אהבה זה אהבה, זה מה שהלב בוחר לך – פרק 4

– יניב –
"אז יניב… מה אתה מספר על עצמך ?" שאלה אותי הבלונדה, כאשר יצאה למרפסת, בה ישבתי מעשן סיגרייה עם קפה שחור.
"אין כלכך מה… קוראים לי יניב אסולין אני בן 17 מרוקאי שלם, ההורים שלי מתו מתאונת דרכים כשהייתי בן 10 ככה, גרתי עם סבתא שלי עד גיל 15 ואז היא נפטרה. פרשתי מהלימודים כשהיא מתה כי גם ככה הקפיצו אותי לכיתה י"א, ואז התחלתי עם העסקים אני גר בנהריה בדירה לבד וזהו בערך" אמרתי לה מספר לה את חיי בקצרה, שאנמי משמיט הרבה פרטים, כמו הפרטים על האחים שלי, אח שלי שגדול ממני בשנתיים שעזב שהוריי נפטרו, והשאיר אותי לבד כמו כלב לדאוג לאחים התאומים הקטנים שלנו, שקטנים ממני בשנה. שסבתא מתה שלחתי אותם לפנימייה כי ידעתי שלא אוכל לטפל בהם, והגיעו להם חיים טובים הרבה יותר.
"אז לי קוראים שנאל קלוזו אני צרפתייה, בת 16 אני גרה עם אמא שלי, ההורים שלי גרושים, ישלי אחות גדולה ממש שעזבה את הבית לפני שנים ואני לא בקשר איתה וזהו בערך" אמרה לי.
"טוב כבר מאוחר ויש לי עבודה כדאי שתלכי" אמרתי לה, והיא הנהנה בראשה, ויצאה מהדירה.
והנה אני שוב לבד כרגיל. אני רגיל להרגשה הזאת, האמת היא? שאני אוהב את השקט הזה.

פלשבק
"אז שוב אתה מסלק בחורה מהדירה הא?" שמעתי את סבתא שלי אומרת.
"את יודעת ברגיל, מה חדש שם בשמיים?" שאלתי אותה ממשיך להסתכל אל הים שנמצא מול דירתי.
"כמו שאמרת 'ברגיל'. לא נמאס לך יניב? אתה לא רוצה למצוא את האחת שלך? זאתי שתאהב באמת?" שאלה אותי כבר מתוסכלת מהמצב.
"וואלה? לא. טוב לי ככה אני כולה בן15 מי ידוע מה יקרה מחר. אולי אני אמות? טוב לי ככה, ככה אני מאושר, ועם באמת אני אמות מחר אני אדע שמציתי את חיי כמו שצריך" אמרתי לה באדישות.
"אתה יודע מה יניב אני הולכת איתך עם האמירה 'ועם אני הולך למות מחר?' ואם אתה באמת הולך למות מחר? אתה לא רוצה למות כשאתה יודע שאתה מאושר, מאושר עם מישהי שאוהבת אותך יותר מהכל? מישהי שתהיה מאושרת בזרועותייך?" שאלה אותי.
"מי תרצה אותי סבתא? אני משוגע, אין לי הורים אח שלי מת בשבילי אמרתי לה.
"מה שאתה רוצה…" התאכזבה, ולאט לאט נעלמה.
סוף

נכנסתי לזרם המים החמים כמו כל יום, חושב על מה שהיא אמרה. עם כמה שהיא צודקת, גם אני. אני משוגע שרואה את סבתא שלו. ברגע שמישהו ישמע זאת הוא יכניס אותי לאברבנאל אז מה הטעם ?

