אהבה זו לא אגדה- סוף דבר חלק ראשון

אז הנה זה כאן, החלק הראשון של סוף דבר של אהבה זו לא אגדה! אני כל כך מתרגשת, אני השקעתי בזה הרבה זמן, וגם לא הפסקתי לחייך שכתבתי את זה (רק אומרת). ראיתי שגם יש לי קוראת חדשה, ואני נורא שמחה! למרות שהיא התחילה לקרוא שאני כבר גמרתי את הסיפור, אני נורא שמחה שהצטרפת לרשימת הקוראות שלי, כי אני תמיד שמחה לראות קוראים חדשים שמתלהבים בדיוק כמוני והקוראים האחרים מהסיפור, זה תמיד מחמם את הלב :)
וחג שבועות שמח! לאלו שחוגגים, מן הסתם ^^ טוב, אז בלי לחפור לכן יותר מדי, הנה החלק הראשון של סוף דבר! תהינו :)

טבלתי את המברשת בצבע הצהוב, וחזרתי לצבוע את הקנבס מולי. כמעט וגמרתי את הציור לתערוכה, ואם הוא היה מספיק טוב להרשים את המבקרים, יכול להיות שבסוף אקבל סטודיו משלי!
המשכתי לצייר, כל צומת לבי מופנת אל עבר הקנבס שהציג את הציור הכמעט-גמור שלי. רק עוד כמה פרטים קטנים והוא היה גמור. המוזיקה שהפעלתי ברקע גרמה לי להירגע ולהניע את ידי לקצב התופים, וזמזמתי מעט עם מילות השיר. ככה ביליתי את רוב אחרי הצהריים שלי, בציור לעבודה החדשה שלי, ואחר כך בישול ארוחת ערב לפני שאלכס יחזור מהמשרד.
לכמה אנשים זה נדמה כמו אורך חיים די משעמם, אבל בשבילי זה החיים המושלמים. גרתי בדירה עם החבר המדהים שלי, מציירת לי בהנאה בחדר הריק, בזמן האזנה למוזיקה ששמעתי דרך הרמקולים. ובערב סוף סוף זכיתי לראות את האדם המדהים שאהבתי כל כך, והיינו אוכלים ביחד ארוחת ערב, רואים סרט נחמד בטלוויזיה, ובלילה התכרבלנו ביחד מתחת לשמיכות ודיברנו על מה שעבר עלינו באותו יום (או עושים דברים אחרים, אם אתם מבינים למה אני מתכוונת).
אני הייתי יכולה להישאר בחו"ל ביחד עם אבא שלי ואימי החורגת וילדיה, אבל לא יכולתי לוותר על אלכס, האהבה היחידה שלי. עד היום אני זוכרת את התגובה שלו שהופעתי לו במפתן הדלת, ללא שום התראה, ללא שום הכנה מראש. הוא כמעט התעלף שהופעתי ככה משום מקום, אבל אני גם זוכרת איך הוא חיבק אותי, והאושר שהיה בעניו שהוא הבין שאני לא עוזבת אותו.
חיוך קטן עלה על פני שנזכרתי בזה, ביום שבו חזרתי להיות עם האהבה שלי. למרות שזה קרה לפני ארבע שנים, אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול. לאט לאט התחלתי לזמר למילות השיר שהתנגן, וידיי זזו יותר מהר בזמן שצבעו את הקנבס שמולי. אבל פתאום הרגשתי משב אוויר מאחורי, כאילו יש שם מישהו.
הסתובבתי, אבל לא ראיתי אף אחד. משכתי בכתפי והסתובבתי חזרה לקנבס שלי, כנראה דמיינתי את זה.
אבל אחרי כמה שניות שוב הרגשתי במשב האוויר. אוקי, זה כבר התחיל להלחיץ אותי.
העפתי מבטים מסביב לחדר, מרימה את המכחול שבידי שלמקרה שיש כאן מישהו אני אוכל לתקוף אותו.
ופתאום הרגשתי ידיים עוטפות אותי מאחורה, ומישהו צעק "בו!"
