אהבה זה אהבה, זה מה שהלב בוחר לך – הקדמה

– אור –
"שמעון בן דויד, אתה מוכרז כאשם, קחו אותו מפה" אמר השופט את פסק הדין, הרגשתי כאילו משהו בי נשבר, באותו רגע… ידעתי שאני האשמה בכך.
"לא, בבקשה לא! אני מתחננת הוא לא אשם! בבקשה! אני אוהבת אותו…" צעקתי, כשהדמעות לא מפסיקות לרדת מעיניי…
"אני אוהבת אותך יפה שלי!" צעק לי כאשר אזקו את ידיו…
"בואי, אנחנו הולכים" אמרה אמא בעיניים רציניות, מושכת את ידי, מחוץ לבית המשפט.
נכנסו למכונית, ואמא לא העבירה בי מבט אחד, עד שעצרנו ברמזור, והיא העבירה בי מבט קר, מלא שנאה.

"את לא הבת שלי יותר!" צעקה אמא.
עוד צלחת, ועוד אחת, ועוד אחת, התנפצה לאט לאט על הקיר. כל הרצפה הייתה זכוכיות.
"את לא הבת שלי! הבת שלי לא זונה! את לא הבת שלי!" צווחה, היא התחרפנה… התחילה לשבור את כל הבית.
שמעתי את דלת הבית נפתחת בכוח, ורופאים נכנסו, והחזיקו את אמא חזק.
"תעזבו אותי! תעזבו אותי!" המשיכה לצרוח בחוזקה, הם הזריקו לה חומר היישר אל תוך הווירד, והיא נפלה על הרצפה מטושטשת.
"מחר יבואו עובדי הרווחה לקחת אותך, אינך יכולה להתגורר כאן יותר, יעבירו אותך לפנימיית אלונים." אמר אחד הרופאים בפנים רציניות, והם יצאו שאמא בידם.
זאת הייתה טעות, טעות כלכך גדולה…

– יניב –
"אתה יודע, שלא מתעסקים איתי או עם הבוס נכון?!" שאל לירון.
"כ..ן אני מצטער בבקשה תעזוב אותי.." התחננתי אליו, אני לא בנאדם רגיל להתחנן, אבל פעם ראשונה בחיי, באמת שפחדתי, שפחדתי על החיים שלי.
"מצטער לא יעזור לך ילד, יש חוקים שעליהם לא עוברים, ואתה קצת שכחת אותם, תמסור דש להורים שלך" אמר, בפניו הרציניות והקרות, הוא קירב את הסכין אל החזה שלי, ובבת אחת הכניס אותה. הרגשתי כאב צורם, וצרחה יצאה מפי, לפתע שמעתי קולות סירנות, ולירון והבריונים שלו ברחו במהרה, והשאירו אותי שם לבד, לדמם עד מוות…

"יניב איך אתה מרגיש?" שמעתי קול, פתחתי את עיניי אט אט, כאשר מתגלה מולי תקרה לבנה, הסתכלתי סביבי, וראיתי אינפוזיה מחוברת לידי, ורופאה שעמדה על יד מיטתי.
"אני.. אחחח" יצאה אנקה ממני, לאור הכאב החד שהרגתי בחזה.
"אני מבינה שלא ממש טוב… אתה זוכר אולי איך הגעת הנה?" שאלה, כאש עט ופנקס בידה.
"לא האמת שלא… אני לא מצליח להיזכר בשום דבר" אמרתי בכאב, נכנסתי לכל המקומות הכי עמוקים בראשי, ושום דבר לא עלה שם, לא מאיפה אני בא, ובטוח שלא איך הגעתי הנה.
"יניר, אנחנו מצאנו אותך מדמם באמצע סמטה, בדרום תל אביב ולקחנו אותך הנה, חיפשנו את שמך במאגר הנתונים שלנו. שמך יניב בן שושן, הורייך נפטרו כאשר הייתי בן 13, אבל אין שום רקע משפחתי אחר" אמרה הרופאה, לקחה נשימה והמשיכה. "לכן אנו נעביר אותך לפנימיית אלונים" אמרה הרופאה.
מה לעזאזל קרה לי? חייב להיות הסבר לכל זה…

