אהבה זה אהבה, זה מה שהלב בוחר לך – פרק 3 Love Of Family

– סשה –
הגעתי לבית הספר וכרגיל כל המבטים עליי. מבטים של אהבה והערצה מזויפת.
יש לי הרבה חברות וידידים, אבל כולם מזויפים. רוב החברות שלי זה חברות ליציאות ושופינג, לא בנות שאני אוכל לדבר איתן, ואותו דבר הבנים, גם רוב הבנים שלי הם סוג של יזיזים.. אז כן אני די 'שרמוטה' כמו שכולם אומרים, אבל גם לי יש גבולות. אני לא שוכבת עם כל כל כל אחד, ואני גם לא מאלה שבוכות אחר כך לבנים שעזבו אותן, כי כאילו נשמות אתן ידעתן שהם לא רוצים יותר מי זה אז למה עכשיו אתן בוכות ?אבל בכל זאת אני לא מייחסת לזה חשיבות, זה החיים שלי וזה מה שאני בוחרת לעשות בהם.

יש לי רק ידיד אחד טוב, הכי טוב, שהוא כמו אח בשבילי. אבל הוא כבר לא איתי, הוא עשה הרבה בעיות אז שלחו אותו לפני שנה וחצי לפנימייה צבאית ועם הוא ישתפר יעבירו אותו לפנימייה רגילה.
קוראים לו איליי. אני מתגעגעת אליו כל כך… הוא היה הכל בשבילי, הוא היה הבנאדם היחידי שהייתי חשובה לו, ועכשיו? אין לי אף אחד. אף אחד שיתמוך בי… איליי ידע על ה'עבודה' שלי, הוא לא אהב את זה, יותר נכון שנא, אבל הוא ידע שאין לו מילה בעניין.
אני זוכרת את כל החוויות שהיו לי איתו, כמו שהלכתי לעשות קעקוע, והוא עשה איתי…

פלשבק
"שלום אנחנו רוצים לעשות קעקוע" אמר איליי שנכנסו למכון הקעקועים.
"שניכם?" שאל המוכר, ובאתי לפתוח את פי אבל איליי הקדים אותי.
"כן" אמר והמוכר הורה לנו לבוא אחריו.
"מה אתה עושה?" לחשתי לו.
"אנחנו ביחד בזה, כמו בהכל" אמר עוצר ומסתובב אליי. "אחרי זה אני אוכל להבטיח לך שאני לא עוזב אותך, ואת לא עוזבת אותי. אנחנו תמיד ביחד, ושום דבר לא יפריד בינינו" אמר לי ומחייך אליי את החיוך שלו, שאני כלכך אוהבת… איליי הוא כל החיים שלי, אף אחד בחיים לא אהב או יאהב אותי כמוהו. אנחנו לא אוהבים כמו זוג, אלא כמו אחים. אולי אנחנו לא קשורים בדם, אבל בנשמה אף אחד לא מפריד בינינו.
נכנסנו לתוך החדר, שבו היו אמורים לקעקע אותנו.
"איזה קעקוע כל אחד מכם רוצה ואיפה?" שאל המוכר.
"טעות. זה מה שכתוב בקעקוע, ובבטן למטה, בצד ימין (כמעט על העצם בצד) הט' באדום וכל השאר שחור" אמרתי למוכר, ואיליי הנהנן להסכמה שגם הוא רוצה את אותו הדבר.
"אוקיי , שכבי על המיטה, ותרימי את החולצה עד קו החזה. שנגמור איתה תורך" אמר המוכר, ועשיתי כדבריו.
איליי התקרב אליי והחזיק בידי. הנה זה מתחיל.
יצאנו מהמכון לאחר שסיימנו, והלכנו לים. ישבנו על החוף, כשהירח כבר בשמיים.
"עכשיו, אנחנו ביחד, לנצח" אמרתי לאיליי בחיוך, והוא חייך אליי חזרה, מחבק אותי בערת ידו, ומקרב אותי אליו.
סוף
(תפסיקו את השיר)

אני מתגעגעת אליו כל כך. הלוואי שהוא היה פה איתי, שהיה מחזיק אותי מלהישבר. כי אני מרגישה שאני כבר לא יכולה, שאני הולכת להתמוטט.
"פרחי!" שמעתי צעקה מאחריי. אין מצב רק הוא קורא לי ככה. הסתובבתי אל עבר הקול , וראיתי אותו, ראיתי את איליי. עם המדים של הפנימייה שלו. דמעות ירדו מעיניי, זה לא יכול להיות…