כל כך נבהלתי שכמעט עשיתי במכנסיים. צרחתי בבהלה ואוטומטית הצלפתי במכחול שלי בניסיון לפגוע בי שזה לא היה.
"היי!" אלכס קרא ופזל בשביל להביט באפו שעכשיו היה צבוע. "את לא צריכה לצבוע אותי בגלל שהבהלתי אותך." הוא התלונן וניגב את הצבע מאפו.
"אל תעשה דברים כאלה!" התעצבנתי עליו. "אני כמעט קיבלתי התקף לב!"
"מה, אסור לי לצחוק איתך קצת?" הוא צחק וניסה לנגב עוד צבע מאפו.
"לא ככה!" קראתי, אבל חיוך קטן עלה בזווית שפתיי. חזרתי חזרה אל הקנבס שלי והמשכתי לצייר, רק עוד כמה פרטים קטנים וגמרתי!
"נו, איך זה מתקדם?" אלכס שאל מאחורי. הרגשתי את ידיו עוטפות אותי מאחורה, נשימותיו על עורי, וחיוכו כנגד צווארי.
"כבר כמעט גמרתי." עניתי לו והמשכתי לצייר.
"זה ציור ממש יפה." הוא לחש באוזני. "אבל לא יותר ממך."
"תודה." צחקקתי. "אני מקווה שגם המבקרים יחשבו ככה."
"שאת יפה יותר מהציור?" אלכס שאל מבולבל.
"לא, שהציור יפה." צחקתי. "אם הם יחשבו שהוא מספיק טוב, אני סוף סוף אקבל סטודיו משלי ומקום להציג את היצירות שלי בתערוכה באופן קבוע!"
"את תיקחי את זה בהליכה." אלכס חיזק את אחיזתו במותניי ונשק לצווארי. "את הבחורה הכי יפה, חכמה, ומוכשרת שאי פעם הכרתי."
"תודה, אתה בעצמך גם לא רע." צחקתי והמשכתי לצייר.
"לא רע? זה מה שאני מקבל?" אלכס התלונן בקול ילדותי ופגוע.
"אתה גם נורא טוב במיטה." הוספתי עם סומק קל על לחיי.
"או, עכשיו את מדברת!" הוא קרא. "אז אולי נוכיח את זה גם?"
"אתה חיה רעה." צחקתי והעברתי את המברשת על הקנבס פעם אחת אחרונה לפני שטבלתי אותה בתוך כוס המים וניקיתי אותה משאריות הצבע.
"אם את אומרת את זה ככה…" הוא לחש באוזני ומחץ את ישבני באחת מידו שהחליקה ממותני.
"אלכס!" קפצתי ממגעו הפתאומי.
"מה? את אמרת את זה." הוא התלונן.
"אני יודעת, רק תן לי לגמור את הציור, ואז נעשה מה שאתה רוצה." הבטחתי לו וחזרתי לטבול את המברשת בצבע.
"כל דבר?" הוא לחש באוזני.
"כל דבר." עניתי לו.
אז הוא נתן לי להמשיך לצייר, ידו עדיין עוטפות את מותניי מאחורה והוא מגניב מדי פעם נשיקות לצווארי שגרמו לי לצחקק. ידיי הברישו את המכחול על גבי הקנבס, מוסיפים לו פרטים קטנים וחשובים. ובסופו של דבר, הנחתי את המברשת על המעמד, וחייכתי למראה התמונה הגמורה.
"סיימתי." אמרתי באנחת שמחה והבטי בגאווה בציור הגמור שלי. "מה אתה חושב?"
"זה מהמם." אלכס ענה ולחץ מעט על מותניי. "הם היו מטומטמים אם הם לא יחשבו שהציור הזה הוא מיוחד במינו."
"טוב, אל תשכח שיש לי תחרות, הדנה הזאת גם מוכשרת." הזכרתי לו והשענתי את ראשי על כתפו. אני שנאתי את דנה, הבחורה השנייה שמתחרה בדיוק כמוני לסטודיו משלה ומקום בתערוכה. היא חושבת שהיא הכי טובה בציור, כאילו היא האמנית היחידה על כדור הארץ. קרו כמה פעמים שהיא 'בטעות' שפכה מים על היצירות שלי ואני ביליתי שעות בניסיון לתקן אותם.