– סשה –
"שלום לך" אמרתי בחיוך מגרה, לגבר שהזמין אותי, הוא היה גבר בן 50, עם שיער אפור, מלא מעט, עם זקן קצר, הוא לא היה גבוהה במיוחד.
"שלום שלום, אז בואי נלך" אמר בחיוך, נותן לי ללכת לפניו, תופס בישבני בחוזקה, צחקוק נפלט מפי.
" אני מבינה מה אתה אוהב" אמרתי מסתובבת לעברו,ב לקחתי את ידו והנחתי על חזהי, מקרבת את פי לאוזנו. " אז כדאי שנזדרז" לחשתי.
רצנו אל עבר מכוניתו, ונעלנו, הוא התחיל להפשיט אותי ונישק אותי באגרסיביות, תפס את גופי בחוזקה, אנחות כאב נפלטו מפי… רציתי להגיד לו שיפסיק, שיעזוב, אבל לא יכולתי הייתי חייבת להמשיך…

"היי אבא" אמרתי לאבי כאשר נכנסתי הביתה וחוזרת מין העבודה.
"מה קורה יפתי?" שאל והוציא שיעולים מפיו.
"אני בסדר, איך אתה מרגיש?" שאלתי אותו.
"מנסה להחזיק מעמד, את יכולה להביא לי כוס מים ואת הכדור מהמטבח?" שאל בחיוך רגוע.
"כן אבא מיד" אמרתי הולכת לעבר המטבח.
הוצאתי את בקבוק המים שעמד להיגמר מהמקרר, ומזגתי לכוס.
שמעתי קול נפילה חזקה, עזבי את הכוס מיד ורצתי לחדרו של אבי, כשהגעתי זה כבר היה מאוחר מדי, הוא היה שרוי על הריצפה…
"אבא! בבקשה אבא אל תעזוב אותי" בכיתי כשראשי על חזהו, התקשרתי במהירות לאמבולנס.
לאחר כעשרים דקות, שהרגישו כמו נצח הם הגיעו.
"אנחנו מצטערים… הוא כבר לא איתנו" אמר הרופא והביט בי בעיניים מלאות רחמים.
הם עטפו אותו והכניסו אותו לאמבולנס, מובילים אותו לחדר המתים…
"סשה גרינברג ? " שאלה אישה שנראתה בגיל העמידה. ניגבתי את דמעותיי, והסתובבתי אליה.
"כן?" שאלתי.
"אני עובדת ממשרד הרווחה, מכיוון שאביך היה קרוב המשפחה האחרון שלך, אנחנו לא יכולים להשאיר אותך לבד, לכן את עוברת לפנימיית אלונים " אמרה, הנהנתי אליה.
ועליתי אל חדרי. ביי ביי אבא…

– אסי –
" גבר תקשיב, אני צריך עוד חומר" אמרתי לאורן הבוס שלי.
"עוד פעם לאחיך?" שאל אותי.
"אני יודע שאני חייב לך הרבה כסף, אבל אני חייב לו כלכך הרבה…" אמרתי לו בקול מתנצל.
"זה בסדר אני מבין אותך, אבל הוא אח שלך, אני לא אומר לך את זה בתור סוחר סמים אלא בתור מישהו שאתה ואח שלך חשובים לו, אתה חייב להוציא אותו מי זה!" אמר לי ברצינות רבה.
"אני יודע אורן, אבל זה או זה, או שהוא לא יחזיק מעמד יותר…" עניתי לו.
"אני יודע, אני יודע… אבל שמרו על עצמכם בסדר?" אמר כבר מיואש.
"אני מבטיח" עניתי לו, והוא ניתק את השיחה.
"אלי, השגתי לך עוד חומר" צעקתי לו, אבל בניגוד לבדרך כלל, לא שמעתי אותו צועק לי בשמחה כמה שהוא אוהב אותי.
"אלי? אלי?" צעקתי בדאגה, רץ לחדרו.
פרצתי את דלת חדרו, מצאתי אותו שרוי על הרצפה.
אלי! אלי תתעורר" צעקתי לו בלחץ, מנענע את גופו.
"אסי אהרון, אתה מואשם, בסחר בסמים" שמעתי קול צועק מאחריי, וישר אזקו את ידיי באזיקים.

"תשמע אסי, אתה קטין לכן אנו נעביר אותך לפנייה משולבת, היא גם פנימייה שמטפלת בעבריינים צעירים,קוראים לה פנימיית אלונים" אמר השופט.
אני בטוח שהכלא הזה לא יותר טוב מהרגיל…

אז איך הכל התחיל אתם שואלים? כולה לפני שנה…