– שנאל –
יצאתי מהדירה של יניב שוקעת במחשבות. למה הוא לא מספר לי את האמת? אני בן כה וכו יודע עליו הכל, זה התפקיד שלי.
'את האישה שלי כל עולמי, רק איתך מרגיש קיים, לעולם אל תשתני תשארי כמו שאת, אוהווו…' שמעתי את הפלאפון שלי מצלצל.
"הלו" אמרתי כשעניתי לפלאפון.
"שנאל, מה גילית עליו?" שאל אותי הבוס.
"כלום. הוא בונקר הילד, גם מה שסיפר לי הוא החסיר פרטים. אני לא יודעת מה לעשות.
"את תמצאי מה לעשות זאת ברור לך?! אם לא חבל על דניאל בחור משכיל ישלו עתיד בכדורגל, ובכל מה שיגע בו את לא חושבת?" שמעתי בקולו את החיוך המתגרה.
"אני אשיג עליו עוד חומר" אמרתי מיואשת, מכל המצב הזה.
"יופי" אמר בקרות, ומיד השיחה התנתקה.
הלכתי לכיוון ביתי הגדול. יש לי בית ענק, אבל הוא לרוב ריק. רק אני ואחי הקטן דניאל. הוא בן 16. הוא ילד יפהפייה הוא חכם הוא מוכשר, והוא פשוט נסיך.
הילד הזה הוא כל העולם שלי. אין לי שום דבר בלעדיו. אבי כל היום בנסיעות עסקים, ואמי ממזמן כבר לא איתנו. כשהיא מתה אבא שלי התמוטט, ואז הוא התחיל להיות מכור לעבודה שלו, מאז אני זאתי שמגדלת את דניאל, לכן אני לא יכולה להרשות שיקרה לו משהו.
"שני אני בבית, הבאתי חבר" שמעתי את דניאל צועק מהסלון, מה שהוציא אותי במהרה מהמחשבות.
"מה קורה קטני?" שאלתי אותו נכנסת לסלון. ברגע שנכנסתי ליבי החסיר פעימה.
"תכירי זה אורן, הוא החונך שלי. יש לנו פרויקט עם תלמידי כיתה י"ב" אמר לי עם החיוך היפהפייה שלו.
"היי אורן. אני שנאל אחותו הגדולה של דניאל. יש אוכל במקרר אתם יכולים לחמם אני פשוט חייבת לרוץ." אמרתי לוקחת את תיקי.
"ביי קטני, אמרתי נושקת למצחו ויוצאת מין הבית.

הלכתי לכיוון המשרד של הבוס, כשראשי שוקע במחשבות. מה לעזאזל הוא עושה כאן? בבית שלי? בפאקינג בית שלי?!.
הרגשתי דמעה מאיימת ליפול מעיניי, ובמהירות ניגבתי אותה, מחליפה את מבט העצב שעל פניי, למבט מלא קור.
"שנאל מאמי, מה שלומך?" שאל נימרוד, אחד העובדים של ירון.
"בסדר נימרי מה איתך כפרה?" שאלתי נושקת ללחיו, ומחבקת אותו.
"ברוך השם נשמה. מה עוד עבודה?" שאל, והנהנתי בראשי מתקדמת אל עבר משרדו של ירון.
נכנסתי לתוך המשרד בלי לדפוק על הדלת כמו שהייתי רגילה. ירון תמיד נתן לי יחס מיוחד, כי הוא ידע שאין לי סבלנות, ושהחוצפה בי גדולה. אז במקום להתעצבן, זה הצחיק אותו.
"הו שנאל, התגעגעתי אלייך פה" אמר לי בחיול רחב, סימן לעובד שבמשרדו לצאת.

"מה הוא אמר לך בדיוק?" שאל, כאשר מזג לי מין הוויסקי שהיה בחדרו.
"הוא סיפר לי על הוריו שנהרגו, על סבתו, והעסקים. הוא לא הוסיף פרט אך לא קטן על האחים שלו, כאילו הם לא קיימים." אמרתי לו, לוקחת שלוק מין הכוס, ומניחה אותה על השולחן.
"משהו פה לא הגיוני לי. למה שהוא לא יספר לנו דבר עליהם? מילא על אחיו הגדול, אבל על התאומים? מה הוא מסתיר?" שאל לא מבין ומבולבל.
"אני באמת שלא יודעת. אבל אני אדאג להיפגש איתו מחר, ולאט לאט אני אסחוט ממנו את כל הפרטים." אמרתי לו והוא הנהנן בראשו.
"ירון… מותר לי לשאול משהו?" חששתי.
"בטח" אמר לי, מסתכל עליי.
"למה אתה כלכך צריך את הפרטים על אחיו הגדול?" שאלתי אותו.
"אביו היה חבר טוב שלי, חבר מילדות. הוא תמיד היה מספר לי על ארבעת ילדיו, וכמה שהוא גאה בהם במיוחד בגדול." אמר לוקח אוויר וממשיך. "ביום שהם הובלו לבית חולים, הייתי שם איתו, ובנו הבכור היה. הוא נתן לו הבטחה, הוא נדר לו נדר, באחותו הקטנה, שהיא הייתה האור של הבית, שהוא ישמור עליהם לא משנה מה שהוא לא יעזוב אותם, והוא אמר שאם לא אז הוא ידקור את עצמו בלב. ואני רוצה לוודא שזה קורה.
ראיתי כמה שזה היה חשוב לו. הרגשתי כאילו הילד הזה נותן לי את כל ההבטחות האלה. והוא שיקר, ומגיע לו למות" אמר בפנים רציניות.
הנהנתי בראשי ויצאתי במהירות מין המועדון. לא ידעתי מה להגיד לו על זה, כאב לי עליו. אבל לא הבנתי למה זה כל כך כאב לו. אבל העדפתי לעזוב זאת, ולחזור לביתי. לא משנה מי נמצא שם.