"הקופה הזאת לא מגיע לקרסוליים שלך." אלכס ניסה לשכנע אותי, וגרם לי לצחקק מעט. "רק שתדעי, אני חושב שאת האמנית הכי טובה."
"אתה תמיד יודע מה לומר." חייכתי ונשענתי יותר עליו, נותנת לו לעטוף אותי בזרועותיו השריריות והריח הנעים שלו מציף אותי בתחושה נעימה.
"וזה למה אני אוהב אותך." הוא לחש באוזני.
השתחררתי מידו והסתובבתי לפנות אליו, ולפני שהוא הבין מה קורה אני מחצתי את שפתיי כנגד שלו.
הוא כמובן שיתף פעולה, שפתיו זזות בתיאום מושלם לשלי, ידו עוטפות אותי בגבי התחתון ומקרבות אותי יותר אליו.
ידו ירדו מטה מגבי, למותני, לירכיי, מגעו שולח זרמים נעימים של חום בכל גופי. הוא חיזק את האחיזה בירכיי, ואני לקחתי את זה כהזדמנות לקפוץ ולכרוך את רגלי סביבו.
המשכנו להתנשק שהוא הוביל אותנו לחדר השינה, סוגר את הדלת מאחוריו עם רגלו ושפתיו מסרבות להתנתק משלי אפילו לשנייה. הוא הצמיד אותי כנגד הקיר ידיו על ישבני בשביל לתמוך בי שלא אפול.
התנתקתי מהנשיקה הארוכה שלנו, מתנשפת ומביטה בעניו הירוקות. "אתה נראה כל כך טוב בעניבה." אמרתי לו והעברתי את ידיי מצווארו אל העניבה שסובבה את צווארו, מסובבת אותה בין אצבעותיי.
"אבל נראה לי שהיא תהיה יותר טובה אם היא לא תהיה עלי עכשיו." הוא אמר בקריצה.
ידיי שיחקו עם עניבתו, מורידות אותה לאט לאט ממנו, ואז ידיי פרמו את כפתורי חולצתו באטיות, נותנת לידי לגלוש על גבי שריריו.
"אוח, את לא מבינה כמה אני רוצה אותך עכשיו." אלכס נאנח כסובל.
"טוב, אני כן הבטחתי לך שנעשה מה שאת רוצה…" אמרתי לו ונשכתי את שפתי בכוונה לעורר אותו מעט.
"אויש, אני לא יכול לקחת את זה יותר." אלכס נאנח וחזר לנשק אותי ברעבתנות, ידיו כמעט וקורעות ממני את הבגדים המרופטים שלבשתי כשאני מציירת.
אני הורדתי ממנו את החולצה, ידיי אחר כך מטיילות מטה אל עבר חגורתו, ואחר כך פורמת את כפתורי מכנסיו. אלכס כבר עזר לי להשלים את העבודה ובעט את המכנסיים מרגליו, ידו כבר פשוט ממני את חולצתי ועכשיו הוא ניסה להוריד ממני את מכנסי הג'ינס הקצרים שלבשתי בגלל מזג האוויר החם שהיה היום.
אלכס הרחיק אותי מהקיר ודשדש אל עבר המיטה, מפיל אותי עליה ורוכן מעלי. "זה הולך להיות לילה טוב…" הוא אמר בחיוך ושב לנשק את שפתיי.

"איך אני נראית?" שאלתי את אלכס לחוצה, מביטה בעצמי cמראה הקטנה שבידי, מסרקת את שיערי למקום הנכון, בודקת שהאיפור שעלי לא נמרח או שיש לי אודם על השיניים.
"את נראית מהממת, תפסיקי לדאוג לגבי זה." אלכס ניסה להרגיע אותי ושם את ידו על גבי.
היינו כבר בתערוכה, הציור שלי נמצא על מעמד משלו. מוזיקה מרגיעה התנגנה ברחבי החדר, וכמה מלצרים עברו בי האורחים והגישו להם מטעמים קטנים על קיסמי שיניים או משקאות בכוסות זכוכית גבוהות.
