אהבה וקסם… אחרי החיים – פרק 7
חיוכו של סטפן גדל אפילו יותר, הוא נעץ את שיניו בידו. דם אדום וכהה מידי נזל משם. הוא פתח את פיה של רוז וטפטף לשם את דמו.
"לא!!!" נשמעה צרחה. זו הייתה וסיליסה דרגומיר.
"רוז!!" צרח אדי.
"רוזה…" לחש דימיטרי בעצב.
סטפן צחק ושמט את רוז לרצפה. היא נחתה בחבטה ועיניה נעצמו, עוד מעט היא תפקח אותן והן יהיו אדומות.
לא יכולתי להגיב, קפאתי. זה לא יכול הסתיים ככה! זה פשוט לא יכול!
"צאו!" צעקה האישה שהרגה את טינה. היא הרימה את ג'נין המדממת בידיים.
"אלברטה אנחנו לא יכולים להשאיר את רוז כאן!" התחנן אדי.
"זו כבר לא רוז!" צעקה אלברטה. "והיא עוד כמה דקות תתעורר היא תרצה דם ולא תהסס לקחת את שלך! אז עכשיו צאו מכאן!"
כל הדמפירים יצאו. במהירות אלברטה יצאה אחרונה עם ג'נין בידיים היא סגרה את הדלת ולמרות זאת עדיין יכולתי לשמוע את הבכי הקורע לב של וסיליסה.
"דימיטרי אני כל כך מצטערת…" אמרתי לו.
הוא הסתכל עליי במלוא הרצינות " על מה?"
"על זה שהבאתי אותך לפה."
"אני מודה לך שהבאת אותי לפה, אם לא הייתי יודע ואז הייתי מגלה היה לי הרבה יותר קשה. לא שלא קשה לי עכשיו אבל לפחות אני יודע, שהיא הצליחה לגבור על האופל שהשתלט עליה, ושהיא לא עשתה את זה כדי להשתחרר."
הינהנתי.
"רק הלוואי שהייתי יכול לדבר איתה פעם אחת אחרונה." אמר כדרך אגב והסתכל על גופה המחוויר.
"אתה יכול…" אמר קול מאחורינו. רוז.
רגע היא שוכבת שם! אהה נכון זו הנשמה שלה, זה אומר שיש לה להיות כאן רק עד שהיא תהפוך לסטריגוי במלואה.
"רוזה…" אמר דימיטרי נדהם. הוא רץ אליה.
הם התנשקו אני חייכתי, והרגשתי שאני לא צריכה להיות שם. הדלת של ההיכל הבינה אז הופיעה ולחשה לי להיכנס. נכנסתי בחזרה להיכל כנפיי הופיעו בחזרה נפרדתי לשלום מהדלת ויצאתי אל עבר טוני. הגעתי לבית של N.D בת ה – 18 ונקשתי על הדלת. הנערה שחורת השיער פתחה לי.
"היי." היא אמרה.
"היי, קוראים לי ג'ייד. טוני במקרה כאן?"
היא חייכה "כן הוא פה. אני בדיוק גומרת לספר לו את סיום חיי, את רוצה לשמוע?"
"בטח." אמרתי.
"אני נטלי דרך אגב." אמרה " כנסי."
נכנסתי. טוני ישב על הספה כשהוא ראה אותי הוא נופף לי וסימן לי להתיישב לידו. התיישבתי והקשבתי לנטלי שהמשיכה לספר.
"טוב, אז כמו שמרתי אבא שלי שכנע אותי להפוך לסטריגוי." נשנקתי. היא צחקה והמשיכה. "כדי לשחרר אותו מתא כלא שלו באקדמיה. הלכתי לתא, המגינים שהיו שם היו רחוקים יחסית מהתא. הנחתי שמישהו נמצא שם, לא היה לי אכפת כי הייתי סטריגוי. אז מה אכפת לי עוד מישהו לשתות. הטחתי אותם בקיר ונכנסתי לתא. לא הייתה שם סתם עוד מישהי, זו הייתה אחת החברות הטובות שלי. אבל המצפון לא עבד באותו הרגע, שחררתי את אבי מהתא ופניתי אליה. כמעט הרגתי אותה אבל אחד המגינים של בית הספר, המגן הכי תותח שם לפי דעתי. הגיע לשם נלחם בי והרג אותי."
