אהבה זה לא אגדה- פרק 1+ הקדמה קצרה

"שמעת?" מור התיישבה לידי.
"מה?" שאלתי בחוסר התעניינות בזמן ששרבטתי כמה ציורים על שולי המחברת שלי.
"מישהו חדש הגיע לבית ספר!" היא התרגשה.
אני רק נאנחתי ורכנתי מעל המחברת שלי. "וזה מעניין אותי כי?"
"כי אנחנו-"
"תלמידים! נא לשבת!" המורה נכנסה לכיתה והניחה את תיקה על הכיסא שמאחורי שולחנה.
"אני יספר לך אחר כך, את לא תתחמקי ממני!" היא לחשה ורצה למקום שלה.
יופי, תלמיד חדש. מור תמיד מגיבה ככה על כל תלמיד מחורבן שבא לבית ספר, וכל פעם היא מקווה שיצא לה מזה משהו. מתי היא תקלוט שהחיים זה לא אגדה? שהמציאות כואבת, והיא אף פעם לא נגמרת בסוף טוב.
הסטתי את שיערי הבלונדיני מעניי האפורות, וניסיתי להתנתק מהסביבה.
~סטופ~
אני אן, קיצור של אנבל. יש לי עניים אפורות ושיער בלונדיני מתולתל וארוך, כמו שכבר הבנתם. אני בת 17, עוד חודשיים 18, ואני בכיתה י׳א. אני תמיד מנסה להתחבא, להסתתר מאחוריה הסוודרים הגדולים עלי בכמה מידות, שמה את שיערי על עניי, ומקווה שלא ישימו לב אלי. מאז האכזבה האחרונה שלי עם אהבה, הבנתי שאין דבר כזה יותר, הבנתי איך הכל שקר שמנסים למכור לך, לגרום לך לחשוב שעם אהבה העולם וורוד יותר. אז להפך, אהבה הפכה את העולם שלי למקום קודר ושחור, אהבה גרמה לי להבין שהכל אינטרסים, ושום רגש לא עומד מאוחרי זה. אז אם תנסו לשנות את דעתי, שהיה לכם בהצלחה, כי זה לא יקרה.
~
"תקשיבו, שנת הלימודים התחילה רק לא מזמן, אבל מצטרף אילנו מישהו חדש. אני דורשת מכל אחד ואחד מכם, להיות נחמדים, ולא להיות חוצפנים! אנחנו רוצים לגרום לו להרגיש כמו בבית. מובן?" המורה פתחה את נאומי הבוקר שלה. רוב התלמידים מלמלו משהו כתשובה.
"מובן?" היא חזרה על דבריה בצעקה.
"כן…" אמרנו בנינו לבין עצמנו.
המורה כבר התייאשה ופתחה את דלת הכיתה. הרמתי את העט בין אצבעותיי ושחיקתי בו בידי. יופי, החדש בכיתה שלנו. עוד תירוצים למור לחפור לי.
שמעתי צעדים על רצפת השיש המשובשת, והרמתי את עני לבחור שנכנס לכיתה.
שעני פגשו את שלו, העט מידי נפל על המחברת שלי, ועני נתקעו על שלו, מסרבות להתנתק. אני לא מאמינה… זה הוא.
"זה אלכס, אני מצפה להתנהגות הולמת מצדיכם." המורה הסבירה לכולנו. "תתיישב שם, ליד אן." היא הצביעה למושב הפנוי, שבמקרה היה המושב לידי.
כל עני הילדים עקבו אחריו, אחרי הליכתו, בגדיו, פניו, במיוחד הבנות שהתנשפו אם הוא הביט בהם במקרה, הוא עבר לידם.
ניסיתי להסתיר את פני עם שיערי, ומשכתי את שרוולי הסוודר שלי מעל לכפות ידי.
אני לא מאמינה, דווקא הוא? דווקא הוא מכל האנשים בעולם? במה קוללתי שזכיתי במזל המחורבן הזה?
התלמיד החדש זרק את הילקוט שלו על הרצפה והתיישב על הכיסא בכבדות.
"ומי מסתתרת מאחורי השיער?" הוא שאל בקול עמוק וצרוד, קול שאופייני לו בהחלט. וראיתי איך הוא קירב את כיסאו לשלי, יותר מדי לטעמי. כל פעם שניסיתי להתרחק הוא התקרב יותר.
אני לא עניתי לו, והעמדתי פנים שאני מקשיבה למורה.
"קדימה, אני יודע שאת לא באמת מקשיבה לה." הוא לחש באוזני, והסיט את שיערי מאורי אוזני. הבטי רק בחטף בפניו. כמו אז, כמו שבוע שעבר, שעיננו נפגשו בפעם הראשונה. עניו הירקות כמו הים, שיער שחור ופרוע שהזדקר לכל מקום, זרועות שריריות ומקועקעות שהתחברו לחזה שרירי ומוצק שבלט מבעד חולצתו הצמודה, ומכני ג'ינס משופשפים שנראו לבנים ליד הטייץ השחור השלי. ערס, זאת המילה שעברה בראשי שראיתי אותו לראשונה- לפני חודשיים. ראיתי אותו מבלה עם חבריו המעשנים, בזמן שהבנות נמרחות עליו במועדון. והשנייה שעיננו נעלו, הזמן האט, וכל העולם התעמם. עניו הירוקות נעוצות בעני האפורות, ורגשות הפרפרים גאו בי יותר מתמיד. אך ידעתי שאין לזה כלום, כי אני יודעת שזה לא יכול להיות. אני הבטחתי לעצמי לא להתאהב יותר, הבטחתי-
"הי, זאת את." הוא קטע את מחשבותיי. ידיו טילו על לחי החמה,ואחר כך שיחקו בשערי. " תהיתי לאיפה נעלמת מאז-"
"אל תזכיר את זה עכשיו." קטעתי אותו וחזרתי לקשקש במחברת שלי, מנסה להתעלם ממנו ומרגש הפרפרים שחזרו לרצד בבטני.
"אני מקווה שאני בכלל ישכח. " הוא לחש לי שוב, ואז נשען לאחור על כיסאו, קורץ לכמה בנות שבהו בו.
הוא, למה הוא? השאלה הזאת רצה בראשי שוב ושוב. מכל הבנים שאי פעם ניסו להיכנס לתוך לבי, הוא הראשון שהצליח מאז… מאז שדניאל חדר אליו לראשונה. אני הבטחתי לא להתאהב, הבטחתי. חבל שלמוח יש ססמה, והלב פורץ אותה בלי בושה, חודר לעניין יותר וגורם לחושי להתהפך, ולמחשבותיי להתערפל, לגרום לי לחשוב אחרת.
הזמן זחל, כאילו שעות עוברות בכל דקה. כל השיעור שקעתי במחשבות, בזמן שעיניו הירוקות בחנו אותי מדי פעם. אבל לא נתתי לעני ליפול שוב לשלו, לא נתתי ללבי לבלבל אותי, לא אתן עוד לאהבה.
הצלצול גאל אותי מכל זה, והורה להפסקה. ניצלתי את הרגע הזה בשביל לברוח מהכיתה, לברוח ולא לחזור, לא לשוב למקום שבו נפגשנו שוב, לא לחזור שוב אליו.