"ואיפה כולם? הם היו כבר אמורים לבוא לכאן!" שאלתי והתחלתי לדפוק עם עקביי נעלי על רצפת העץ.
"אן, תירגעי, אני בטוח שהם נתקעו בפקק או משהו כזה." אלכס ניסה להרגיע אותי שוב.
הבטי באלכס, הוא חייך לעברי בחיוך קטן. "הכל היה בסדר, את תראי."
"אני מקווה." נאנחתי ונשענתי על כתפו.
הוא עטף את כתפיי באחת מזרעותיו וחיבק אותי אליו. "הם יאהבו את היצירה שלך על בטוח, אל תדאגי."
"חברה!" שמעתי קול קורא.
הרמתי את מבטי, וראיתי את סאם רץ אלי עם זרועות פתוחות כמו ילד קטן.
"חבר!" קראתי צוחקת והתקדמתי אליו. הוא מחץ אותי בחיבוק דוב, שיערו המתולתל מדגדג אותי מעט.
"נו, אז איך הולך לאומנית הקטנה שלי?" סאם שאל שהתנתק מהחיבוק.
"לחוצה, מאוד." אמרתי לו עם מבט מודאג.
"אל תדאגי, הכל היה בסדר." הוא הבטיח לי ושפשף את כתפיי. "ועכשיו, אני צריך לדבר עם חבר שלך שם, אני כבר חוזר." הוא קרץ לי ואז עקף אותי והלך לדבר עם אלכס.
ואז עניי נפלו על ראש ג'ינג'י ומתולתל, חיוך מתוק, ועניים מבריקות משמחה. "מור!" קראתי בחיוך.
"אן, מה נשמע?" היא קראה בשמחה וניסתה לחבק אותי כמה שהיא יכולה עם הבטן שלה בדרך.
"וואו, הבטן שלך כבר גדלה כל כך!" קראתי שהבטי בבטנה של מור.
סאם ומור כבר בעל ואישה למשך שנה, והשנה הם החליטו להמשיך את הדור שלהם ולהביא ילד קטן לעולם. אני בטוחה שעם השיער של סאם והעניים של מור, הוא יצא הילד הכי חמוד בעולם.
"נו מה חשבת, אני כבר בחודש שישי!" היא צחקה.
"אפשר?" שאלתי אותה וסימנתי לבטנה.
"כן, בטח." היא אישרה, והנחתי את ידי על בטנה, מחפשת תזוזות קטנות. אחרי כמה שניות הרגשתי משהו, מעין בעיטה קטנה שגרמה לי לקפוץ מאושר.
"הרגשתי משהו!" קראתי נרגשת.
"גם אני." מור אמרה ועיוות כאב קלה על פניה. "אם זה בן, הוא היה שחקן כדורגל, כמה שהוא בועט."
"ואם זאת בת היא תהיה רקדנית סטפס." צחקתי, ומור איתי.
"אן! מור!" שמעתי עוד קול קורא, ושנינו הפנינו את מבטינו לאמה שהתקרבה אלינו בחיוך ענקי. היא נתנה לשיערה השחור להתארך, ועכשיו הוא הגיע עד מותניה והתבדר סביבה כשהלכה.
"אמה!" קראנו שנינו יחד וכולנו התחבקנו בחיבוק קבוצתי (והשתדלנו גם להיזהר על בטנה של מור).
"נו, איך הבחורה הנכה שלנו?" אמה שאלה וסרקה את מור.
"אני לא נכה, אני בסך הכל בהריון!" מור קראה נפגעת וליטפה את בטנה הגדולה.
"בשבילי זה אותו הדבר." אמה משכה בכתפייה, ואז פנתה אלי. "נו, איך את?"
"אני ממש לחוצה." הודתי. "חסר לי עכשיו שהדנה הזאת תבוא ו'בטעות' תשפוך יין על הציור שלי. היא מכשפה, אני אומרת לכן."
"כן, רואים." אמה אמרה.
"מה?" שאלתי אותה במבט לא מבין.
