אהבה זה אהבה, זה מה שהלב בוחר לך – פרק 5

יהיו קטעים סוטים בפרק, מי שלא מרגישה בנוח יכולה לדלג ואני אכתוב לפני. קריאה נעימה!

-אור-
"את יודעת שזה לא בסדר" אמר שלמה, כשהוא עובר משכיבה לישיבה.
"זה בסדר גמור. זה לא שונה ממה שאמא שלי עשתה לאבא שלי" אמרתי לו מתיישבת כמוהו ומלטפת לו את גבו.
"אבל…אבל מה עם היא תגלה?" שאל אותי.
"תסתכל עליי" לחשתי אל תוך אוזנו. הוא סובב את פניו אליי, מסתכל אל תוך עיניי הבהירות.
"היא לא תדע מי זה! היא רוב הזמן לא בבית או עם חברות" אמרתי לו והוא השפיל את מבטו.
הרמתי את פניו עם ידיו והמשכתי. "היא לא שמה עלינו, כמו שהיה בתקופה שאבי חי. אני לא אתפלא עם יש לה עכשיו מאהב" אמרתי, לוחשת את החלק האחרון.
בלי התרעה מוקדמת הוא תפס בפניי, מנשק את שפתיי באגרסיביות. לאט לאט, שוב בגדינו התחתונים ירדו, ואנחנו מתנשפים אך ממשיכים.

שמתי את בגדיי עליי, נזכרת שהיום אמי חוזרת מח"ול ושלי יש בית ספר.
"שלמי קום… היום היא חוזרת, ואני צריכה שתקפיץ אותי לבית הספר." אמרתי לו, מלטפת את פניו.
"לכי תתארגני, ואני אלך להכין קפה" אמר לי קם באיטיות, והלך אל עבר המקלחת שלהם. חייכתי לעצמי חיוך קצר, ונכנסתי למקלחת זריזה.
פשטתי את בגדיי, ונכנסתי אל זרם המים החמים, וכמו התמיד הדמעות ירדו כבר מעצמן.
זה לא שאני לא שלמה עם מה שאני עושה. אני כן אוהבת אותו, בכל ליבי! אבל אני מרגישה גועל בכל חלקי גופי, כאילו אני היא זאתי שבוגדת באבי…
ליפפתי את המגבת סביב שערי, ואת השנייה סביב גופי, והמחשבות לא עוזבות את מוחי.
אני יודעת שזה רע. אבל אנחנו מאוהבים, ולאימי מגיע כל הסבל הזה.
שמתי לבנים, ולבשתי חולצת בית ספר בצבע שחור, קיפלתי אותה לבטן. שמתי ג'ינס לבן עם קרעים קצרצר או במילים אחרות 'דפוק אותי', שמתי קפוצ'ון לבן, צמידים, שרשרת, החלפתי עגיל בפופיק, שמתי אליקס אחר, וכמובן בושם של ליידי מיליון.
איפרתי את עיניי באיליינר, ואת שפתיי באודם בורדו. סירקתי את שערי, והייתי מוכנה.
לקחתי מהארון את נעלי האולסטר הלבנות והגבוהות, וירדתי למטה.
"בוקר טוב לנסיכה" אמר לי שלמי בחיוך, כאשר ישב על המטבח שתה את הקפה השחור שלו, עישן סגרייה, ולידו היה מונח ההפוך שלי.
"בוקר אור" אמרתי נושקת לשפתיו, ולוקחת את הקפה שלי.
הכנסתי אוכל ושתייה לתיק, ויצאנו אל המכונית של שלמי.
"מתי סיגל (אמא שלה) חוזרת היום?" שאל.
"בסביבות 17:00 היא אמורה להיות כבר בבית" אמרתי לו בקור. הוא יודע שאני לא סובלת אותה, ושברגע שתהיה לי הזדמנות אני עפה מהבית. מה שהוא לא יודע זה שרק בזכותו אני נשארת שפויה, וכמובן בזכות עוד כמה דברים… אבל הוא העיקרי.
"יאללה ביי קטנה, יום טוב" אמר בחיוך נעים כשהגענו. נשקתי ללחיו, וירדתי מהמכונית.
כמו תמיד כשהגעתי כל העיניים היו עליי, זה מתחיל להימאס, וכל העיניים עליי לא בקטע של הילדה הנסיכה והחמודה שאוהבים אלא בתור ה'זונה' שכולם מתים לדפוק. זה משהו שהתרגלתי אליו בגלל זה אני שמה זין על כו לם.
"אורצי !" שמעתי צעקה. הסתובבתי אחורה, וראיתי את אוריאן חברתי הטובה רצה אליי.
"אורי! מה קורה אישתי ?" שאלתי אותה, כאשר התחבקנו.
"ברוך השם, ואיתך?" שאלה שמה את ידה על כתפי, ואנחנו מתקדמות אל עבר המבנה.
"רגיל את יודעת" מלמלתי.
אוריאן שונה ממני בכל כך הרבה דברים, עזבו את המראה. גם באופי. יש לה חבר קרוב לשנה וחצי והם מאוהבים כלכך. הם כן שכבו, אבל לאחר שנה.
היא עוד אחת מהסיבות שאני נשארת שפויה בכל העולם הזה. היא היחידה שמבינה אותי ומקבלת אותי איך שאני, עם כל המגרעות שלי. וסמכו עליי שיש הרבה. יש כלכך הרבה דברים שרוב האנשים לא מקבלים. כמו העובדה שאני סוג של זונה, שאני בי… כן אני אוהבת גם בנים וגם בנות, התנשקתי עם בנות אבל אף פעם לא קרה יותר מי זה. זה לא כי אני או הן לא רוצות, אני פשוט מפחדת. אבל אני מכירה את עצמי מספיק טוב בשביל לדעת שזה יקרה.

