אהבה זה אהבה, זה מה שהלב בוחר לך – פרק 2

– אסי –
"אסי! נו אסי!" אמרה לי אריאל מצחקקת, בזמן שאני מנשק את צווארה.
"אני אכשל במבחן בספרות" אמרה לי, מסובבת את פרצופה אליי.
"אושר שלי, ישלנו עוד שבוע וחצי זה מספיק זמן. בינתיים אני רוצה קצת יחס מאשתי" אמרתי לה, מעיף את הספרים, ועולה מעליה, ממשיך לנשק את צווארה.
"אשתך אה?" גיחכה.
"אהמ" אמרתי, לא מנתק את שפתיי מפנים.
"מי החליט את זה?" שאלה בהתחכמות.
"אני" אמרתי עובר לשפתייה הרכות. כמה שאני אוהב את הבחורה הזאתי, אי אפשר לתאר.
'אנלא מבין איך את וויתרת על כל מה שבינינו, היו ימים שאת צעקת חזק שאת אוהבת, אז איך היום הכל אחרת…' שמעתי את הפלאפון שלי מצלצל. התנתקתי בעדינות משפתיה של אריאל והלכתי לכיוון הפלאפון.
"הלו" אמרתי כשעניתי, ואריאל מסתכלת עליי בסקרנות.
"בעוד שעה ישלנו מכירה, בו למקום הרגיל" אמר לי לירון וניתק.
לירון אולי הוא החבר הכי טוב שלי, אבל הוא גם הבוס שלי.
"מי זה היה?" שאלה אריאל בתמימות.
"הבוס שלי, אני חייב לזוז. אוהב אותך" אמרתי לה מנשק אותה.
"יאללה ללמוד" קרצתי לה, ויצאתי מחדרה. היא יודעת על המכירות. בהתחלה זה היה לה קשה אבל בסוף היא הבינה שאין לי ברירה ושתקה.
מפעם לפעם היא מנסה לשכנע אותי לעזוב, ולהשיג עבודה הגונה, אבל אף פעם לא הצליחה.
הלכתי לכיוון המועדון כדי לקחת את החומר מלירון.
"אה גבר" אמר לי כשהגעתי סוףסוף למועדון.
"בסדר נשמה, מה איתך?" שאלתי אותו, כשאנחנו נותנים חיבוק. לי ולירון אין בעיה עם זה, אנחנו לא נגעלים או משהו. אנחנו מכירים מגיל אפס, זה בקטנה, אבל רק בינינו , ועם אלי ונימוד. אלי הוא אחי התאום, ונימרוד חבר טוב שלנו.
"קח. זה החומר מהבוס, אתה מוכר לבחורה." אמר לי, נותן לי שקית של 'zara' ובתוכה מלא שקיות קטנות לבנות.
"אמרו לי הקונה כוסית משהו מפחיד" אמר לי בחיוך.
"וואלה זכיתי. טוב יאללה כפרה עפתי" אמרתי לו נותן לו כיף (לא כיף רגיל, הבנתם קיצר) והלכתי.
כשהגעתי לסמטה ראיתי בחורה מתקרבת. היה לה שיער ברונטי ועיניים חומות בהירות בהירות. היא הייתה רגילה, אבל היה בה משהו מיוחד, היא הייתה יפהפייה, עזבו כוסית היא באמת הייתה יפהפייה.
"קח" אמר לי בפנים קרירות והביאה לי חפיסה של כסף.
"את לא נראית כמו מישהי שלוקחת, את יודעת את זה?" אמרתי לה, יותר מאשר שאלתי כאשר אני סופר את הכסף שהביאה לי.
"כי זה לא לי. זה לחבר שלי" אמרה משפילה את מבטה.
"למה הוא לא בא בעצמו? הוא סתם יסבך אותך" אמרתי לה, מתחיל להוציא חבילות. לא יודע למה נדלקה אצלי נורה אדומה, פשוט הרגשתי דאגה בלב שלי. אבל לא דאגה כמו שאני דואג לאריאל. דאגה כמו לאחות קטנה.
"הוא לא רוצה להסתבך. הוא כבר היה במוסד סגור, במשך חצי שנה, ועכשיו הוא חזר." אמרה לי, והנהנתי בראשי להבנה. מי אני שאגיד ללקוחות שלי לא לקנות.
"תגיד… אני יכולה להישבע שאתה מוכר לי. אנחנו מכירים? קרה בינינו משהו אולי?" שאלה מנסה להיזכר בפניי.
הסתכלתי עמוק בעיניה וכאב חד, תקף אותי בלב. לא היה לזה הסבר, אבל הייתי בטוח שהכרתי אותה, זיהיתי את פניה, זה פנים שהייתי מזהה בכל מקום… אבל של מי?
"אני לא יודע… לא נראלי. אבל אני מכיר אותך, אני יכול להישבע לך" אמרתי לה. היא משכה בכתפייה כמיואשת, לקחה את השקיות, והלכה משם במהירות.

– שנאל –
התקדמתי לכוון המחסן שבו גרנו אני ותום.
אני יודעת שאני מכירה את אותו בחור, רק מאיפה לעזאזל? פניו היו לי כל כך מוכרות כאילו היו פניי. וברגע שהסתכלתי בעיניו מילא אותי כאב חד בלב.
אני חייבת לפגוש אותו שוב, אני חייבת להסתכל אליו עוד פעם אחת, רק עוד פעם אחת! ואני מיד ידע מי זה, ומאיפה פניו כל כך מוכרות לי.