ואו.
הדברים שהיא אמרה נשמעו לי מוכרים. "באיזה אקדמיה למדת?"
"סנט ולידימיר." ענתה לי.
זו האקדמיה שדימיטרי הדריך בה "הכרת את רוז האתווי ודימיטרי בליקוב?"
היא צחקה. "רוז היא החברה שלי שכמעט הרגתי, ודימיטרי היה זה שהרג אותי. מאיפה את יודעת עליהם?"
"דימיטרי היה הערפד שאני דיברתי איתו."
"אהה."
היססתי אם לספר לה את מה שראיתי. "יש משהו שאני צריכה לספר לך… על רוז."
"מה?"
"המירו אותה."
"עיניה נפערו. "מה??? רוז… סטריגוי?"
הינהנתי.
אחרי טוני ואני נפרדנו מנטלי הלכנו לקניון, למרות החוויה הרעה. לא הולכים לפנגס ומדלגים על הקניון פשוט ללא! מה שאני אוהבת בגן עדן הוא שאין כסף, כאילו יש כסף אבל הכל בחינם. יש כאן אין סוף משאבים הכל מתחדש. וגם אי אפשר לזהם את הסביבה האנשים פה לא עושים את זה. הכל כאן כל כך טהור ויפה. אני מתה על זה.
אחרי שהסיור נגמר חזרנו. הנהג הסיע כל אחד מאיתנו הביתה. אני גרתי עם לוקאס.
"עם מי דיברת?" שאלתי אותו, בזמן שהכנו לאכול.
"מורוי בשם מריה דורזדוב." ענה לי. "אני חושב שזה מוכן תטעמי רגע." הוא הוא הוציא כף מהמגירה הכניס לתוכה מרק והכניס לפי.
"מממ. מוכן בהחלט." ציחקקתי. "שנייה אני אוציא צלחות." אמרתי והוצאתי שתי קערות חרסינה לבנות.
לוקאס יצק לתוכן את המרק החם. התיישבנו ליד השולחן עם הצלחות הוציאנו את המחברות של שיעור ~ יצורים קסומים ~ והתחלנו לכתוב את החיבור על הערפד.
"עם מי את דיברת?" שאל לוקאס. בזמן שכתב את חיבורו.
"דימיטרי בליקוב."
"רציני? הוא היה מגן מזה מפורסם! את יודעת שהוא הרג יותר מ – 7 סטריגוי."
"אחלה…" אמרתי בחוסר התלהבות.
"קרה משהו?" שאל לוקאס.
"סתם הסיפור של דימיטרי דיכא אותי."
סיפרתי לו את כל מה שדימיטרי אמר לי.
"סוף טוב הוא מביט עליה מגן עדן."
"לא הכי טוב." אמרתי וסיפרתי את מה שראיתי.
"לפחות הוא דיבר איתה." אמר לוקאס.
"צודק…"
בערב ישבנו וצפינו בטלוויזיה. שידרו בחדשות שערוריות משעממות שחוזרות על עצמן בגיהינום. בגן עדן לא היו דברים כאלה. העברתי ערוץ.
המרוץ לחיים שודר, סוג של המרוץ למיליון רק שהזוג הזוכה בו זוכה בחיים שלו בחזרה. זו הייתה פרסומת לעונה הבאה, לוקאס ואני הסתכלנו אחד על השנייה תוהים.
'שווה לנו לנסות את זה?'
תגובות (1)
תמשיכי!!!
יואו אני במתח!!!
תמשיכי. כאילו, עכשיו!!!!!!!