"אל תשכחו לקרוא את המחזמה רומיאו ויוליה, זה המחזה שנעלה בסוף המחצית" אמר המורה לתאטרון שלנו. אני שונאת הכל, נטו הכל, חוץ מתאטרון, אני אוהבת לשחק, אני אוהבת את הרגע הזה, שבו אני לא אני, שבו אני בן אדם אחר, בן אדם עם צרות אחרות, שלפעמים נראות לי עדיפות.
"בואי איתי למחששה" אמרתי לאוריאן, והיא הנהנה בראשה.
נכנסנו אל המחששה, וישר אורי (אוריאן, תתרגלו לשם חיבה 'אורי') רצה אל ליאור החבר שלה.
הם כאלה חמודים ביחד, חבל שלי אין, ולא תהיה אהבה כזאתי, טוב אולי כי אני לא מאמינה בזה. אני לא מאמינה שיש דבר כזה 'אהבת אמת'. אני כן אוהבת את שלמי, אבל אני יודעת שלא יצא מזה שום דבר. וכמה שאני מנסה לשכנע את עצמי, הוא לא רואה בי שום דבר יותר מ'זונה' כמו כולם בערך, וכמה שזה כואב אני יודעת שאין מה לעשות, אני פשוט טעות.
אבל כמו שאמרתי, אהבה לא אמיתית, אין דבר כזה כמו באגדות שהוא מתאהב בה, הם מכירים, היא מתאהבת בו, והם רבים אבל תמיד 'מאושרים'.
זה בולשיט פשוט בולשיט. אין דבר כזה אהבה, עם כל אהבה באה בגידה לפחות מצד אחד, זה לפחות מה שאני חושבת.
"הופה אור, כוסית כרגיל אה?" אמר לי ניר וקרץ לי.
"ניר בובי, אין לך סיכוי איתי" אמרתי בחיוך מנצח. "לעומת זאת… לאורן יש" אמרתי קורצת לאורן אחד מהבנים עם לא ה, הוא אליל, פשוט אליל.
"זה כבר נשמע יותר טוב" אמר לי בחיוך מגרה, ואני התיישבתי עליו. זה לא נראה ונשמע טוב, אבל אני אוהבת לחיות ככה, ואלה הם חיי, ומי ששופט אותי? שיקפוץ לי.
הוא תפס וישבני, ונישק אותי.
"בואי" לחש באוזני, והקים אותי, כשאני הולכת אחריו. התקדמנו אל עבר המחסן של השרת, כשהוא נועל את הדלת.
#סוטהה!
נכנסנו, כאשר הוא מוריד את חולצתו, ואז את שלי, ידו ישר נשלחה לחזהי, ואני הורדתי את מכנסיי הקצרצרים. "עבר הרבה זמן" אמר לי, כאשר עיניו לא יורדות מהחזה שלי.
הוא הוריד את מכנסיו, וגם את הבוקסר, ואני כבר מזמן הייתי למטה, והוא מחזיק בראשי משכנע אותי להמשיך, בכל הכוח.
עליתי למעלה, כשהוא משכיב אותי על הרצפה ועולה מעליי, כשגניחות יוצאות מפי, ומפיו.
החזייה כבר לא הייתה עליי, כמו כל פיסת בגד אחרת. הוא המשיך מנשק את צווארי, ותחושת גועל מילאה את גופי, משהו שלא היה חדש לי…

