אהבה וקסם… אחרי החיים – פרק 8

עברה כבר שנה מאז שחזרתי לחיים. אני לא יודעת שהייתי מתה, אני לא יודעת מי זה לוקאס או מי זו ג'סיקה. אני אפילו לא יודעת שאני בריטית.
אני יודעת שקוראים לי קטיה איבנוב, אני רוסייה בת 17, אני דמפירית שמתאמנת להיות מגינה והיום בבוקר אני הולכת לעבור לאקדמית סנט ולדימיר, לאמי קוראים נטשה ולאבי קוראים סשה, חוץ מזה אני לא יודעת הרבה על אבא שלי.
בבוקר (הערפדי) התעוררתי לאור הכוכבים והירח הזורחים באושר הדומה לשלי. קמתי כמו פנתר מהמיטה והתארגנתי. הייתי יפהפייה, שערי הכהה גלש חלק על גבי ועיני הירוקות כחולות נצצו בשמחה. יצאתי מהחדר הנחתי את המזוודה ליד דלת הכניסה, רצתי להעיר את אמא אבל היא הייתה ערה. בשונה משאר הדמפיריות אמי עבדה בעבודה מכובדת, רופאה מצליחה.
"אמא בואי נזוז." אמרתי כשראיתי שהיא מוכנה, תפסתי בידה וגררתי אותה אל עבר הדלת.
"חכי שנייה סוסה, מה עם אוכל?" שאלה אחרי שהיא ריסנה אותי.
"אני אוכל מתישהו." אמרתי וחזרתי לגרור אותה אל עבר הדלת.
היא גררה אותי לשולחן והושיבה אותי על הכיסא, הכינה את אחד הכריכים האלה הטעימים שאיכשהו היא מצליחה להכין בחצי דקה.
אכלתי ברעב שלא ידעתי שהיה לי עד אותו רגע, גמרתי מהר ובלהיטות.
היא צחקה.
חזרתי לגרור אותה לדלת, תפסתי את המזוודה מהכניסה ופתחתי את הדלת גררתי אותה ליד המכונית ושחררתי. היא צחקה שוב פתחה את דלת הנהג, והתיישבה. התיישבתי במושב שילד הנהג. וחפרתי לה.
"הגענו כבר? הגענו כבר? הגענו כבר? הגענו כבר?"
"עוד לא התחלנו לנסוע." ענתה לי.
שתקתי וחיכיתי שנתחיל לנסוע. התחלנו לנסוע ואז חזרתי לחפור.
"הגענו כבר? הגענו כבר? הגענו כבר? הגענו כבר?"
"לא."
שתקתי לכמה רגעים.
"אמא?"
"כן?"
"הגענו כבר?"
שתינו פרצנו בצחוק אדיר שנמשך עד שהגענו לשדה התעופה.
כשהגענו לשדה התעופה פתחתי את הדלת נישקתי אותה על הלחי ונחפזתי לצאת לפני שתוכל להניח את ידיה עליי אחרי שאומר את מה שאמרתי.
"דרך אגב איבדתי את הבתולים לפני שנה… או שנתיים אני לא בטוחה, חשבתי שתרצי לדעת."
עיניה נפערו. "מה אמרת?"
צחקתי הוצאתי את המזוודה מתא המטען, וברחתי משם בזריזות מנופפת לה צוחקת.
היא רק חייכה במין חוכמת חיים כזאת של אמהות נופפה לי ונסעה.

כשהגעתי לאקדמיה הרבה זמן לאחר מכן. השעה הייתה 12:00 ביום הערפדי. והמקום היה שוקק חיים. תלמידים צוחקים ומרכלים במסדרונות. מדריך ותלמידה דמפירים נלחמים על הדשא הרטוב, החורף עמד להסתיים והשנה הייתה קרובה לסיומה.
זוהי הייתה התחלה חדשה.
"קטיה איבנוב?" שאל קול נשי מאחורי.
הסתובבתי וראיתי אישה עם שיער קצר, בשנות ה -50 לחייה.
"אני ולא אחרת." עניתי. שמץ של מבטא רוסי נשמע בקולי.
היא הושיטה את ידה. "אני אלברטה פטרוב. ברוכה הבאה לסנט ולדימיר."
חייכתי ולחצתי את ידה.
היא הובילה אותי למרד המנהלת, שנתנה לי ספרים ותקנון. אחרי זה הלכתי לחדרי. שוטטתי קצת עד שהגעתי למעונות הדמפירים, ועד שהגעתי לחדר שלי נראה לי שוטטתי כמה קילומטרים במעגל.
נכנסתי לחדר והתחלתי לסדר את הדברים בארון. כסיימתי התיישבתי על המיטה והסרתי את המעיל השחור שעטיתי.
הבטתי מהחלון מתענגת על היופי עד שקול הדלת הנפתחת הקפיץ אותי.
הסתובבתי וראיתי את התלמידה שנלחמה מקודם עם המדריך על הדשא. היא הייתה יפה, היה לה שיער חום ממש ממש ממש כהה וארוך. עיניים כהות ועור שזוף. היא הייתה בגיל שלי.
"את בטח הילדה החדשה." אמרה לי כדרך אגב.
צחקתי. "קטיה."
"היי קטיה." היא אמרה בקלילות. "אני רוז."