"שם." אמה לחשה והצביע בחשאי לאיזה כיוון. שלושתנו הפנינו את מבטנו אל עבר דנה (שידוע גם כהמכשפה מהמערב בשבילי), שעמדה לצד היצירה שלה ועשתה עניים לכמה מהשופטים, וניסתה לפלרטט עם השופט הכי צעיר.
"איזה כלבה." מור לחשה.
"לגמרי." אמה הסכימה איתה.
"טוב, זה לא עליה היום." ניסיתי להסיח את דעתן של הבנות. "היום יכול להיות היום הכי חשוב בחיי. ואם היא תנצח, אז מה? היו לי עוד הזדמנויות בעתיד נכון?" שאלתי את עצמי יותר מאשר אותן, עקביי דופקות שוב ברצפת העץ בלחץ.
"אין סיכוי שהם יבחרו אותה, את יותר מדי טובה בשביל להפסיד למישהי כמוה." מור אמרה, ואז מבטה נדד למשהו אחר. "או, הם מחלקים גבינת עיזים!" היא התרגשה ורצה אל עבר אחד מהמלצרים.
"ההיריון הזה הרעיב אותה." צחקתי, ואמה ביחד איתי.
"אני אלך לפקח עליה, שלא תאכל למלצר את המגש בסוף." אמה צחקה והלכה אל עבר מור שהחלה לאכול ריבועי גבינת עיזים אחד אחרי השני בקצב מסחרר.
צחקקתי לעצמי והסתובבתי חזרה אל עבר הבנים, כשמתי לב שעוד שני אנשים חדשים הצטרפו לאלכס וסאם.
"היי, מה קורה?" שאלתי את ירון.
"או, והנה האמנית שלנו!" ירון קרא נרגש וחיבק אותי אליו.
"בדיוק דיברנו עלייך." בן הוסיף.
"בן! כמה זמן לא ראיתי אותך!" קראתי נרגשת ומיהרתי לחבק גם את חברו של ירון. אחרי מערכת יחסים ארוכה עם לבי, בסוף ירון והוא חתכו את הקשר, ואני ברוב נדיבותי הכרתי את בן לירון, ומשם מערכת היחסים התפתחה. עכשיו הם גרים יחד כמה רחובות ממני ומאלכס, וזה משמח לראות אותם לפעמים שאני נוסעת בבוקר לעבודה.
"גם אני לא ראיתי אותך מלא זמן." בן הסכים ומחץ אותי אליו קלות ואז התנתק מהחיבוק."נו, מתרגשת?"
"היא לחוצה יותר מתמיד." אלכס צחק מאחורי.
"כן." הסכמתי ונתתי לאלכס לחבוק את מותניי. "המבקרים עוד מעט יבואו, אני מקווה שהדנה הזאת לא תקנה אותם עם המחשוף הזה שלה." אמרתי בכעס ונשענתי יותר על אלכס.
"תקשיבו, בואו נשחק אותה מתרשמים מציור של אן וזה יזכה לה כמה נקודות!" סאם הציע ומיהר לעמוד מול הציור שלי.
"ילד מפגר." צחקתי וגלגלתי את עניי.
"אבל יש לו רעיונות טובים," בן נאנח. הוא שילב את ידו בשל ירון, וביחד הם הלכו אל מול הציור שלי והשאירו אותי ואת אלכס לבד.
"אל תדאגי, הכל היה בסדר." אלכס ניסה להרגיע אותי בפעם המיליון.
"אני יודעת, אני יודעת." נאנחתי והשתחררתי מאחיזתו של אלכס והתהלכתי מולו בעצבנות. "אני פשוט מפחדת."
"אני בטוח שהיצירה שלך טובה," אלכס אמר לי. "כאילו מה אפשר לחשוב מה היא יצרה! אגרטל מסכן שאפילו לא יחזיק פרחים מפלסטיק?" הוא החווה אל עבר היצירה של דנה, שבאמת נראתה כמו אגרטל, אבל לא הייתי בטוחה.
"זה לא כד?" שאלתי אותו.
"אני מודה, אין לי מושג." אלכס אמר וצמצם את עניו. "מה זה באמת?"
"אוקי, אז המוצג הבא שלנו…" שמעתי מישהו אומר.