היה לו שיער חום כהה כהה, בתספורת מארניס, עגיל בגבה ועיניים חומות דבש בהירות, עורו היה בצבע מוקה, ושריריו בלטו מעבר לחולצתו.
תווי פניו היו יפהפיים, והייתה לו נקודת חן מתחת העין, כמו שלי.
הגעתי למחסן לאחר עשרים דקות, פתחתי את הדלת וכרגיל, ראיתי את תום, ומסביבו בנות עם בגדיים תחתונים.
זה כאב לי וצרב לי בלב, שהוא כל היום עם בחורות אבל לא אמרתי כלום. בשכונה הזאתי גדלתי כל חיי. רוב הבנות או שעזבו מוקדם או שהפכו לזונות.
תמיד חינכו אותנו שרצונו של הגבר קודם, ורק אז הכבוד שלנו. אז הייתי מוכנה שיעשה זאת. שיהיה עם בנות אחרות, שישכב כל שעה עם מישהי אחרת, כי טיפת הכבוד שיש לי, שהיא הבתולים שלי, אני משאירה לעצמי עד שאהיה מוכנה.
"הבאתי לך מה שבקשת" אמרתי לו בחיוך נעים, כמו תמיד, והתקדמתי לעברו ששתי בנות יושבות עליו, והוא שותה בירה.
הוא משך מידי את השקית, והפיל אותי על הרצפה. קמתי במהירות, מתעלמת מהכאב שהרגשתי בכתפי, וניקיתי את בגדיי,יוצאת מהחדר, ונכנסת למקלחת.
לא נפלה דמעה אפילו אחת. לא בכיתי בחיים, לא מאז שלקחו את אחיי הגדולים למשפחה אומנת אחרי שהוריי נפטרו.
הפכתי לבנאדם קר, לבנאדם בלי רגש. שנאתי את היחס שנתן לי, שנאתי שכל פעם את הטיפת כבוד שנוטרה לי הוא רמס.
אבל אהבתי אותו, אהבתי אותו בלי סיבה. כל חיי חינכו אותי כך, לא היה מי שילמד אותי אחרת, לא היה מי שילמד אותי, שגבר צריך לדאוג לאישה שלו, כמו שהיא דואגת לו.
נגעתי בכתף שעליה נפלתי, ואנחת כאב יצאה מפי.
העברי את עיניי לכתפי, וראיתי שלאט לאט היא משנה צבע אדום, לכחול שחור מגעיל, הרגשתי שאני עומדת לבכות מהכאב. אבל כמו תמיד, החזקתי את הדמעות ולא נתתי להן לצאת.
יצאתי מהמקלחת, מנגבת את שיערי, ושמה על גופי לבנים, לאט לאט, משתדלת לא לפגוע בכתף הכואבת שלי.
שמתי גופיית ספגטי לבנה, ומעל סווטשרד אפור כהה, שהיה גדול על גופי, מכיוון שהרזתי, וכמובן טייץ שחור. סרקתי את שיערי הברונטי והחלק, ואספתי אותו לקוקו גבוה ומתוח, שמתי כנף עבה ויפה של איליינר, ומעט סומק. שמתי גרביים שחורות, ואת נעליי הספורט הוורודות שחורות שלי של אדידס, ויצאתי לעבודה.
אני מאמנת כושר בחדר כושר העירוני.
כל הדרך הרגשתי כאבים חדים בכתף, אבל המשכתי להתעלם. לאחר רבע שעה הגעתי למכון, העברתי את הכרטיס עובד שלי, וחיכיתי למתאמן שלי.
"היי שנאל" אמר לי ניר, המתאמן שלי. הוא גדול ממני בשנה, אבל עדיין אני מאמנת אותו.
"יאללה אתה מוכן להתאמן?" שאלתי אותו בחיוך והוא הנהנן.
לאחר שעה וחצי של עבודה סוף כל סוף נגמר האימון.
"לא הגזמת בכלל היום" אמר בציניות וצחק.
"בקטנה, למה מי יכול עלייך ?" צחקתי יחד איתו.
"תודה רבה שנאל" אמר בחיוך נוגע בכתפי. ואנחת כאב חזקה יצאה מפי.
"מה קרה?לא עשיתי חזק כולה הנחתי אני מצטער" אמר בפנים מודאגות. ניסיתי להסתיר את הכאב שבפניי.
"זה לא אתה. עזוב אני בסדר" אמרתי מחייכת חיוך מאולץ. הוא חייך לי, ותוך שנייה הוריד את החיוך, מוריד את הסווטשרד, ומסתכל על כתפי.
"אומייגד שנאל" אמר, ועיניו נפתחו בהפתעה. לקחתי במהירות את הסווטשרד, ושמתי אותו על כתפיי.
"עזוב ניר זה כלום, אני בסדר, אני חייבת ללכת" אמרתי לו מסתובבת, והוא ישר תפס בידי.
"בואי" אמר והחזיק בידי והלכנו משם. הרגשתי צמרמורת בכל גופי, אחרי שהחזיק בידי, אבל התעלמתי מכך.
הגענו לפורשה לבנה, עם גג פתוח, ניר הוציא את המפתחות כדי לפתוח את המכונית, ולאחר מכן פתח את הדלת שליד הנהג. הסתכלתי עליו לא מבינה, ורק אז סוף סוף פצה את פיו.
"כנסי" אמר לי.
"לאן?" שאלתי אותו.
" לבית חולים" ענה.