– איליי –

"איליי אסולין, תגיע למשרד המפקד" שמעתי את שמי ברמקולים.
קמתי מהשולחן, וכל חדר האוכל היסתכל אליי בהתעניינות. אני עצמי לא ידעתי למה קראו לי.
"כנס" שמעתי צעקה, לאחר שדפקתי על הדלת.
"המפקד" אמרתי והצדתי לו. הוא הנהן כדי שאני אשב. התיישבתי מולו, מחכה שידבר.
"אתה משוחרר איליי. עברת שיפור מדהים. עוד שנה פחות או יותר אתה תעבור לפנימייה, החלטנו לתת לך לחזור הביתה לחברים" אמר המפקד בפנים רציניות. ככה גם אני הייתי אבל בתוך תוכי, התפוצצתי משמחה.
"תודה רבה המפקד" אמרתי לו, לא משנה את פרצופי, ויצאתי מהמשרד.
"יש!!! אני חוזר הביתה! אני חוזר הביתה!" התחלתי לצעוק ולרוץ משמחה ברחבי הבסיס. הייתי כל כך מאושר, כולם צחקו מהתנהגותי, אבל שמחו בשבילי כל כך. אני חוזר הביתה!…
"אחי שמור על קשר" אמר לי איתי, כשהוא מחבק אותי לפרידה.
"ברור כפרה, בהצלחה בהמשך, מקווה שניפגש בחוץ" אמרתי טופח על שכמו ונכנס למונית.
האוטו שלי בבית, החלטתי שבלי לשים את התיק בלי כלום, אני הולך לסשה. התגעגעתי כל כך לנסיכה הקטנה שלי…
"תודה רבה." אמרתי משלם לנהג, ומתקדם אל שער בית הספר הישן שלי. מי היה מאמין שעוד כמה ימים אני חוזר ללמוד פה כל יום.
"איליי מה חזרת?" שאל אותי משה השומר.
"כן משה, והפעם אני נשאר" אמרתי לו עם החיוך הגדול שלי שכובש כל אחד.
"יופי נשמה, התגעגעו אלייך פה" אמר טופח על שכמי פותח את השער.
הלכתי למחששה מקווה למצוא שם את סשה או לפחות כמה חברים.
"איליי!" ראיתי את כל החברה צועקים.
"אסף" צעקתי רץ לאסף, החבר הטוב ביותר שלי, הגעתי אליו וחיבקתי אותו ( לא חיבוק כמו של בנות הבנתם את הכוונה).
"מה אתה עושה פה?!" הופתע.
"שחררו אותי, עוד שנה אני הולך לפנימייה רגילה, אבל בינתיים אני פה, ואני נשאר" אמרתי לו מוריד את החיוך מהפנים.
"יאללה כפרה לך חפש את סשה, היא תהיה יותר מאושרת מאיתנו." חייך אליי ונתן לי כיף.
הסתובבתי בכל החצר, כבר התייאשתי תיכף, אבל אז ראיתי את השיער הזהוב היפהפייה שלה, בהיתי בה לכמה שנשיות אבל אז התעשתי על עצמי.
"פרחי!" צעקתי את שם החיבה שנתתי לה לפני שנים.
ראיתי שהיא שמעה את השם, וישר הסתובבה, היא ראתה אותי וקפאה. ראיתי דמעות יוצאות מעיניה. היא הייתה בשוק.
רצתי לכיוונה וזרקתי את התיק כאשר הגעתי אליה מחבק אותה חזק, מסרב להרפות.
"קטנה שלי.. כמה שהתגעגעתי אלייך" לחשתי לה אל תוך אוזנה, ורק אז הרגשתי אותה נרגעת בתוך חיבוקי ומחבקת אותי בחזרה.
לאחר כעשר דקות בערך? התנתקנו מהחיבוק, והיא הסתכלה עמוק אל תוך עיניי.
"מה..מה אתה עושה כאן ?" אמרה עוד מנסה לעכל את מה שהיא רואה.
"שחררו אותי. יפה שלי אני נשאר פה עוד שנה ואז עובר לפנימייה" אמרתי לה מלטף את פנייה ברוך.
"אני התגעגעתי אלייך אתה יודע?" שאלה אותי, והנהנתי בראשי.
"אני יודע, גם אני, ואני נשאר פה"