הפניתי את מבטי אל המבקר הצעיר שדנה ניסתה לפלרטט איתו מקודם. הוא בחן משהו בלוח שבידו והקריא מתוכו.
"אנבל." הוא אמר בזמן ששאר המבקרים הצטרפו אליו.
הרגשתי את לבי דוהר בחזה שלי, והלחץ גואה בי. יכולתי לראות בזווית עניי את דנה מחייכת לעברי חיוך רשע, בטח מצפה שאפדח את עצמי.
העפתי מבט קצר באלכס שחייך אלי חיוך מרגיע. חייכתי אליו חזרה ופניתי חזרה אל המבקרים.
"ובכן, אנבל," השופט הצעיר סוף סוף הרים את מבטו מהלוח בידו והביט בי. מבט מופתע עלה בעניו, ואז חיוך התפשט לאורך שפתיו. "מה יש לך להציג לנו?"
"ובכן," התחלתי לספר להם על היצירה שלי, על מה היא מספרת, מה הסגנון והזרם, ועוד כל מני דברים שנשמעו נורא סמכותיים, אבל אפילו אני בעצמי לא הבנתי מה אמרתי. אחרי זה המבקרים פנו להביט ביצירה שלי, אבל המבקר הצעיר עדיין נשאר מאחור ולא נראה לי שהיצירה שלי ממש מעניינת אותו.
"ההסבר שלך נורא משכנע." הוא אמר בחיוך. שיערו הבלונדיני שהגיע כתפיו היה מוסת מעניו הירוקות, והוא בחן אותי מדי פעם. הוא לבש חליפה שנראתה די יקרה, אבל הוא לא נראה כל כך סמכותי.
"תודה." הודיתי לו בחיוך.
"נשמעת נורא בטוחה בעצמך, אני אוהב את זה." הוא הוסיף, אבל יש לי הרגשה שהוא לא דיבר על ההסבר שלי. בזמן שהוא אמר את זה הוא סרק אותי שוב, ונשך מעט את שפתיו.
"תודה רבה, האמת שאני ממש לחוצה." הודיתי.
"אין לך מה, זה תמיד קורה עם ביקורת לגבי היצירות." הוא חייך אלי חיוך מרגיע. הוא מחייך די הרבה, לא נראה לי שהוא הפסיק לחייך מאז שהוא קרא בשמי.
"כן, זה תמיד ככה." צחקתי. "ביקורת זה באמת דבר מלחיץ."
"טוב, אני בטוח אבל שבמקרה שלך אין לך מה להיות לחוצה." הוא אמר ורשם משהו במהירות על גבי הלוח שלו. "אני בטוח שאת לוקחת את זה."
"באמת?" קראתי נרגשת וחיוך ענק התפשט על שפתיי.
"אני בטוח בזה." הוא אישר. "אני דילן, דרך אגב." הוא הציג את עצמו. "ואם יורשה לי לומר, את הבחורה הכי מדהימה כאן הערב."
"אה, תודה." הודיתי עם סומק קל על לחיי.
"והיא גם תפוסה." שמעתי את קולו של אלכס אומר מאחורי, ובתוך שניות הרגשתי את ידו עוטפת אותי מאחורה. הוא הביט בדילן בכעס, כאילו מנסה להרוג אותו בעזרת מבטו.
"אה, סליחה." דילן מיהר להתנצל עם סומק על לחיו. "לא ידעתי."
"עכשיו אתה יודע." אלכס אמר וחיזק את אחיזתו במותניי.
"טוב, אני אלך להצטרף לשאר." הבחור הנבוך הצטרף לשאר המבקרים עם מבט עצוב על פניו.
"חתיכת זבל." שמעתי את אלכס ממלמל.
"הי, הוא דווקא חמוד!" קראתי.
"יותר חמוד ממני?" אלכס קרא נדהם. "לא ייתכן!"
צחקקתי מהתנהגותו הילדותית של אלכס ונשקתי לשפתיו קלות. "אני בחיים לא יוותר עלייך, אפילו לגבר הכי חתיך ביקום."
