אהבה זו אומנות-פרק 1

עמית בא אליי הבייתה היום לעבוד על הפרוייקט באומנות, היה לי קראש עליו מאז כיתה ח' כשהוא עבר לכיתה שלנו. איך אפשר לא להתאהב בו? נער שזוף עם שיער חום ועיניים בצבע ירוק כהה, אנחנו בכיתה יא' עכשיו, אני בת 17 והוא בן 18. הוא גבוה ממני במקופלת וחצי אשכרה מדדנו את זה באחד מהשיעורים החופשיים שלנו באמצע השנה, יש לי פרפרים בבטן רק מלדבר איתו או עליו.
נכנסנו לבית שלי והוא שאל איפה השירותים,
"דלת שנייה מימין במסדרון, תפעיל את שני המתגים בסדר?"
"סבבה, תודה שאת נותנת לנו לעבוד על הפרויקט שלנו בבית שלך הבית שלי בקטסטרופה עכשיו בגלל שאחי חולה"
"זה בסדר, ההורים שלי ממילא לא בבית עד יום שני אז נוכל לעבוד על הפרוייקט כל השבוע"
חייכתי אליו ולקחתי את התיק שלו לחדר שלי, הוצאתי את קן הציור שלי, שפורפרות צבעי מים, צבעים אקריליים, מברשות צביעה וקנבס מטר על שבעים סנטימטר שהנחתי על קן הציור. ירדתי במדרגות ופגשתי את עמית בדרך למטה,
"החדר שלי בקומה השנייה, החדר הראשון שאתה רואה אני הולכת להביא מים למברשות. אתה רוצה משהו לשתות?"
"כן, אני אשמח למשהו מתוק, עם קרח אם אפשר" הוא עבר אותי והתחיל לעלות במדרגות אחורנית כדי להמשיך לדבר איתי פנים אל פנים, כשהוא סיים הוא הסתובב ושנינו המשכנו בדרכינו. הלכתי למטבח הוצאתי קולה מהמקרר והנחתי אותה על הדלפק, הוצאתי שלושה כוסות זכוכית מהארונית, קוביות סיליקון קפואות מהמקפיא ומגש מעץ בשביל לסחוב הכל.
מילאתי את אחת הכוסות עם מים מהברז, הנחתי את הכל על המגש ועליתי לחדר שלי, פתחתי את הדלת עם המרפק והתרכזתי על המגש כדי לא לשפוך כלום כשסופסוף הצלחתי לפתוח את הדלת הנחתי את המגש על הכוננית ליד המיטה שלי,
"הבאתי קולה אם אתה רוצה למזוג לע.." הרמתי את הראש שלי לכיוונו וראיתי שהחולצה שלו לא עליו, אלא דחופה בחלק האחורי של הג'ינס שלו כמו סמרטוט של אינסטלטור.
הוא הסתובב אליי במבט חצי מופתע, צעד חצי צעד אחורה וכמעט הפיל את קן הציור
"אני ממש מצטער, לא ידעתי שזה יפתיע אותך כל כך" הוא התקדם לעברי, היו לו קוביות, משהו שידעתי שיש לו כי הוא כל הזמן משוויץ בהן, אבל אף פעם לא ראיתי אותן… טוב עכשיו אנ יודעת שהוא לא אומר סתם. הוא קלט את המבט שלי, טוב זה לא היה מבט זאת הייתה בהייה, הוא גיחח ונעמד במקום,
"נהנת מהמופע שיר? או שאת רוצה שאני אשים בחזרה את החולצה?"
יצאתי מהפנטזיה הקטנה שלי והסתכלתי לעמית בעיניים ראיתי את החיוך שאמיתי שלו, הזה שמראה שמשהו באמת מצחיק אותו,
"אהה לא זה, זה בסדר פשוט הפתעת אותי" בקושי הצלחתי לומר משפט בלי לגמגם הוא הלך למזוג לעצמו קולה ולקח לגימה גדולה,
"מה זה הפלסטיקים ששמת בכוס?"
"זה קוביות סיליקון קודם כל ויש בפנים חומר שנהיה קפוא והוא מקרר לך את המשקה בלי לדלל אותו כמו קוביות קרח" הוא הנהן בהסכמה והניח את הכוס על שולחן הכתיבה ליד קן הציור,
"נחמד לדעת שיש אנשים שדואגים שהמשקה שלך לא יהיה מדולל", גיחחתי ומזגתי לעצמי קולה. הסתכלתי על מה שהוא מצייר בחצי שלו של הקנבס, פארק מיוער בסתיו ודמות של נערה במעיל אביב אדום וגינס סקיני שחור היה לה שיער שאטני ש"התנופף ברוח" הולכת בצד של חצי שביל, הפרויקט היה לצייר הפכים ובגלל שהוא השתמש בצבע אקרילי לא מדולל הייתי צריכה לצייר בצבעי מים, לא הבחירה האהובה עליי אבל מה לעשות.
לקחתי פלטת צבעים נקייה ומכחול עם קצה מחודד, עמית יודע לעבוד עם שלל סוגי צבעים כי הוא ידע שאפשר ליצור אפקט של אור דרך עלים מסוימים עם צבעי מים, מתוחכם אבל דורש הרבה מאמץ וכישרון.
ציירתי את החצי השני של השביל בפארק אבל הפעם באביב, הכל היה פורח וחי וירוק. ציירתי נער עם שיער חום פרוע לבוש בז'קט עור שחור וג'ינס הצבע כחול כהה כמו של עמית, הנער שציירתי ישב על ספסל כשהזרועות שלו מונחות על ברכיו ותומכות בגופו הכפוף אבל הראש שלו פנה אל הנערה בקצה השני של השביל, למרות שהוא לא באמת יכול לראות אותה, כשסיימתי לצייר את הנער עברתי עליו בצבעים אקריליים מדוללים קצת כדי שהוא יקפוץ מהרקע של צבעי המים.
הסתובבתי לראות את הבעת הפנים של עמית, הוא נראה מודהם,
"יש לך מלא כישרון את יודעת, אין הרבה אנשים בגיל שלך שיודעים לצייר ככה" הוא התיישב על המיטה וחלץ את הנעליים שלו.
"אתה מחמיא לי סתם אבל תעשה מה שבא לך, טוב כל העסק הזה יתייבש תוך בערך חצי שעה ואז צריך לצפות את הציור בלכה. יש משהו שאתה רוצה לעשות בזמן הזה? לראות טלוויזיה? לאכול משהו?" הוא טפח על המיטה בבקשה שאני אשב לידו, חלצתי את הנעליים שלי והתיישבתי בישיבה מזרחית מולו.
"יש משהו שהייתי צריך לעשות לפני הרבה זמן ולא היה לי את האומץ"
לא הבנתי למה הוא מתכוון עד שהוא תפס את העורף שלי ונישק אותי.