליה.
"אני מבקשת ממך, תפסיק! הוא לא פוגע בי, אני מבטיחה לך את זה." היא אמרה בקול שקט יותר, והדמעות עדיין ירדו בענייה.
ריק קם מהרצפה. "תקשיב, אלכס, אני לא התכוונתי לעזוב, אבל לא יכולתי לעמוד בזה שהיא-"
"ריק! אמרתי לך בפירוש לא לדבר על זה, ובמיוחד לא לידו!" היא קטעה אותו.
"מה זאת אומרת לא לידי? מה אני קשור?" שאלתי.
שתיהם שתקו.
"איך אני קשור?" שאלתי קצת יותר חזק.
"אלכס, אסור לך להתערב בזה." אמא שלי קבעה.
"אמא-"
"אלכס." היא הביטה לי בעניים. "אני לא יגיד את זה שוב. אתה לא מתעסק בזה יותר, מובן?"
לא אמרתי דבר וצעדתי בכעס אל עבר חדרי, טורק את הדלת בכוח, בעוד שאימי וריק ממשיכים להתווכח בשקט.
למה לי? למה זה דווקא קורה לי? ויש לי הרגשה שאני יודע מה העניין, ועם מי אמא מדברת. הכל התחיל בגללו, בגלל בן אדם אחד שאמא שלי הייתה בדיכאון במשך שנים והחיים שלנו היו כל כך קשים. בגלל בן אחד שאני יכול לתאר אותו רק במילה אחת- אבא.