"אבל חשבתי שאני הכי חתיך ביקום!" הוא קרא.
גלגלתי את עניי וצחקקתי. "אדיוט."
"אדיוט שאת אוהבת." הוא תיקן אותי ונשק לראשי.
"טוב, אנשים!" נשמע מישהו קורא, וגם כמה נקישות בכוס זכוכית. כל צומת הלב הופנתה אל קבוצת המבקרים, ודילן בראשה.
"זה הרגע." לחשתי לאלכס בהתרגשות, והוא לחץ מעט על מותניי.
"ובכן," דילן דיבר. "אחרי שהתייעצנו בנינו, החלטנו על אומן אחד שלדעתנו יצירתו הכי מקורית ומרגשת." הוא אמר בשם הצוות. הצוות מלמל בינם לבין עצמם, ואז דילן קרא: "אנבל, כל הכבוד!"
לקח לי כמה רגעים להבין שהוא קרא בשמי, והקהל כבר מחא לי כפיים. אני! לא יכלתי להאמין שזה קורה!
"אמרתי לך שאת לוקחת את זה!" אלכס קרא לידי ואסף אותי לחיבוק מוחץ. מרוב הלם לא חיבקתי אותו חזרה.
"אנבל, אנחנו נשוחח לגבי התנאים אחר כך." אחת מהשופטות ליד דילן אמרה. "כל הכבוד, היצירה שלך היא באמת ייחודית ומעניינת."
"תודה רבה, באמת." הודיתי לצוות המבקרים. "זה פשוט היום הכי מאושר בחיים שלי!" קראתי בשמחה.
השופטת רק חייכה אלי ולא אמרה דבר.
"האמת," אלכס אמר לידי. "לא בדיוק."
"מה?" שאלתי אותו מבולבלת. "על מה אתה מדבר?"
"טוב, שופטים נכבדים, ושאר האנשים כאן בחדר," אלכס אמר לשופטים והקהל בקול רם שדי תפס את צומת הלב של כמעט כל נוכח בחדר. "אני מסכים שהחברה שלי היא אמנית מוכשרת ויפה, אבל יש לי רק משהו אחד קטן שדי מציק לי."
"אלכס, מה אתה עושה?" לחשתי לו והבטי בקהל מסביבי שגם כמוני לא הבין על מה אלכס מקשקש.
אלכס העיף מבט קצר בסאם, ואז נשם עמוק לפני שפנה אלי ודיבר. "לדעתי זאת ההזדמנות הכי טובה לומר לך שאני לא רוצה שתהיה חברה שלי יותר."
"אתה מה?" קראתי נבהלת. הוא נפרד ממני? עכשיו? ביום הכי מאושר בחיי? אני כבר לא ידעתי מה לחשוב כשהוא אמר את המילים הבאות…
"אני לא רוצה לקרוא לך חברה שלי," הוא אמר ולאט לאט ירד מטה על ברך אחת. בידו השנייה הוא הוציא קופסה קטנה מכיסו. "אני רוצה לקרוא לך אשתי." הוא השלים את המשפט ועניי נפערו.
"מה…"אפילו לא יכולתי לומר מילה מרוב ההלם.
"אנבל, אן שלי," הוא אמר בקול אוהב, וחיוכו פשוט לא יכל לרדת מפניו. הוא פתח את הקופסה הקטנה שבידו ובה נצצה טבעת זהב עם יהלום. " האם תעשי אותי האדם הכי מאושר בעולם ותסכימי להתחתן איתי?"
"כן!" קראתי בשמחה, מניחה את ידי על פי מרוב הלם ודמעות של אושר זולגות מעניי.
אלכס לקח את ידי לשלו ושם את הטבעת על אצבעי, ואחר זה התרומם ונשק לשפתיי, ואני נשקתי לו חזרה בזמן שהקהל סביבי הריעה ומחא כפיים.
הכל נראה חסר חשיבות בשבילי חוץ משפתיו של אלכס על שלי ועל קור הטבעת על אצבעי, וידו של אלכס עוטפות אותי ומסובבות אותי בחיבוק. הוא צדק, עכשיו זה יכול להיחשב היום הכי מאושר בחיי.