(נגמר)

"וואלה היה אחד הטובים שלנו" אמר סוגר את הכפתור במכנסו.
"מה שנכון נכון." אמרתי לו נצמדת אליו.
"יאללה, שנצא?" קרץ לי, והנהנתי בחיוך מגרה. יצאנו מין החדר הקטן שכולם מסתכלים עלינו.
הוא נישק את פי וקלילות, ודרכינו נפרדו.
לקחתי את התיק שלי על ידי (תיק צד) ויצאתי לכיוון השער, מודעת לכך שעכשיו רק השעה השלישית, אבל אני מרגישה שמיציתי להיום.
יצאתי מין הפרצה הקטנה.
"אחח " הוצאתי קול כאב מפי, כשאני מבינה שנחתכתי ברגלי, שריטה ארוכה וגדולה.
הוצאתי חתיכת נייר מתיקי, וניגבתי את הדם שנזל, כאשר הזרם חלש, הורדתי את הנייר, והתיישבתי על ספסל שהיה בדרך לביתי.
הוצאתי את חפיסת הסיגריות מתיקי, ואת המצית שהייתה בה, שואפת את העשן הרעיל אל תוך ראותיי.
הסתכלתי אל עבר הפארק, מסתכלת על האנשים ההולכים ושבים, ופשוט הסתכלתי, כשראשי ריק ממחשבות. זרקתי את הסגרייה על הרצפה, והתקדמתי אל עבר ביתי.
כשנכנסתי אליו, כרגיל אף אחד לא היה בו, אז הלכתי לחדרי, מחליפה את בגדיי, למכנס קצרצר של פיג'מה, וקפוצון גדול שהיה של גבר, אבל אני לא זוכרת של מי. ירדתי למטבח ולקחתי, בקבוק בירה מהמקרר, ועליתי לחדרי, מוציאה סגרייה, מתיישבת במרפסת ומסתכלת על הנוף.

לאחר שגמרתי שלוש בירות, ואת חבילת הסיגריות שלי נכנסתי אל מיטתי, ותוך שנייה התרסקתי בשינה עמוקה.

"אני יודעת… נראלי היא ישנה כרגיל" שמעתי קולות מעורפלים ממכיוון הקומה התחתונה, אך ראשי כאב מעט, אז החלטתי להכנס להתקלח, שוב. אני מתקלחת פעמיים או שלוש כל יום.
נכנסתי למקלחת, עושה את אותן פעולות רגילות.
יצאתי לבשתי, מכנס קצרצר וגופיית פיג'מה של פנדה, ואת הבגדים של מקודם זרקתי לכביסה, כדי שאמי לא תגיד לי שוב על ריח הסיגריות, והבירה.
ירדתי ללמטה כששערי הברונטי אסוף לצמה והפוני שלי בחוץ.
כשירדתי למטה, והייתי באמצע המדרגות הדבר הראשון שחשבתי היה שאני בחלום, שהוא זיכרון מפעם, מהתקופה שאחי היה גר בבית וכל ערב חבריו היו מתנחלים אצלנו. אבל זה לא היה כך כי שלומי, בדיוק התיישב לידם, עם כוס קולה בידו.
"נגמר הבירה" אמר לבנים.
"הו אור בואי תשבי איתנו" חייך אליי כאשר ראה אותי, ואז ישר כולם הסתובבו, כולל אחי, שהיה מופתע ומבויש מלראות אותי אחרי כל הזמן הזה.
"רציתי… אבל עזוב, עם הוא פה, יש לי תחושה שהלילה אני לא אישן בבית" מלמלתי, אבל כולם שמעו, ועליתי חזרה לחדרי.